 |
/images/archive/gallery/299/427.jpg יוזף סטאלין.
צילום ארכיון: טיים מגזין  |
|
|
|
|
| פרח הכמורה המחוטט, בן לסנדלר שיכור ואמא שעבדה אצל היהודים האמידים, הפך עם השנים לרוצח המונים. הפחד המשתק שהטיל חילחל גם אל הסופר אדוארד רדזינדסקי, והוליד ביוגרפיה מרתקת |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מרדכי חיימוביץ
11/6/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
"שפיכות הדמים הזאת מתישה את הנפש ומוחצת את הלב ביגון" (טקיטוס על שלטון הטרור של נירון).
היינו שלושה שפחדנו מסטאלין. מנהל המפעל, אבא ואני. בן שלוש ומשהו. בוקרשט היתה אז חלק מעולם שניעור כל בוקר לעבוד את סטאלין. אבא עבד במפעל לחלקי חילוף למכוניות ובוקר אחד לקח אותי לבקר. למנהל קראו סמי היינריך, בן למשפחה בורגנית רקובה שנורא רצה להפגין נאמנות לאל המשופם.
"בוא ילד", אמר לי היינריך כשנפגשנו, "תשיר, תדקלם. מה שאתה רוצה. העיקר שתגמור במילים:'סטאלין, סטאלין'". עליתי על הכיסא, פצחתי בשורות ששמעתי מהבן של השכנים: "יש לאמא שני כלבים, על מי הם מפליצים? סטאלין! סטאלין!". אבא מספר שבהתחלה היתה דממה. אחר כך התעוותו פני העמלים שניסו להחניק את הצחוק. היינריך פלט: "פיזדה מאטי", המקבילה הרומנית ל"כוס אמק". אבא גרר אותי למונית.
כל
אותו לילה בדקו הורי אם אף מכונית שחורה לא עוצרת לפני הבית. הפחד היה אמיתי ועמוק. את עוצמתו למדתי במשך השנים מהסיפורים שסיפר לי אבא. ייתכן שפחד העובר מאב לבנו הוא שמחבר אותי ל"סטאלין", ספרו המאלף של אדוארד רדזינסקי (הוצאת מעריב. עברית: אריה חשביה). אביו של רדזינסקי לא הוריש לו רק פחד, אלא גם העביר אותו מהערצה עיוורת לסטאלין לשנאה יוקדת. כל דיבור שדיבר עליו היה מסתיים במילים: "אולי יבוא יום ותכתוב עליו". לכן את הספר הזה הוא מקדיש לאבא.
אביו גדל במשפחה יהודית אמידה. מוצאה של אמו אפוף מסתורין. "היא הצהירה על עצמה כרוסייה", הוא אומר לי בשיחת טלפון ממוסקבה, "אבל זה נראה חשוד בעיני. כשהזדקנה פניה לא היו רוסיים".
שורשים יהודיים?
"אני חושב שסבא שלה היה יהודי".
ואיך אתה מגדיר את עצמך?
"אני קוסמופוליט. אזרח העולם. לא רוסי, לא יהודי. הייתי מעדיף לחיות במאה ה-18, כשחשבו על וולטר ולא על בקהאם".
הוא בן 68. נולד ב-37', שנת הדם הגדולה. הספר, אם תרצו, סמלי גם במובן הזה. רדזינסקי מספר היסטוריה בגוף ראשון. כל הסיפורים ששמע מאבא, ואחרים שהגיעו מאלמונים. "זאת תערובת בין היסטוריה וטלוויזיה", אמר לי, "רציתי שאנשים גם יראו". במסעו בעקבות סטאלין הסתער על ארכיונים מבוצרים שלא נפתחו אף פעם. חקר, חפר, נבר, גילה שלא פשוט לקרוא תיק סובייטי.
לשפה יש שפה מתחת לפני השטח, למילים יש תחתית כפולה. באימפריית השקר "כן" היה "לא", "הפגנה שקטה", היתה "התקוממות חמושה", ו "התקפה" כוונתה "הגנה". בכל זאת ניסה לצלול אל פשרו של סטאלין.
מה ההגדרה הכי מדויקת שאתה יכול לתת לו?
"איש של דם. רוצח המהפכה הרוסית. כמו שנפוליאון סיים את המהפכה הצרפתית, כל מהפכה והרוצח שלה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אמא העדיפה שיהיה כומר
|
|
|
 |
|
|
|
כבובת בבושקה רוסית בנוי ה"סטאלין" של רדזינסקי. בתוך פרח הכמורה יוסף דז'וגשווילי הסתתר קו בה, המהפכן הבריון, ובתוך קובה הסתתר סטאלין, "איש הפלדה", הפרנואיד, המפלצת. "יוסף, מה אתה עכשיו בדיוק?", שאלה אותו פעם אמו. סטאלין: "זוכרת את הצאר, אמא? אני משהו כמו הצאר". אמא: "מוטב שהיית נעשה כומר".
