 |
/images/archive/gallery/310/465.jpg שרון שובר.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| שאכר מחמוד עלי היה בן 17 כשנשלח להלחם נגד
איראן, על אף יהדותו. היום שרון שובר הוא ישראלי
שגר בחדרה. וסדאם? מוות יהיה עונש קל מדי
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ג'קי חוגי
28/5/2005 0:15 |
|
|
|
|
|
|
|
13בדצמבר 2003 היה יום עבודה רגיל עבור שרון, עובד החניון בקניון "ארנה" בהרצליה. נהג שלא הכיר נכנס וחיפש מקום חניה, ובהתלהבות ישראלית גילה לו את החדשה החמה של היום. נשיא עיראק, סדאם חוסיין, נתפס חי. שרון ידע שהרגע הזה יגיע, אבל כעת היה בטוח שהנהג צוחק. את השעות המעטות שחלפו עד לסיום המשמרת העביר בקוצר רוח סקפטי. אחר כך מיהר לביתו בחדרה. כשנכנס, ראה את אמו ואחיו תקועים מול ערוץ .2 הוא הביט במסך, וירק. "יא סדאם, הלוואי שיגררו את הגופה שלך ברחובות," אמר.
לשרון, שנולד כשאכר מחמוד עלי, יש חשבון פתוח עם המזוקן שנתפס אותו יום בבור מעופש. 18 שנה לפני כן, והוא עדיין נער בתיכון, נקשו שליחי הבעת' על דלת בית הוריו בבגדד ואילצו אותו להצטרף לצבא העממי. זו היתה מיליציה של אזרחים מכל גיל שהקימה מפלגת הבעת,' שאליה גויסו בכפייה בשרי תותחים למלחמה נגד איראן. בתום חצי שנה בצבא העממי נשאב שרון לשירות סדיר, אותר כחייל מצטיין ונשלח לחטיבה ,4 גדוד חי"ר ,1 של המשמר הרפובליקני, צבא העילית של סדאם. במשך שש שנים, ובשמה של המולדת העיראקית ומנהיגה המהולל,נלחם בחזית איראן, נפצע, איבד את אחיו במערכה והשתתף בדיכוי המרד הכורדי והאינתיפאדה השיעית במלחמת המפרץ. הוא היה היהודי של סדאם,
בעידן שבו ארצם של היהודים היתה הסדין האדום של נשיא עיראק. איש מחבריו ליחידה לא ידע, כי שאכר מחמוד עלי הוא בנה של פהימה איברהים שולר, בת למשפחת כהן מבגדד.
במאי ,'99 שבע שנים אחרי השחרור מהצבא, ברח שאכר עם אמו ואחיו התאום חוסיין לישראל. חוגר שאכר מחמוד עלי, בעל חמישה צל"שים, שנת מאסר בכלא אבו גריב וחבר בהתאחדות עמיתי סדאם, הוא כיום ישראלי לכל דבר. שמו שרון שובר והוא כבר לא עובד בחניון בהרצליה. עכשיו הוא סדרן ירקות במרכול של "מחסני מזון" באור עקיבא. ביום רביעי שעבר הוא יצא לחגוג עצמאות בחוף הים של גבעת אולגה, ולא חש געגועים לעבר. "יום העצמאות של מדינת ישראל הוא שמחה עבורי. ליהודים יש מולדת, וזו גם המולדת שלי."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"סדאם- מנהיג לא אמיץ במיוחד"
|
|
|
 |
|
|
|
בבית קפה נינוח במרכז חדרה נזכר שובר באירועים, בשמות ובמראות קשים, ומתאר אותם בערבית קולחת. סיפורו הוא עדות ממקור ראשון על ההתנהלות של משטר הבעת,' היחס לחייל ואופן קבלת ההחלטות בממסד הבטחוני של המעצמה האזורית לשעבר. הוא מספק גם הצצה נדירה למיתוס של משמר הרפובליקה, ובסופו של דבר מותיר כמה שאלות מביכות עלינו: איך קרה שמדינה שלמה פיתחה פחד קיומי מנמר של נייר.
"במלחמת איראן עיראק היו לי שני אויבים, חומייני וסדאם," אומר שרון, "מי שנשלח לחזית, חיכה לו מוות מאש האיראנים. מי שערק מהצבא, הוציאו אותו להורג. עדיף היה למות בקרב."
מי הפחיד אותך יותר?
"סדאם."
הופתעת כשהוא נתפס?
