 |
/images/archive/gallery/288/006.jpg תושבים בנצרים.
צילום: רויטרס  |
|
|
| המפונים נותנים גלידה לחיילים |
|
| למרות המתיחות שוררים יחסים
טובים בין תושבי נצרים ובין מי
שאמורים לפנות אותם בעתיד
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היישוב נצרים הוא בעצם סמל, או משל, וככזה כל אחד יכול לנפנף בו כראות עיניו ובהתאם להשקפתו הפוליטית. גולדה מאיר ויגאל אלון הקימו אותו לפני יותר מ-30 שנה בלב רצועת עזה כדי לשנות את הדמוגרפיה באזור ולמנוע רצף טריטוריאלי ערבי, אריק שרון ושאול מופז עומדים לפנות אותו בעוד חודשיים-שלושה בשם אותה גרפיה וכדי לאפשר את אותו רצף. "למה שהבן שלי ילך לצבא כדי לשמור על כמה פסיכים שתקועים לערבים כמו עצם בגרון? ", שואלים תומכי ההתנתקות, ומנגד משיבים המתנגדים: "למה שלא נפרק את המדינה כולה? הרי גם היא מוקפת ערבים וכדי לשמור עליה נחוצים משאבים אדירים". אפילו ראש הממשלה, לפני ששינה את דעתו, אמר לעמרם מצנע כי "דין נצרים כדין תל-אביב", ויש אומרים כי לפיגוע בבסיס נצרים שקטל חייל ושתי חיילות באוקטובר 2003 היתה השפעה מזרזת על שרון להכריז על ההתנתקות כמה שבועות אחר כך בנאום הרצליה.
ערוץ ההתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
אז יצאתי השבוע מהגוש ונסעתי לנצרים. זהו היישוב היהודי היחיד במדינה שאי אפשר סתם להגיע אליו. אם יש לך רכב ממוגן צריך לחבוש קסדה, לחגור שכפ"צ ולהיכנס לשיירה הצבאית, ואם אין לך רכב כזה - תגיע למגרש החניה בין שדותיו הנקצרים של קיבוץ נחל עוז ותחכה להסעה: או באוטובוס ממוגן בצבע תכלת של "הורן את ליבוביץ'", או בספארי משוריין בצבע חום-אפור של צה"ל. כל 50 דקות בערך יוצאת הסעה כזו, שאורכת כמה דקות שבמהלכן אפשר לראות משני צדי הציר אדמה חרוכה, עדות לפעולות החישוף הנרחבות שביצע כאן צה"ל בשנים האחרונות כתגובה לירי הבלתי פוסק.
בשעה הראשונה שלי בנצרים, נראה היישוב נורמלי לגמרי: בתים פרטיים, חצרות מוריקות, רחובות הולנדיים, ציפורים מצייצות, חקלאים בחממות, ילדים על אופניים, סינים בונים בתים, אפילו סוס לבן אחד ראיתי. אבל אז החלו לבקוע קרקורים לא ברורים ממכשירי האינטרקום המוצבים בכל בתי היישוב, וברחוב ראיתי חיילים רבים, על קסדותיהם, אפודיהם ונשקם, מתרוצצים. תרגיל? שאלתי, "לא", השיב אחד מהם, "חשש חדירה".
החיילים התמקמו באחת ממרפסות הבתים הצופה לשכונת זהרה בעזה. תושבת הבית, במטפחת כחולה ועגילי כסף, הוציאה להם קופסה קפואה ובה גלידת פונץ'- בננה וחבילת גביעים. "בדרך כלל זה קורה בלילה", הסבירה האישה, רות אליצור, בת 47 ואם לשבעה ילדים (שניים מהם כבר בצבא). אחד החיילים לא אוהב לא פונץ' ולא בננה, ורות ממהרת לשלוף מהפריזר גלידת שוקו-וניל. "הם כל כך חמודים", היא מחייכת ואנחנו נכנסים אל הבית.
אליצור עברה הנה מירושלים עם משפחתה לפני כשנה. "אנחנו כאן בזכות שרון. מיד אחרי שהממשלה החליטה על ההתנתקות עברנו. כולם אמרו לנו שאנחנו משוגעים, אפילו המשפחה הקרובה לא קיבלה את זה והתעלמה. האחיות שלי אמרו לי:'אל תפתחי את כל הארגזים, במילא תכף תחזרי'. עשינו בדיוק ההפך".
רות מחנכת י"א באולפנה לבנות באשקלון ומלמדת תנ"ך, בעלה עדיין מלמד בירושלים ומגיע הביתה רק פעם-פעמיים בשבוע. "יש לנו אבא של שבת", היא אומרת, "בלילות הרבה פעמים יש כאן ערפל כבד, וזה בדיוק הזמן שהשכנים (הפלשתינים) אוהבים לבקר אותנו. צה"ל סוגר את הציר, לפעמים עד שעות הבוקר המאוחרות. לכן בעלי מברר כל מוצאי שבת בשירות המטאורולוגי אם צפוי ערפל, ואם כן, הוא יוצא כבר בשבת בלילה לירושלים, במקום בראשון בבוקר".