הוא היה צאר מהפכני חמוץ מדם. "איוואן האיום" מהקרמלין. הוא כתש עד מוות עשרות מיליונים מנתיניו. היה אדון נשימותיהם, מתופף קצב חייהם. "אי אפשר ללכת למטבח או לשבת על האסלה או לאכול בלי שסטאלין יעקוב אחריך", כתבה בת אותו הזמן, "הוא זוחל לתוך קרביך, דורך על עקביך, מצלצל במוחך, שוכב איתך במיטה, מתחת לשמיכה, רודף אותך בזיכרונותיך ובחלומותיך".
הוא רצה לברוא אדם חדש לכן לש את בצק אופיים של הרוסים. הוא רצה אותם כנועים לכן עירבב במבחנותיו את תכונותיהם. העלים את החברות כי ההלשנה היתה יעילה יותר. ביטל את הבושה כי הפחד היה חזק ממנה. עד כדי כך חזק שפגע גם בו עצמו. כשגסס התפלש שעות בשלולית השתן שלו, אך איש לא העז להתקרב. שמא רגע לפני מותו ישלח אותם אל מותם.
אז מי היה הגרוזיני האיום הזה? אופיו ומניעיו נשארו מסתוריים כמו באותו יום שמש שבו עצם עיניו. במגפי קוזק רכים חמק סטאלין אל צללי ההיסטוריה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''חצוף וגס רוח''
|
|
|
|
|
|
|
לא רק מותו, גם לידתו היתה מעורפלת. יוסף ויסריונוביץ' דז'וגשווילי, סוסו בפי אמו, נולד רשמית ב-21 בדצמבר 1879 בגורי שבגרוזיה. רדזינסקי זוכר היטב את התאריך הזה כי בגללו ביצע את הפשע האחד של חייו. עם כל התלמידים בכיתתו כתב ברכות למנהיג ביום הולדתו. כשבא הביתה נזכר שנפלה טעות דקדוק בחיבור שלו וסטאלין, לזוועתו, יתפוס אותו בבורותו. השכם בבוקר חזר לבית הספר, ניפץ את חלון חדר המורים ותיקן את טעותו.
שנים אחר כך, כשיישב בארכיון המפלגה יבין ששגיאת הדקדוק שלו לא היתה יחידה בטקסט ההוא. במסמכי הקתדרלה בגורי כתוב שנולד ב-6 בדצמבר 1878, שנה ויותר לפני התאריך הרשמי. לסטאלין היה חשוב לטשטש את ילדותו כי לא היה גאה בה במיוחד. הוא חזר בו מהאישור שנתן למיכאיל בולגקוב לכתוב מחזה על ילדותו מפני שביקש לעיין במסמכים.
בגלל דלות הניירת הרשמית לא כתב גם גורקי את הביוגרפיה שלו. "למה לא תכתוב על עלומיו של יוסף ויסריונוביץ'?", שאל פעם אביו של המחבר את פטר אנדרייביץ' פבלנקו, אחד הסופרים שהעריך סטאלין. "לא טוב לתאר את השמש לפני זריחתה", ענה בתקיפות פבלנקו. מה היה בעברו של סוסו שחולל אי נוחות כזאת בסטאלין?
הסיפורים מגרוזיה מדברים על ילדות ללא כבוד. אומרים שהיה מכנה את אמו "הפרוצה הזקנה", ושלא בא ללווייתה. נראה שהדיווחים האלה מוגזמים, אבל ברור שאת גסותו ירש מאביו, סנדלר ששכרותו כילתה את כל כספו. היה מכה את אשתו עד שהיא למדה להחזיר לו. הבן דמה לאביו לא רק בתווי פניו. "חייו הקשים בבית הותירו אותו מר נפש, חצוף וגס רוח", סיפרה למחבר יהודייה גרוזינית שעלתה לארץ.
בגורי נפוצה שמועת שווא אוורירית שאביו בכלל יהודי. אמו עבדה בבתי סוחרים יהודים עשירים, מדי פעם נתנו כסף לילד. אבל סוסו שנא כל קופייקה שקיבל. כך נזרעה בנפשו האנטישמיות. ב-1888 נרשם , כמצוות אמו, לבית הספר לכמורה. פרח מלאכי קטן שישמיד מיליונים. הוא היה קטן וצנום. כשהיה זועם היו עיניו רושפות באור צהוב. פניו היו מחוטטות בגלל מחלת ילדות. אחת מרגליו היתה פגומה וכונתה "פרסתו של השטן". ובכל זאת היה סוסו אלוף ה"קריבי", מין תחרות אגרוף קבוצתית.