"לא, הרי מדובר במנהיג לא אמיץ במיוחד. היה לי ברור שהוא יתנהג כמו פחדן. צפיתי שהוא יילכד והמון יגרור אותו ברחוב, אבל האמריקנים לא אפשרו זאת, וטוב שכך."
מה אתה מאחל לו?
"הרצון המיידי שלי שהוא יוצא להורג, אבל זה עונש קל. עדיף שיהיה כלוא כל החיים שלו מתחת לאדמה, כמו שעשה לאחרים."
למה בגדד נפלה בקלות? בגלל הכתישה האמריקנית?
"לא. המשמר הרפובליקני לא רצה להילחם ובגד בסדאם. העם והצבא איבדו אמון בו. הוא התגלה כמנהיג שקרן ומחרחר מלחמה. עד המלחמה בכוויית אפילו כורדים ושיעים תלו תמונות שלו בבית. מאז הכל הידרדר. הסנקציות הרעיבו את העם. הדינר התמוטט. אדם עבד מבוקר עד לילה בשביל 2,000 דינר בחודש (כשישה שקלים.( למה שיהיו נאמנים לו."?
אצלנו חשבו שהמשמר הרפובליקני הוא כוח נאמן, שברגע האמת יילחם עד טיפת הדם האחרונה.
"זה היה נכון רק עד ,'91 כשהמשמר הרפובליקני ברח מכוויית. מאז, סדאם חיזק את המפלגה ואת מנגנוני הריגול, אבל החליש את הצבא. בשנות השמונים היו לנו תנאים מצוינים. אכלנו טוב, הביאו לנו ציוד חדש. אחרי המלחמה בכוויית, אפילו בגדים לא היו לנו. המשכורת לא הספיקה לסיגריות. זה המשמר הרפובליקני."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדיף למות בקרב ולא מרעב
|
|
|
|
|
|
|
שובר, ,37 נולד וגדל ברובע בתאווין בבגדד, אזור ששימש בעבר מרכז לפעילות יהודית תוססת, עד שיהודי עיראק החליטו לעשות עלייה. אביו, מחמוד עלי אל-קבטאן, היה מוסלמי שיעי. הוא כיהן כמנהל חברת החשמל הלאומית במחוז בגדד ונפטר ב.'93- רעייתו היהודייה, פהימה, הביאה לו ארבעה בנים וחמש בנות. חוץ מהבכור עלי, שנהרג לפני 17 שנה בעת שירותו הצבאי, כולם עלו בשנים האחרונות לישראל והשתקעו בחדרה.
שרון זוכר בילדותו בית חילוני, שבו הדת לא שיחקה תפקיד, והמסגד ובית הכנסת היו מחוזות רחוקים. הרחוב דאג לעתים להזכיר להם מאיזה רחם יצאו, אבל לא בצורה שנטעה בהם טראומות. "אנחנו היינו ידועים בשכונה כ'ילדי היהודייה.' רוב השכנים ראו בזה מחמאה, אבל היו גם כאלה שלא. יום אחד אמא שלי התלוננה במשטרה על אישה שיעית, שכל פעם שראתה אחד מאיתנו, הטיחה בו 'יהודי.' הקצין זימן אותה ואמר, 'אם זה קורה שוב, אני מכניס אותך לכלא."'
את הרומן שלו עם סדאם חוסיין החל שרון בגיל ,17 כשנקרא לצבא העממי. המגויסים, בהם צעירים בגיל תיכון, עורכי דין, מורים ובעלי עסקים, עברו קורס קיץ קצר בהפעלת נשק ובלוחמת שטח ונשלחו למערכה. על גיוסם היו אחראים פעילי הבעת,' ומי שסירב, נעצר ועונה. הימים ימי המלחמה נגד איראן, ושתי המדינות הקיזו אחת את דמה של השנייה.
שרון לא הסתגל לתנאי הרעב והחום בבסיס ההכשרה של הצבא העממי בנהרואן, שמדרום לבגדד, והחליט לברוח. "הם נהגו בנו כמו עבדים. מי שלא התייצב בחמש בבוקר למסדר, מגולח ועם נעליים מצוחצחות, נשלח לעמוד כל היום בשמש." שבועיים הסתתר בבית דודו בבגדד, עד שבאה הנקישה בדלת. לבית המשפחה הגיע "רפיק" (החבר) איברהים סאמראיי, או בכינויו הרווח "רפיק אל-אעדאם" (החבר הוצאה להורג.( סאמראיי היה האחראי האזורי מטעם הבעת' על גיוס לצבא העממי.