גם רות מאחרת לפעמים לכיתתה באשקלון בגלל סגירת הציר, ובמקרים כאלה היא מפקססת לתלמידותיה את העבודות. "הן אומרות שכיף להן שהמורה שלהן מנצרים, לא רק בגלל האיחורים.'איזה כיף לך מורתי, אתם כל הזמן עם חיילים', אומרות לי הבנות. גם הילדים שלי מתלהבים מאוד מהחיילים פה ואפילו הפספוסים הקטנים יודעים מה זה'פין שבת'. לפעמים הם מתלוננים שאחת המשפחות ביישוב גונבת להם את כל החיילים שתכננו לארח בשבת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
למה צריך פלאפון
|
|
|
 |
|
|
|
שאלתי אותה מה היא אומרת לילדיה בעניין ההתנתקות. "רוב הזמן פשוט לא דיברנו על זה", היא מודה, "אבל יום אחד שאל אותי בני בן התשע: 'אמא, אם חס וחלילה יגרשו אותנו מפה, מאיפה יהיו לנו פלאפונים?'. למה צריך פלאפון, שאלתי אותו. 'כי ייקחו אותי לפה, ואותך לשם, ואת אבא למקום אחר ואיך נמצא אחד את השני?'. הוא גם הציע שנקבע מראש שכולנו נתאסף אצל סבא בירושלים. אז הבנתי שצריך לדבר ופתחתי את הכל. הסברתי להם שיכול להיות שנצטרך לצאת מכאן. הם שאלו אם נפנצ'ר את המשאיות ואמרתי להם שאני לא יודעת כמה זה יעזור. הבהרתי שאם ואם ואם ואם, אז לא יהיה שום עימות עם החיילים".
בינתיים שוב הרים קולו האינטרקום היישובי: "צהריים טובים, צהריים טובים, יציאה באחת ורבע, יציאה באחת ורבע". חשש החדירה נמוג, הציר נפתח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זוכי השבוע: "החיילים הם משפחה"
|
|
|
|
|
|
|
כדי להבין את החיים במקום המיוחד הזה, הלכתי עם רות למכולת היישובית. שתי מכולות ושני קרוואנים מרכיבים את הצרכנייה, ואפשר למצוא שם כמעט הכל: שימורים, תבלינים, קפואים, בצקים, סלטים, מוצרי חלב, דגני בוקר, משקאות קלים, בקבוקי אלכוהול מעלים אבק, תמרוקים, חומרי ניקוי, כלי בית, ציוד כתיבה, צעצועים ואפילו מטריות. רות קונה מחברות וגלידה ( " כי נגמר" ) ורושמת על החשבון. על הקיר שמאחורי הקופאי נתלה שלט ועליו שמות "זוכי השבוע". שאלתי את חיים יפרח, בעל הצרכנייה וחקלאי, לפשר העניין, והוא הסביר שבכל חודש הוא לוקח את שמות כל המשפחות שעברו את ה-2,000 שקל חשבון ועורך הגרלה. הזוכים מקבלים סוף שבוע זוגי באחד ממלונות הארץ.
היה זה יום שלישי, היום היחיד שבו מגיעים הירקות הטריים לצרכנייה. בגלל בידודו של היישוב, רוב הספקים לא מוכנים להכניס סחורה. יפרח, בן 42 ואב לתשעה, נאלץ לאסוף את המצרכים ממעבר קרני במקרה הטוב, או מקיבוץ סעד במקרה הפחות טוב. זה כמובן עולה יותר. "אני משתדל לשמור על מחירים כמו בנתיבות, אבל זה קשה, זה פחות ברווחים", הוא מסביר.
עד ימי אוסלו התגוררו בנצרים כ-20 משפחות, כיום קרוב ל-80. יפרח עבר ליישוב ב-1994. " כשחתמו על אוסלו, באותו ערב החלטנו לעבור", הוא נזכר ומתגעגע לימים ההם, כשעוד אפשר היה ללכת לים: "עד לפני האינתיפאדה האחרונה היו לי 30 פועלים ערבים בחממות. היחסים היו חמים מאוד, ועד היום שומרים על קשר. הם מתקשרים אליי בפסח להגיד חג שמח, ואני מתקשר אליהם ברמדאן. מאז שהתחיל הבלגן עברתי לפועלים תאילנדים ונפאלים. הם בסדר אבל יותר יקרים".
בצרכנייה לא מכר סיגריות, עד שהחיילים לחצו. "החיילים פה הם חלק מהמשפחה של נצרים", הוא מחייך, ובדיוק אחד החיילים בלבוש אזרחי שואל אותו מה ההבדל בין שני קרטוני מיץ שהחזיק בידיו. "זה שש וזה שש וחצי", השיב המוכר. "מה, אין הנחה לחיילים? ", שאל בחיוך החייל, ויפרח השיב בצחוק: "רק לחיילים במדים שמציגים תעודת חוגר ומבטיחים לסרב פקודה ביום הפינוי".
אחר כך ביקרתי בבית הכנסת המפואר שנחנך לפני שנתיים, בישיבה הגבוהה שנמצאת בקומתו התחתונה (המשמשת גם כמקלט היישובי), בחממות העגבניות ובמדרשת נצרים. לבסוף הגעתי לכניסה ליישוב כדי לעלות על ההסעה החוצה. בין השיחים שבחולות בצבצו הקסדות והאנטנות של חיילי גדוד שמשון (הפועל בנצרים כבר יותר משנתיים כמעט ללא הפסק) שתרגלו מארבים.
מתוך הספארי הצה"לי שיצא מנצרים אי אפשר היה לראות מה קורה בחוץ, אז קראתי את הכתובות שלא היו ברוסית: "גולני 12 כבוד", " עטלף ותיק שנה ושתיים בחברון ועדיין טוחן", " בני-יהודה מלחמה". ארבע שעות אחר כך ירו על רכב בציר קרני-נצרים. ברדיו אמרו שאיש לא נפגע. בתקווה שכך יהיה גם במלחמתם של בני-יהודה.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