"היה בין המתכתשים הערמומיים ביותר", סיפר אחד מחבריו, "מין כישרון להפתיע מאחור יריב חזק ממנו". והיה בו משהו שעורר דריכות בקרב אחרים. אפילו בווינסטון צ'רצ'יל, שאמר כעבור שנים לאחר פגישתם ביאלטה: "כשנכנס לאולם הישיבות עמדו כולם כאילו נתנה פקודה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנטישמיות פתולוגית
|
|
|
|
|
|
|
ב-13 בפברואר 1892 קורה בגורי עוד אירוע שיצרוב את מהלך חייו של סוסו. הוא צופה בהוצאה להורג של שני עבריינים, כשבקהל לצדו מכר לעתיד: מקסים גורקי. גורקי יתאר את ההריגה. סוסו יאצור אותה בזיכרונו. האם כאן למד שאפשר להפר את עשרת הדיברות? האם אז התחיל לחשוד שבית הספר לכמורה מרמה אותו?
"אבל משהתחיל לחשוד", כותב רדזינסקי," לא חדל עוד לעולם". מרקסיזם נחרץ כובש את הסמינר לכמרים וסוסו אומר לחבר: "אין אלוהים, מרמים אותנו". הנתק עם עברו מתבטא גם בשיריו. השורות שכתב בעבר לאור ירח,נוטפות עכשיו זעם. "שתה ארור, זה גורלך, גמולך על שיריך", הוא כותב בשירו האחרון.
הוא מסולק מהסמינר לכמורה, ונפרד מסוסו של ילדותו. מעתה הוא "קובה", גיבור הספר "רוצח אב" מאת הגרוזיני קאזבגי. מהפכן אחר, גם לו נפש משורר, שקוע בספר אחר, "קן אצילים", מאת טורגנייב. קוראים לו ולדימיר איליץ' אוליאנוב או בקיצור לנין. לנין מגייס אותו לפעילות, וב-1902 הוא נעצר לראשונה בעיר באטום. קובה מתרגל במהירות לבית הסוהר. "אנחנו לומדים. טיפין טיפין. אנחנו לומדים", הוא מטביע משפט לחיים.
איך המאסר הזה ישפיע עליו?
רדזינסקי: "כאן מתחילה תחושת האסיר שלו".
כלומר . . .
"את רוב חייו הוא בילה במאסר ובגלות. במובן מסוים הכלא הפך להיות ביתו. כששלח מישהו לבית הסוהר לא חשב שזה נורא כל כך".
לאחר שחרורו מזמין לנין את קובה לכנסים ומגלה אצלו אנטישמיות פתולוגית. "היהודים העמידו אך ורק בוגדים. בני אדם שאין בהם תועלת בשדה הקרב", הוא אומר באחת הפעמים. הוא מתחתן עם יקטרינה סוואנידזה, אחותו של מהפכן חבר. לאחר ששדד בנק, נמשכת קאטו היפה אל העבריין הרומנטי הנערץ. היא ילדה את יאקוב, וזמן קצר אחר כך חלתה ומתה בזרועותיו של קובה.
כשמרקסיסטים גולים משחיתים ימיהם בבתי הקפה של פריז הוא לומד את תורת לנין. "מרקסיזם פירושו. . . לא להילחם בכפפות משי. . . לא לפחד משימוש בגיליוטינה". לנין שם לב לתלמידו השקדן. "גרוזיני נפלא", הוא מגדיר אותו. זה הזמן שבו הוא חותם לראשונה על מאמר בשם "סטאלין". "איש הפלדה", סיומת הדומה ללנין.
המהפכה הראשונה בפברואר תופסת אותו בגלות בטורוחאן והוא שב בקרון קפוא למוסקבה. העיר מסוחררת. שערי בתי הסוהר נפתחים לרווחה, הצנזורה מבוטלת, בפעם הראשונה יש חופש דיבור. רוסיה מנסה להתחבר לעולם, שחקניות שרות "מרסייז" לפני תחילת כל הצגה. סטאלין פותח במשחק שחמט מסחרר שיביא אותו לשלטון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''עולם ישן עדי יסוד נחריבה''
|
|
|
|
|
|
|
הוא היה שחקן?
רדזינסקי: "שחקן גדול, כמו כל דיקטטור".
מגלומן ?
"הוא חשב שהוא ההר היחיד באזור".
לצד חגיגת החופש מאבדת המדינה את שפיותה. במשך 300 שנה שלטה שושלת רומנוב ורוסיה שתקה. עכשיו היא לא מפסיקה לדבר. פועלים לא עבדו, איכרים לא זרעו, חיילים לא לחמו. בתוך המהומה הקיומית הזאת פותחים הבולשביקים במהפכת אוקטובר,ורוסיה עולה בלהבות. ארמון החורף בסנט פטרבורג נכבש. החיילים גוררים החוצה תיבות יין וקותלי חזיר.
"חיילים וימאים שיכורים צדו נשים, אנסו והשליכו אותן מהקומות העליונות", דיווחה עדת ראייה. "זה התחיל ביום שמש אביבי והסתיים בליל סתיו קודר להחריד", סיכמה המשוררת זינאידה גיפיוס. "החברה החדשה דמתה לתינוק שזה עתה הוצא מן הרחם. מגואל בדם - אבל נולד", כתב רומן רולן. אבל התינוק מעוות, נסחף במערבולת האוטופיה. רוצים לנצח את הכסף, להעלים את הזהב. בזהב, כך מתכננים המהפכנים, יסללו כבישים, יבנו מדרכות, יצפו אסלות. לכסף הם קוראים "אסימונים", זוממים להדפיס ממנו כמויות עתק כדי להצניח את ערכו.