"הוא אמר לאבא שלי, 'אם אתה לא מביא את הבן שלך תוך 24 שעות, אני לוקח את אשתך, את הבנות שלך ואותך.' אבא אמר לי, 'שאכר, אתה חייב ללכת. הם ייקחו את כולנו לכלא.' מי שנכנס למעצר כזה, לא יודע איך ייצא. החוקרים נהגו לאנוס בנות ונשים מול האבות והבעלים שלהן.
לקחתי תיק והלכתי למטה המפלגה. רפיק איברהים אמר לי, 'אתה בוגד ופושע, מגיע לך עונש.' הוא החתים אותי על התחייבות, שאם אני בורח שוב, מוציאים אותי להורג. בקושי מלאו לי .17 שלחו אותי לשיבוץ. היחידה שלי נקראה סדאם .42 חצי שנה היינו ליד עמארה בדרום עיראק, אני ועוד 600 מגויסים. לא נלחמנו, החזית היתה יחסית רחוקה. אלה היו קווי הגנה אחוריים."
אישים כמו רפיק איברהים היו דרג השטח של רפובליקת הפחד. בריונים שכונתיים שפעלו מכוח הסמכות שהעניקה להם המפלגה. בכל רגע שרצו עמדו לרשותם מנגנוני החקירות והעינויים של הבעת.' הם גייסו בכפייה, פיקחו שתוכניות הלימודים ינוהלו ברוח סדאם והפעילו משתפי פעולה. "לפעמים גייסו ילד להלשין על האבא שלו," אומר שרון.
לצד החבר הוצאה להורג, זוכר שרון גם פעילי מפלגה אחרים, כמו מוחמד איש הברזל, שנהג להכות את עצוריו במוטות מתכת. לעומתו, חסן הנועל, אהב לאזוק מנעולים על ידיהם. השנוא מכולם היה החבר סלאח היטלר. סלאח אל-אחרס, בשמו האמיתי, היה פעיל הבעת' האחראי לשכונת משתל בעיר החדשה של בגדד, מקום מגוריהם של שרון ומשפחתו בבגרותו. הוא נהג ללכת עם שפם היטלרי ושרביט מתחת לבית השחי. "אחרי שהסתיימה המלחמה חזרתי לשכונה ושאלתי עליו. סיפרו לי שפועלי תברואה מצאו את הגופה שלו מבותרת לחתיכות בתוך שק בפח הזבל מול ביתו. אחת המשפחות, שהוא הכריח את בנם להתגייס, נקמה בו אחרי שהבן נהרג במלחמה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא מכבד את הדרך האיראנית
|
|
|
|
|
|
|
בינואר ,'86 בעודו תלמיד שמינית, גויס שרון לשירות חובה בן שלוש שנים. בגלל המלחמה התארך השירות כפליים. "לא נתנו לי להשלים בגרות," הוא נזכר. המשכורת עמדה על 22 דינר וחצי, ולא הספיקה אפילו לנסיעות. אחיו הבכור עלי, אז בן ,30 שירת בחטיבה 10 המשוריינת של המשמר הרפובליקני, שלחמה בזירה האיראנית. את הטירונות החל בבעקובה, כיום אחת מערי "המשולש הסוני," שבו מתרכזים הקרבות בין מורדי סדאם לצבא האמריקני. שבועיים לאחר מכן פסקו האימונים ושרון נשלח למיון מזורז. אחרי כמה ימי אימונים ")לא היו מים להתרחץ, נתנו לנו רק ארוחה אחת ביום(" בוצעה הסלקציה. כך גויסו לוחמים ליחידות המצוינות.
"המפקדים אספו אותנו ואמרו: 'מי שרוצה להתרחץ טוב, לישון, לצאת הביתה ולאכול כמו שצריך, ירים את ידו.' שאלנו למה, והם ענו: 'החברים שלכם בחזית נהנים מאוד. כדאי לכם להצטרף אליהם.' יצאנו מהשורה, בערך 60 טירונים, והסכמנו. אמרנו לעצמנו שעדיף למות שם מאש איראנית מאשר פה מרעב. הביאו אותנו בפני קצין מיון מכוער עם שרביט. הוא החליט לאן כל אחד הולך. עוד באותו יום שלחו אותנו ליחידות החדשות. לא ידעתי איפה אני. רק אחרי עשרה ימים אמרו לי שאני בחטיבה 4 גדוד 1 של המשמר הרפובליקני. אף אחד לא ידע שאני יהודי, ואני פחדתי שישאלו."
מצויד בפז"מ של שבועיים וקצת ידע שרכש בצבא העממי, נשלח שרון אל לב המערכה העיראקית-איראנית, הקרב על חצי האי אל-פאו" .אנחנו היינו קו החזית הקדמי. עמדנו בתוך שוחות, כל חייל עם הנשק שלו. מאה מטר מאיתנו עמדו החיילים האיראנים בשוחות דומות. בתווך היה שטח הפקר. הוא היה מלא גופות שהעלו ריח נורא. מעל הראש שלנו התנהלה מלחמה בארטילריה ובמסוקים, ולפעמים גם אנחנו החלפנו איתם אש. המטרה של כל צד היתה לבלום מתקפת חי"ר קרקעית. זה היה מדבר, הכל מסביב פצצות והפגזות. עמדתי שם עם קלצ'ניקוב חצי-קת, אכלתי מנות קרב וחיכיתי שיירו עלי צרורות או מרגמות. כל יום בחמש בבוקר היתה הפסקת אש כי האיראנים יצאו לתפילה. ככה חמש פעמים ביום."
אתם התפללתם?
שרון צוחק. "לא, לא. אני לא מכבד את הדרך האיראנית, למרות שאבא שלי שיעי. היא שקרית ובנויה על רצח, שפיכות דמים, הסתה וטרור. אחרי המלחמה ראיתי אסירים עיראקים שחזרו מהשבי. אחד מהם היה אחיו של בעל הבית שלי. הוא סירב לקרוא ספר על חומייני, אז הם קטעו לו את כף היד. האיראנים חתכו לשבויים לשונות, עקרו להם עיניים, קטעו רגליים. מי שלא רצה להתפלל, זרו לו מלח בעיניים. הכריחו אותם בעינויים להגיד, 'אין אללה מבלעדי אללה, מוחמד שליח אללה, וחומייני אימאם אללה.' חומייני היה שופך דם, אבל סדאם לא היה יותר טוב ממנו. הוא חתך את אוזניהם של חיילים עריקים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מי שטועה בשדה הקרב מחכה לו מוות בעורף"
|
|
|
|
|
|
|
כמה ימים אחרי שהגיע לחזית, חווה שרון את טראומת הקרב הראשונה. באחת משעות אחר הצהריים ביקש ממנו מפקדו, סגן סאלח דוליימי, להביא לו אוכל ממחסן מזון סמוך. "יצאתי מהשוחה והלכתי בכפיפה, מפחד הצלפים שלהם. חזרתי אחרי רבע שעה, מצאתי אותו שוכב על השמיכה מלא דם. לא רחוק מאיתנו עמד סרן מוחמד --חסיין ג'מאס. שאלתי אותו מה זה. הוא אמר, 'סלאח מת, אין מה לעשות, כנס לשוחה."'
המערכה על אל-פאו היתה קרב הדמים הגדול ביותר במלחמת איראן-עיראק. מדובר בעיר נמל אסטרטגית לחוף המפרץ, שנכבשה בידי האיראנים במבצע נרחב בפברואר .'86 במשך שנתיים התנהלה בין הצדדים מלחמת התשה על השליטה בחצי האי, שבסיומה הצליחו העיראקים להשיבו לידיהם. כ55- אלף חיילים משני הצדדים נפלו במערכה הזו. אחד מהם היה אחיו הבכור של שרון.
הבשורה על מותו של עלי הגיעה לשרון באיחור של כמה שבועות, כשיצא לחופשה ראשונה הביתה. עד אז לא ידע אפילו שאחיו נלחם גם הוא באל-פאו. "הוא קיבל כדור בבטן ובגפיים התחתונות. הם לא רצו לספר לי כדי שלא אברח הביתה. הגופה שלו נשארה 40 יום בשטח הפקר עד שלקחו אותה. הוא היה שרוף כולו, בקושי זיהינו אותו."
בתום חמישה חודשי קרב באל-פאו הועבר גדוד 1 לאימון בעורף. שם החל שרון לראשונה להתמחות בכלי האישי שלו, אר-פי-ג'י .7 "רציתי נשק קל יותר, שיהיה נוח לנוע איתו בקרב, אבל זה מה שנתנו." חודש בלבד לאחר התחלת האימון, התבקש הגדוד להפסיקו ולנוע לכיוון בצרה. שם תוכננה התקפה על עיר הגבול האיראנית, מהראן. שרון לא ידע כי הוא עומד בפני קרב חייו.