כך הם רואים את עולם המחר: טבחים ילמדו לנהל מדינה, בתי חרושת לפועלים, אדמה לאיכרים. "אין גרוע ממרד איכרים ברוסיה. זה אירוע מטומטם ואכזר", כתב אלכסנדר פושקין, גדול משוררי רוסיה, כמאה שנה לפני המהפכה. עכשיו, לאחר מאות שנות עבדות ואכזריות של האדונים, מצאה החייתיות הרוסית פורקן. סטאלין עצמו פועל ברוח השורה: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".
כשהוא נכנס לדירתו בקרמלין הוא מנפץ בבעיטה מראה עתיקה. "למה לנו כל המותרות האלה של המעמד העליון?", אבל זאת היתה רק הקדמה תמימה. קובה ירד ברכבת לצאריצין ופתח במסע של דם. בלילה הפעילו משאיות את מנועיהן כדי להבליע קולות ירי וצרחות. גופות נדחסו לשקים ונקברו לאור ירח. עם עלות השחר נהרו הקרובים אל הקברים המשותפים, חפרו באדמה התחוחה להוציא את גופות יקיריהם ולהביאם לקבורה נאותה.
כל אותם ימי דמים קיציים סטאלין התגורר ועבד בקרון שלו. הטמפרטורה היתה 40 מעלות,ובקרון הלוהט ההוא קרה הכל. בלילות, משהשלים את הקזת הדם היומית, היה עושה אהבה עם מזכירתו הצעירה,נאדיה אלילוייבה. אמרו שאנס אותה בקרון, אחיה שמע את הזעקות,וכפה חתונה על סטאלין. "המצאה מטופשת ומכוערת", מגדיר רדזינסקי את הסיפור. מה שברור הוא שהם מתחתנים, נאדיה הופכת לאשתו השנייה והמעונה, כפי שעוד נראה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משמאל: סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
ניתק את לנין מהמפלגה
|
|
|
|
|
|
|
כל 1918 התהולל הטרור האדום. ליפפו חוטי תיל על עצירים, ניקרו את עיניהם, תפרו כפפות מעורם. הטרור היה לתחרות ארצית. רשימות של הצפויים למות הודבקו על הקירות. בעלים נעצרו כדי שנשיהם יבואו לקנות אותם בגופן. רעיות קצינים נמקים בבתי הסוהר הוזמנו למסיבות שכרות במשטרה החשאית. אבל קובה לא חגג. הוא פשוט פעל,ואימה לפתה כל דבר שנגע בו.
לנין אהב את קובה בשל אכזריותו האמיתית, הטבעית. הוא ידע שטרוצקי וכל האינטלקטואלים רק ניסו להיות אכזריים. אבל קובה היה אכזר, קשוח ופרימיטיבי ממש כמו המהפכה. הוא יוצר עבורו את תפקיד מזכ"ל המפלגה וקובה, בגאוניותו הממארת, ממלא את המסגרת בתוכן שיקרב אותו לראש. לאחר שלנין לוקה בשבץ קובה הנאמן מפקח על הטיפול בו. באחת הפעמים הוא מבקש מקובה לשווא שידאג לו לרעל. הרופאים מצווים מנוחה על לנין,וקובה משתמש בהזדמנות לנתק את לנין מהמפלגה.
לנין חדל להיאבק והתחיל לשקוע במהירות. פרח הכמורה לשעבר פותח במסע שנועד לתת לרוסים אל חדש. הוא מוביל החלטה לחנוט את המנהיג, להפוך אותו לחפץ קדוש שמאמיניו האתאיסטים יעלו אליו לרגל. בלווייתו שכב לנין לבוש מקטורן צבאי בארונו. סטאלין ניצב למראשותיו במקטורן דומה. לאחר שנחנט היתה אלמנתו קרופסקאייה מבקרת אצלו ומתלוננת: "הוא נשאר בדיוק כפי שהיה ורק אני מזדקנת". סטאלין התלוצץ איתה ואמר: "אם תמשיכי להתלונן נמצא ללנין אלמנה אחרת".
היו שמועות שסטאלין הרעיל את לנין.
רדזינסקי: "הוא לא הרג אותו ברעל. הוא הרג אותו בכך שנתן לו להרגיש שאין הוא יותר מנהיג המפלגה. זה היה מוות עבור לנין".
עם הסתלקותו של לנין עבר סטאלין לטפל ביריביו, בעיקר בטרוצקי. ביום השנה העשירי למהפכה הוא נכנס לחדר העריכה של סרגיי אייזנשטיין ומצווה להוציא את טרוצקי מהסרט "אוקטובר". הוא מחליט לגרש את אבי הצבא האדום. "גוררים את טרוצקי", דופק הבן על דלתות השכנים כשבאים לקחת את אביו. איש לא פותח. הוא מובא לתחנת הרכבת ובנו ממשיך לזעוק: "תראו איך גוררים את טרוצקי", אבל התחנה ריקה מנוסעים ולעובדים לא ממש אכפת.