"מהראן עיר מדהימה, שוכנת על הרים, מושלגת וקרה מאוד אפילו בקיץ. ההתקפה תוכננה למחרת הגעתנו. כמה שעות לפני כן הגיע אלינו מפקד הגיס הישאם סבאח אל-פחרי, מתכנן המתקפה. הוא היה מפקד בכיר ואנחנו הערצנו אותו. היתה איזו הילה סביבו, כי הוא הפה של סדאם. מה שהוא אומר, זו מילה של המנהיג. הוא אמר לנו, 'קדימה גיבורים, צאו לדרך. אל תאכזבו אותי.'
"התחלנו לנוע לכיוון ההרים עם הדגל העיראקי בראש. 200 איש, בהם כל הפלוגה שלי. כל הדרך ירו עלינו ואנשים מתו לידי. הגענו רק ארבעה לפסגת ההר. מרוב פחד, הורדתי הכל. את המטול, 12 הטילים, נעליים, קסדה, הכל. היינו אני, חבר שלי חוסיין, ועוד שני קצינים. אחד מהם, סג"מ סאלח אל-דין חסן, - -תורכמאני מכרכוך, אמר לי, 'קח את מכשיר הקשר, תבקש מהם עוד תגבורת.' האיראנים ירו עלינו כל הזמן אש ומרגמות. פחדתי לדבר בקשר, שלא אגיד שטות. אמרתי לו שאני מעדיף לא לדבר."
זה מה שהפחיד אותך באותו רגע, הגנרלים בעורף יותר מהאיראנים?
"ככה זה בעיראק. מי שטועה בשדה הקרב, מחכה לו מוות בעורף."
למה הוא לא דיווח?
"כי הוא עצמו פחד לעשות טעות. הוא איים עלי בנשק, ורק אז דיברתי."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"נשכבתי ועשיתי את עצמי מת"
|
|
|
|
|
|
|
שרון לקח את מכשיר הקשר והזדהה כנהוג בשמו המלא ובשם היחידה שלו. "דיווחתי להם שאנחנו שולטים בפסגת ההר, אבל זקוקים דחוף לתגבורת. בעוד אני מדבר, הוא מת לידי. אחריו נפל הקצין השני, חליל. האיראנים היו מאוד קרובים אלי, ראיתי אותם עם סרט ירוק קשור סביב הראש, כמו משוגעים שמבקשים את המוות. חומייני הבטיח להם חיים בגן עדן. חייל איראני זה אחד שבא למות, לא בא לכבוש אדמה.
"נשכבתי ועשיתי את עצמי מת. מרגמה התפוצצה ממש לידי. הרגשתי שנפצעתי בגב ובזרוע. הדם נזל על כל הגוף שלי. פתאום שמעתי מישהו צועק עלי, 'קום, קום, האיראנים באים.' אמרתי שאני לא יכול לזוז. הוא צעק, 'הם יהרגו אותך.' ירדתי איתו בריצה כמו בורח מגיהנום. בלי נעליים, בלי נשק. אמבולנס הגיע לאסוף אותי, היו בו שבע גופות, אחת על השנייה."
המתקפה על מהראן נכשלה. "סדאם חמור," אומר שרון, "הוא שלח 200 חיילים, האיראנים שלחו .500 תמיד הם היו יותר." הוא אושפז בבית חולים צבאי בעיר אל-כות, ומשם נשלח לשלושה חודשי החלמה בבגדד. כמה שבועות לאחר הפציעה יצא לביקור בגדוד, שחייליו עסקו באימונים. "הם התפלאו, 'שאכר, אתה חי,'! אמרו לי שכולם מתו."
באביב '87 הוחזרה החטיבה כולה לאימונים ליד העיר חבאניה ממערב לבגדד. שרון התהלך בבסיס ללא קסדה. כשנשאל על ידי אחד המפקדים הזוטרים מדוע, ענה כי הוא פצוע מלחמה. המפקד לא התרשם במיוחד והעניק לשרון חבטת שרביט בכתף הפגועה. "אחרי כמה דקות הגיע הרס"ר, נתן לי את וביקש שאחפור," נזכר שרון, "אמרתי שאני לא יכול. הוא התעקש, לא שלטתי בעצמי והכיתי אותו. לקחו אותי שוב לקצין. הוא הורה לי לשבת על הרצפה, כיוון את האקדח שלו אלי ואמר: 'אם אתה סוגר את העיניים, זה הסוף שלך.' ואז הוא לקח חול והשליך לעבר העיניים שלי."