אחרי שגורש טרוצקי ולפני שחוסל במקסיקו, מתלוצצים במפלגה: "משה הוציא את היהודים ממצרים, סטאלין הוציא אותם מהפוליטבירו". המדינה שייכת עכשיו לסטאלין. הוא מפתה גולים פוליטיים לחזור הביתה, להוסיף מכובדות לשלטונו. על מפקד המשטרה החשאית מוטל לשכנע את גורקי לחזור מהאי קפרי ואת פרוקופייב לשוב מפריז. גורקי, "הדוב הזקן עם נזם באפו", כפי שכונה בידי רומן רולן, מוצף בכאילו מברקים, כאילו פועלים, כאילו תלמידים, כאילו פרופסורים מבקשים ממנו לשוב.
פרוקופייב מגיע לביקור וסוכן המשטרה נדבק אליו. משכנים אותו במטרופול, המלון הטוב בעיר. "חדר ענק המשקיף על הבולשוי המרהיב", מתפעל פרוקופייב, "אבל בלי אמבטיה, עם כדי מים לרחצה. . . האנשים ברחובות היו לבביים, האם אלה חיות הפרא שהפחידו את העולם?". לאחר כמה ביקורים נוספים שב פרוקופייב ל"בולשביציה".
מיד לאחר שובו מצטווה גורקי לארגן בביתו מפגש סופרים. סטאלין מגיע באיחור. "איש קטן במקטורן ירוק נודף ריח זיעה וגוף לא רחוץ", מתאר אותו אחד הנוכחים. "אתם מייצרים את הסחורה הנחוצה לנו", הוא אומר לסופרים. "יותר משאנו זקוקים לטנקים ולמטוסים אנו זקוקים לנפשות האנשים. אתם מהנדסי נפשות". בפגישה הזאת משתתף גם שולוחוב, מחבר הרומן הנפלא "הדון השקט". בעת ההיא כבר רווחו שמועות שגנב את הסיפור שכתב קצין קוזקי שחוסל. איש אינו מאמין שצעיר בלתי משכיל שכמוהו יכול לכתוב ספר גדול.
סטאלין הגן בתוקף על שולוחוב יקירו, אך הכל תמהו מדוע המחבר מגן על עצמו בלשון רפה ומהוססת. עכשיו מתברר למה. סיפור חייו של האזרח ירמאקוב, שהוצא להורג, זהה לגמרי לזה של גריגורי מיליחוב, גיבור "הדון השקט". באחד המסמכים שמצא רדזינסקי כותב שולוחוב לירמאקוב: "מקווה שלא תסרב לספק לי מידע זה. . . אני מתכוון לבלות איתך בחודשים מאי-יוני השנה. . .". משולוחוב נבצר לספק את ההוכחה הפשוטה הזאת לכך שכתב בעצמו את הספר. לו עשה כן, היה מחסל את הספר שגיבורו היה אויב העם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''כל הנבלים נורו למוות''
|
|
|
|
|
|
|
סטאלין לא שכח למקסים גורקי את ההתקפות על הבולשביקים, ואולם היה ברור לו שהוא נכס פוליטי. שמו ניתן לרחוב הראשי של מוסקבה ולתאטרון לאמנויות. עורך "איזווסטיה", איוואן גרונסקי, מגייס את כל האומץ כדי למחות בהיסוס: "חבר סטאלין, זה יותר תאטרון של צ'כוב". סטאלין : "זה לא חשוב, גורקי הוא אדם גאה ועלינו לרתק אותו למפלגה בכבלים חזקים".
כמה שנים אחר כך נעצר המשורר אוסיפ מנדלשטאם. הוא נלקח לחקירה בכלא לוביאנקה. הנה קטע ממנה שמצא המחבר בתיק מס' 4108: "האם אתה מודה באשמה שכתבת יצירות בעלות אופי אנטי-מהפכני?". מנדלשטאם : "כן, אני כתבתי את השורות הבאות: 'איננו חיים, רק מהלכים על קצות הבהונות על פני החיים מרחק עשר פסיעות מילותינו הן דממה ותו לא. ואם נקשרת שיחה לעתים
אנחנו נזכרים באיש מן ההרים בקרמלין, סביבו מנהיגים גרומי צוואר. . . שפמו שמוט כמשושי תיקן תחת אפו'".
מנדלשטאם נשאל למי נתן העתקים של יצירתו, והזכיר בין השאר את המשוררת אנה אחמטובה. רוחו נשברת והוא מדבר מרצונו. כשאשתו מבקרת אצלו הוא על סף טירוף, מבקש ממנה להזהיר את מי שהזכיר. הוא נידון לגלות ולוקה בנפשו. בלילות שנתו נטרפת. הוא מעיר את אשתו ואומר שראה איך עוצרים את אחמטובה בגללו, ושהוא יוצא לחפש את גופתה בגאיות. אבל אחמטובה וגם בוריס פסטרנק מתייצבים לימינו. יום אחד מצלצל טלפונו של פסטרנק.