באותו ערב החליט שרון לברוח מהשירות בפעם השנייה. אביו הופתע לראות את בנו נוחת שוב בבית והתמלא דאגה. שרון הוציא תעודת סטודנט פיקטיבית ומצא עבודה כשוטף כלים. כך עבד במסעדות בבגדד ובמפעל לצביעת נעליים. לאחר כשמונה חודשים פורסם חוק חדש, המטיל עונש מוות על עריקות מהצבא. שרון נאלץ לחזור ליחידה, נשפט בבית דין צבאי ונידון למאסר על בריחה משדה הקרב. את מסעדות בגדד החליף ביתו החדש, כלא אבו גריב. "השופט התחשב בי, בגלל שאני אח שכול ופצוע מלחמה. הוא נתן לי שנה וחודשיים. בפועל ישבתי שנה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סדאם החשיב את עצמו כמושיעם של הערבים
|
|
|
|
|
|
|
באפריל ,'88 מועד כניסתו לאבו גריב, עמדה המלחמה עם איראן על סף סיום, אבל שרון עדיין היה עסוק במלחמת הישרדות פרטית בכלא. שמו של הכלא התפרסם לפני שנה, בעקבות שערוריית העינויים שביצעו סוהרים אמריקנים באסירים עיראקים, אבל עוד בעידן סדאם נודע המתקן הזה כגיהנום עלי אדמות.
"היינו 26 אסירים בחדר אחד, ועוד אסיר אחראי. בתא היתה טלוויזיה אחת, מכוונת רק לערוצים העיראקיים. כל הזמן שמענו שם נאומים של המנהיג. החיים בכלא היו מאוד קשים. סמים וסקס הומוסקסואלי. מי שנתפס היה מסכן. אחת לשבועיים-שלושה הביאו למסדר הבוקר זוג שנמצא מקיים יחסים. אחד ישב בתוך מריצה, השני דחף אותו. כל האסירים, 600-500 איש, ירקו עליהם או השליכו נעליים. אחר כך שלחו אותם לחודש בבידוד. מי שנתפס על סמים, השכיבו אותו על הגב, הרימו את הרגליים שלו וקשרו אותן למוט. שניים החזיקו את המוט משני קצותיו, ואדם שלישי היכה את רגליו בשוט."
קיבלת יחס מועדף בגלל היחידה שלך?
"כל הכלא היה עריקים של המשמר הרפובליקני. היה אגף אחר של אסירים פוליטיים, שלא היה לנו מגע איתם. קיבלנו ביקורים כל 15 יום והאוכל היה רע מאוד. בבוקר נתנו פרוסת לחם אחת, תה עם חלב, בצהריים אורז לא מבושל, ובערב רק מרק. הם עשו את זה בכוונה, כי בורחים מהמערכה הם בוגדים."
שרון שוחרר ממאסר באפריל '89 וחזר לחטיבה. עם שובו עוטר האסיר המשוחרר בשני צל"שים חטיבתיים מטעם סדאם, האחד על חלקו בהתקפה על מהראן והשני על קרבות אל-פאו. לפי הערכות זהירות, איבד הצבא העיראקי יותר ממאה אלף חיילים במלחמה עם איראן. הצבא האיראני ספג מספר אבידות גדול פי שלושה.
סדאם החשיב את עצמו כמושיעם של הערבים מפני ההתפשטות האיראנית. הוא יצא למסע טיהורים בתוך צבאו פנימה. רוב הגנרלים שחזרו מנצחים משדה הקרב, מצאו את מותם בנסיבות מסתוריות. סדאם לא אהב אישים נערצים סביבו. "אחד המפקדים הבכירים שלנו בקרב על מהראן היה גנרל חדר עלי נסאר אל-עאמרי," מספר שרון, "אחיו היה שר המסחר, חסן עלי אל-עאמרי. אהבנו אותו מאוד, הוא היה מפקד אמיץ שכיבד את החיילים. כמה ימים אחרי הקרב על מהראן הגיעה חוליית חיסול לחזית והרגה אותו במפקדה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתמול איראן, מחר ישראל
|
|
|
|
|
|
|
השנתיים שלאחר מלחמת עיראק-איראן העניקו לשרון ולחבריו קצת אוויר לנשימה. מפקדיהם הטילו עליהם משימה נעימה למדי, שמירה על ארמונות סדאם בעיירה הכורדית דהוק, אזור אקזוטי מוקף הרים ומפלי מים, לא הרחק מהגבול הטורקי. גם הצ'ופר הזה נקטע ללא התראה. ב1- באוגוסט '90 הצטווה הגדוד לרדת מיד לכיוון בגדד.