סטאלין: "המקרה של מנדלשטאם נבדק מחדש. הכל יהיה בסדר, מדוע לא פנית לאגודת הסופרים או אלי? אילו הייתי משורר וחבר שלי היה בצרה הייתי עושה הכל לעזור לו. . .". פסטרנק : "אגודת הסופרים חדלה לטפל בעניינים כאלה, ולולא הקמתי מהומה אפשר שלא היית יודע לעולם". סטאלין : "אבל הוא מומחה באמנותו, לא?". פסטרנק : "כן, אבל זאת לא הנקודה". סטאלין : "אז מה הנקודה?".
פסטרנק : "היה טוב לו יכולנו להיפגש ולהחליף כמה מילים". סטאלין : "על מה?". פסטרנק : "על החיים ועל המוות". סטאלין טורק בחוזקה.
בסופו של דבר ייעצר מנדלשטאם שוב ויוגלה. שותק, כואב, מתבוסס בטינופת מחנה אסירים, ימות גדול המשוררים הרוסים במאה ה-20. בשנים אלה מתחילים לקרוא לו "בוס", וסטאלין בשלב מתקדם באילוף עמו. הלשנה היא מידה טובה ואנשי המשטרה החשאית גיבורים. המנזרים נהרסים והססמה: "הדת היא אופיום להמונים" מרוחה בראש חוצות. האיכרים, הקולאקים, נעקרים מאדמתם ורכבות היגון חורשות את המדינה. קרונות דחוסים באנשים שימותו בקור ובצמא, אמהות שיחסלו את ילדיהן כדי לגאול אותם מייסורים. זאת עונת משפטי הראווה.
"רק עכשיו אחרי שקראתי את המסמכים", כותב רדזינסקי, "אני יכול לומר בוודאות שהוא עצמו ביים את המשפטים ואיזה מפיק הוא היה. באיזו דקדקנות הוא עיבד את פרטי אותה דרמה עממית". בקטריולוגים חוסלו בטענה שהפיצו מגפת בקר, פקידי תעשיית המזון נורו בטענה כי אירגנו רעב, הורגים ומגלים ואוסרים, והבוס עומד על ראש קלגסיו ומאיץ בהם לזרז את מלאכת הייסורים. 13 במרס 30', סטאלין למולוטוב: ''את כל העדויות של חבלנים בענפי הדגים, הבשר השימורים והירקות יש לפרסם. . . כעבור שבוע להודיע שכל הנבלים האלה נורו למוות. יש לירות בכולם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מותה של נאדיה
|
|
|
|
|
|
|
בשיא ימי הרעב מבקר ברנרד שו ברוסיה. רואה הכל ולא מבין דבר. מגדיר את סטאלין "גלוי לב והגון", מכנה את ברית המועצות ארץ העתיד. בין חמישה לשמונה מיליון בני אדם מתו מרעב בארץ העתיד.
ב-32', אנחנו עדיין בימי הרעב הנורא, חוגג סטאלין את יום המהפכה. האריסטוקרטיה הבולשביקית מתכנסת בקרמלין. כתמיד הבוס גומע וודקה, אבל הפעם יותר. מאוד מוטרד. מנסה להטביע מתח. ברור לו שבטן ריקה תגבר על הפחד.
בבוקר שאחרי אותה סביאה על גבול הבהמיות מוצאים את אשתו נאדיה וכדור בלבה. אקדח קטן, שקיבלה במתנה מאחיה פאבל, מונח לצדה. בכך שמה קץ לחיי תהילה וכאב לצד הבוס. חיצוניותה של נאדיה ידעה עליות ומורדות ממש כמו יחסיה עם בעלה. לפעמים היתה מטופחת לפעמים מוזנחת, לעתים יפהפייה לעתים מכוערת. הכל היה תלוי במצב רוחה. סטאלין היה עריץ בביתו ולא פעם היתה מתלוננת: "כבר שלושה ימים שהוא לא מדבר איתי".
היו מטריפים זה את זו בשתיקות קודרות והיא הרגישה בודדה. "אין לי קשר עם איש במוסקבה. מוזר לפעמים להיות בלי ידידים או קרובי משפחה שנים רבות כל כך", היא כתבה. לפעמים היה הבוס מטפטף לה קורטוב של רוך. קורא לה "טאטקה", חותם את מכתביו ב"נשיקה, יוסף". נולדו להם ואסילי ואחריו סווטלנה. בהתחלה היתה מאושרת, אחר כך קיבלה אקדח במתנה מאחיה. כמכין עצמו לכלל הצ'כובי שאקדח המופיע במערכה הראשונה יורה באחרונה, היה סטאלין חוזר ואומר: "איזו מתנה".
הקנאה פשתה בה. הוא נעשה אישיות נעלה והיא לא יכלה לשאת את הנשים שפלירטטו איתו. "נודע לי מפי עלמה צעירה ויפה שאתה נראה טוב מאוד", היא כותבת לו. אבל הילתו ככובש נשים החניפה לו, והוא בגד בה לעתים קרובות יותר ויותר. התחיל לשנוא אותה, והיא שקלה ברצינות לעזוב אותו. לפעמים שמעו אותה זועקת: "אתה סאדיסט". ובכל זאת לקראת אותה מסיבה בקרמלין התקשטה בשמלה שחורה מגרמניה. רצתה להראות לו כמה יפה היא. אבל הוא התעלם. השליך כדורים שלש מלחם על אשתו של אחד, יגורוב, שנודעה בחיבתה למזרנים זרים.
אז גם נאדיה התחילה לעשות עיניים למישהו והוא אמר לה: "היי את", והיא ענתה שלא קוראים לה היי ועזבה את המסיבה. למחרת בבוקר נמצאה ירויה. בשום מקום לא נכתב למה מתה והשמועות גאו. על פי אחת, סטאלין בעצמו ירה בה, אך נראה שאין לסברה הזאת רגליים. על פי עדותו של מולוטוב היא נעשתה "קצת פסיכוטית". אולי התאבדה בגלל כאבים עזים בבטן וניתוח שעמדה לעבור. וייתכן שבסופו של דבר היתה זאת באמת קנאה, אבל בז'ניה, אשת אחיה שניהלה רומן עם "הבוס". השאלה נותרה פתוחה. לעם, כמעט שכחנו, נאמר שנאדיה מתה מדלקת התוספתן.
ייתכן שמותה של נאדיה מלבה בו את תאוות המוות. זה עידן חיסולה של מפלגת לנין. למה עשה את זה? למה רצה להיפטר מאנשים צייתנים? ההסבר השכיח ביותר קובע שהיה סכיזופרן. הרופא הגדול ולדימיר בכטרב שנקרא לבדוק את זרועו הפגומה מגלה פרנויה מתקדמת וממליץ על פרישה מיידית. הפרישה המיידית שמתחוללת היא של הרופא, ולא מהקרמלין אלא מהחיים. אבל פורום פסיכיאטרים שיתכנס לאחר הפרסטרויקה יקבע כי סטאלין לא היה חולה נפש והטיהורים הגדולים דורשים הסבר אחר.
השליט רצה להקים לעצמו מפלגה צייתנית וכנועה משלו. הוא חשב שהמנהיגים בני הדור הישן עייפים ובורים ורצה להחליף אותם. "מהפכנים", אומר הפתגם, "צריכים להיאסף אל אבותיהם בגיל 50". המוות שימח אותו. שחט וצחק. המוקיון שלו חיקה את זינובייב גורר רגליים ומייבב בדרך אל מותו, והוא התפקע מצחוק, כי ידע שגם המוקיון עומד להיפרד מראשו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''דיקטטור אסיאתי''
|
|
|
|
|
|
|
"חיי הלילה" של מוסקבה היו מתחילים בשלוש לפנות בוקר. פנסי מכונית שחורה מאירים את הבניין, דפיקה בדלת, אדם נלקח. פעם, במשהו כמו שתיים בלילה, התעורר בקרמלין ויכוח אם הכוכב שמשייט מעל הדאצ'ה של סטאלין הוא אוריון או כסיופיאה. היה צורך באסטרונום שיכריע. שלחו לקרוא לאחד, נומרוב. כששמע נומרוב את המכונית עוצרת ואת הצלצול התובעני מת מהתקף לב על הסף. המשיכו אל אסטרונום אחר, איש בן 60, כי השאלה היתה ממש בוערת. כשזה שמע את הדפיקה בדלת התעופף לכוכביו דרך חלונו.
זאת היתה ארץ הפחד. בני אדם חדלו להתקיים במובן הרוחני. האמת היתה לטורח והנאמנות, עבר זמנה. הנה למשל הפרש המפואר בודיוני, שעליו היינו שרים: "פרשים קוזקים מפלוגת בודיוני, יוני", שהסגיר את אשתו למשטרה החשאית. הנה למשל ראש המשטרה יאגודה ששמר את הקליעים שבהם ירו בזינובייב. וסגנו יז'וב ששמר על הקליעים שבהם ירו ביאגודה. והקליעים שבהם נורה יז'וב שמורים בתיק בית המשפט.
זה היה סדר יומו של הגיהנום: עם הגעתו היה האסיר זוכה למטח של מכות שאחריהן בא שלב "הסרט הנע": חוקרים מתחלפים במשמרות כשהנחקרים מולם אינם עוצמים עין, עד שהיטשטש מוחם והם היו מוכנים לחתום על כל מה שיכתיבו להם. אחר כך בא שלב "הייצוב": האסיר מקבל ארוחה וסיגריות, ומתבקש לחשוב מה עוד הוא יכול להוסיף לעדותו. בשלב "החזרות" היו מאמנים את האסיר כיצד לומר את עדותו בבית המשפט. "זכור", היו החוקרים מאיימים, "אם תשגה בבית המשפט לא נסתפק בהוצאתך להורג. לפני כן נקרע אותך בעינויים".