"אני זוכר שהמפקד שלי, סרן סעראן, שאל אותי אם אני יודע לאן הולכים. אמרתי שלא. הוא ענה, 'לישראל. אתמול איראן, מחר ישראל.' למחרת שמענו שכבשו את כוויית. אמרתי לו, 'אם לקחו את כוויית, הבאה בתור היא סעודיה."'
חשבת על ישראל, ידעת משהו עליה?
"לא ידעתי דבר, פרט לכך שלאמי יש כאן קרובים, שהגיעו בשנות החמישים. אבל כשבאתי לפה שמעתי שתושבי תל אביב עזבו בתקופת המלחמה לאילת ולמקומות אחרים. אצלנו זה היה אותו דבר. כל בגדד עזבה לבעקובה. פחדו מתגובה ישראלית, כי סדאם איים לתקוף את ישראל."
במערב קראו לתקיפה האמריקנית ב'91- "הכתישה." זה באמת היה ככה?
"הם הפציצו בסיסים של משמר הרפובליקה והרגו רבים בבגדד, במיוחד במוצב אבו גריב, בבסיס תאג'י ובאזור שדה התעופה הבינלאומי. הגדוד שלי, כ200- חיילים, הוצב במחנה ליד בגדד. היו שם עצים גבוהים שהסתירו אותנו, אבל חוץ מזה לא היה לנו כל מחסה. האמריקנים לא ידעו עלינו דבר. אפילו טיל אחד לא ירו. אחרת היו נהרגים עשרות."
מה היתה ההרגשה שלכם?
"איש לא רצה במלחמה. זו היתה נקודת מפנה שלילית בנאמנות העממית לסדאם חוסיין. פתאום התגלה לנו מנהיג מזויף. הוא פלש לכוויית, איים על ישראל, התגרה באמריקה. הוא לקה בשיגעון הגדלות שלו ואיבד את האמון שלנו."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"טיהור מבית לבית"
|
|
|
|
|
|
|
הכתישה האמריקנית ב'91- הסתיימה בהישרדותו של המשטר. "אם כל המערכות" נחקקה בעיראק כניצחון לאומי על אויב משולב של צבא אמריקני, בריטי וקואליציה ערבית רחבה. לכך התווספה השפלתה של ישראל במטחי סקאדים, שלא זכו לתגובה ציונית הולמת. בפעם השנייה בתוך שנתיים וחצי יצא העם העיראקי מוכה וחבול, אבל מנהיגו חזק מאי פעם.
בתום שנה נוספת של מהלכים דיפלומטיים הכריז האו"ם על סנקציות מסחריות, דיפלומטיות וצבאיות על בגדד. סדאם הגיב בבנייה מואצת של ארמונות יוקרה, בעוד מאות אלפי ילדים מתו מרעב וממחלות.
ארגונים בינלאומיים התריעו מפני אסון לאומי בעיראק והזהירו כי האו"ם מטיל סנקציות על העם העיראקי, לא על שליטיו, אבל העולם שתק. לרגע אחד קצרצר התעוררה תקווה: אם כל המערכות זימנה לסדאם את המלחמה שלאחר המלחמה. הפעם זו היתה מערכה על הבית. בעידודו של ג'ורג' בוש האב פרצו מרידות קשות בצפון ובדרום עיראק.
בתוך כמה ימים החזיקו האזרחים המורדים ב14- מתוך 18 מחוזותיה של עיראק. חטיבות המשמר הרפובליקני נשלחו לדכא את המהומות. בתוך שבועיים ועשרות אלפי אזרחים הרוגים, חזר השקט לרחובות. קברי האחים שניכרו אז נחשפים היום זה אחר זה. במרס '91 השתתפה החטיבה של שרון בפעולות דיכוי המרד בעיר השיעית נאסרייה שבדרום. חודש לאחר מכן נשלחה לצפון ופעלה באזורי הכורדים בסולימנייה ובכרכוך. על פעולות אלה קיבלו שרון וחבריו שלושה צל"שים נוספים.
"בנאסרייה היה הכי קשה. המורדים השתלטו שם על בית החולים, מטה הביטחון הכללי, תחנת המשטרה. כבשו את הכל. היתה שם מלחמת רחובות, אבל מחקנו אותם. אחרי 20 יום הכל הסתיים."
מה בדיוק עשיתם שם?
"טיהור מבית לבית. שברנו דלתות וחיפשנו נשק. מי שיש לו נשק, מחרימים אותו ממנו. מי שנעצר, כוחות 'המשמר המיוחד' לקחו אותו לבגדד."
איך מרגיש בחור בן 24 שנלחם נגד העם שלו?
"הייתי שליח החוק. אפילו אם המנהיג פושע, זו הנחיה שמאחוריה עומד חוק. הלב שלי היה עם האזרחים, ודיברנו על כך בינינו לבין עצמנו. אבל אסור היה לבטא רגשות כאלה במעגל רחב יותר."
הרגת?
"לא, לא. אני לא חושב. אולי אש שיריתי גרמה נפגעים בצד השני, אבל לא הרגתי מעולם אדם בירי מטווח קרוב."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"שמח מאוד שבאתי לכאן"
|
|
|
|
|
|
|
באוגוסט '92 השתחרר שרון מהשירות הצבאי. הוא נשא עימו עבר צבאי עשיר יחסית ואת תואר הכבוד "עמית סדאם," המוענק למי שקיבל שלושה צל"שים ומעלה. עברו בשירות האומה לא הבטיח לו כל יתרון. הוא היה בן ,25 עני וחסר השכלה. "נאלצתי צריך לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי, לא היתה לי אפשרות ללמוד," הוא אומר. בצר לו, הלך לעבוד כשוטף מכוניות, כפועל וכטבח במסעדות בגדד.
לפני שש שנים יצא עם אחיו התאום חוסיין (כיום אריק) ואמו לירדן, בתואנה שאמם זקוקה שם לטיפול רפואי. שרון מצא טלפון ציבורי והתקשר לקרוב משפחה בחיפה. זה דיווח לשגרירות ישראל בעמאן, ומשם דרכם לארץ היתה קצרה. לאחר יממה כבר נחתו שרון, אחיו ואמו בנתב"ג.
שנה וחצי אחרי שהגיע לישראל, יצא שרון לחפש את עצמו בעולם. הוא התגלגל לבלפסט, אירלנד, ושם הכיר את שרון מקדונלד, מעצבת זרים סקוטית בת .34 הם נישאו ביוני .2004 היא נמצאת עכשיו בסקוטלנד, הוא מתכוון להצטרף אליה בקרוב. "אני מאוד אוהב אותה. אני רוצה שהיא תהיה אם ילדי."
היא יודעת על שירותך למען סדאם?
"היא יודעת הכל."
תגורו בישראל?
"אני רוצה, אבל היא מסרבת."
עד שייסע לסקוטלנד מתגורר שרון בדירה שכורה בחדרה עם אמו (74) ואחותו אילנה .(44) לא הרחק ממנו גרים ארבע אחיותיו, שני אחיו, וילדיהם. הוא עוקב באדיקות אחר המתרחש בעיראק, בקיא במתרחש ומזהה את אתרי הפיגועים בקלות. לפעמים עולים בו געגועים לכמה חברים, לביקורים ברובע כראדה השוקק חנויות ומלונות יפים, אבל לא יותר מזה.
מאז הגיע לישראל, ויתר על דרכונו העיראקי ולא חזר לשם אפילו פעם אחת. כאן עבד כמסדר עיתונים ב"הארץ," שטף כלים במסעדות בחיפה ושימש נהג לחלוקת עופות בחדרה. יש לו תלונות על המעסיק הישראלי, אבל לא על העבודה האפורה.
המקצוע היחידי שרכש בחיים הוא איש צבא, כמו שכתוב בתעודה שהביא מבגדד. אם מישהו צריך ארפיג'יסט, שיודיע. התעודה הזו היא העדות היחידה שנותרה לו משש שנותיו בשירותו של סדאם. זהו כרטיס חברות ב"התאחדות עמיתי סדאם," תואר המעניק לבעליו גם קצבה חודשית זעומה. מתחת לתמונתו של שרון צוין כי תעודה זו "נחתמה בפקודת האדון הנשיא המנהיג סדאם חוסיין, ישמרנו האל."
"הבית שלי הלך, והמולדת שלי כבר איננה שם," הוא אומר על בגדד, "אנשים בגילי כבר רשמו איזו הצלחה. אני עדיין מייחל לה, אבל לא אחפש אותה בעיראק."
איך הישראלים בעיניך?
"אני שמח מאוד שבאתי לכאן, אבל זה לא קל. אנשים רואים עולה חדש ומיד חושבים איך להפיק מזה תועלת. מנצלים את זה שהוא לא יודע את השפה ואת הכללים. חוץ מזה, יש כאן דת שלטת, אבל שני לאומים שונים. במצב כזה אין מנוס מגזענות. יש מעסיקים שלא ירצו אותי רק בגלל שאני עיראקי. זה לא קיים באנגליה, אבל גם לא בעיראק. שם לא שואלים אותך אם אתה יהודי, נוצרי או שיעי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