כמפיק הרוצה לראות את ההצגה שלו, כך צפה סטאלין מאחורי וילון במשפט בוכרין, חברו להנהגה בימי לנין. בוכרין ידע מה מחכה לו, ובאחד המכתבים האחרונים הוא מתפלש בחנופה ל"בוס": "האיר לי המזל והייתי במחיצתך. . . לגעת בך. . . התחלתי להרגיש כלפיך רגש של קרבה הדוקה, של אהבה עצומה. . . נפשי פצועה ומיוסרת. . . במקום להיירות תן לי מורפיום. שאוכל להירדם ולא להתעורר". 43 מכתבי אהבה נואשים שלא נענו כתב בוכרין לסטאלין לפני שנוקב. "זאת אהבה של חלש לחזק, של קורבן לתליינו", אומר רדזינסקי, "כמה אוהבים הרוסים סטיות דוסטוייבסקיות כאלה".
האם בשנים האלה הוא כבר מפלצת?
רדזינסקי: "זאת מילה נוראה, אבל הוא היה דיקטטור. דיקטטור אסיאתי".
איזה מן אופי זה דיקטטור אסיאתי?
רדזינסקי עונה שאין לו די מילים באנגלית. אבל דיקטטור אסיאתי יודע שהוא צריך להיות שקט, ממוקד, לדבר לאט ובקיצור. הדיקטטור האסיאתי הזה השאיל סגנון מהתנ"ך והברית החדשה של נעוריו. למד לחזור בשיחה כל הזמן על המסר שלו. "פסיכולוג של הדיאלוג", רדזינסקי קורא לו. הכתיבה הביאה אותו לשאול עצמו שאלה נוראה עם תשובה נוראה. "האם ללא סטאלין היינו מסוגלים לנצח את היטלר? תשובתי הנוראה היא לא. הוא יצר את הקטסטרופה והוא היחיד שהיה מסוגל לחלץ אותנו ממנה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הצלת גופתו של לנין
|
|
|
|
|
|
|
היטלר פותח בפלישה ב-22 ביוני 1941, יום השנה לפלישת נפוליאון ב-1812. בשלוש וחצי בבוקר מצלצל הרמטכ"ל ז'וקוב לדאצ'ה של הבוס. "תעיר מיד את החבר סטאלין", הוא מבקש ממפקד המשמר, "הגרמנים מפציצים את ערינו".
הלחץ הגרמני מביא את סטאלין אפילו להשלמה זמנית עם אלוהים. כמרים מוחזרים מהמחנות, 20 אלף כנסיות נפתחות מחדש. אבל בשלב זה מחליט אלוהים ללמד לקח את פרח הכמורה הסורר. הגרמנים כמעט במוסקבה. עוד רגע היא שלהם. מחליטים לפנות את לנין מהמאוזוליאום. זברסקי, שומר הגופה, נקרא בדחיפות לקרמלין לשיחה עם אנסטאס מיקויאן, עוזרו של סטאלין.
מיקויאן: "מה יידרש לך?". זברסקי : "ארון מתים". מיקויאן : "באיזה גודל?". זברסקי : "אנחנו באותה מידה". מיקויאן לשליש שלו: "תמדוד אותו". מארגנים קרון עם טמפרטורה מתאימה לגווייה, מתקינים בולמי זעזועים למנוע טלטולים. ובתוך כל המהומה שסביבו מצווה הבוס: "איני רוצה שיחסר דבר לגופה הזאת". בחשאיות גמורה עוזבת הגופה את מוסקבה בדרכה לעיר טיומן.
החורף הרוסי, התלהבות הגייסות, אכזריותו הטבעית של המנהיג ויכולתו האינטלקטואלית מנצחים את המלחמה. המחיר מטורף לפי קריטריונים של כל הזמנים. האקדמיה הסובייטית למדעים תעריך שברית המועצות איבדה במלחמה 26 מיליון איש, 18 מיליון מהם אזרחים. כדי להחזיר את עמו למסלול אחרי המלחמה הוא חוזר לטרור, ויורד קודם כל על האינטליגנציה.
ז'דאנוב, איש שמנמן עם שפם מטופש, שיהפוך מושג לרדיפה תרבותית, יורד לחייהם של אחמטובה, שוסטקוביץ' ופרוקופייב. גרושתו של האחרון, זמרת איטלקייה, נשלחה למחנה מעצר: "לעתים היא חדלה למשוך את המריצה, עמדה לצד דליי האשפה וסיפרה לנו בהתלהבות על פריז", דיווחה אחת מחברותיה למעצר.
בשלהי 47', כשארה''ב ואנגליה כבר נחשבות לאויבות, מייעד סטאלין לישראל תפקיד של מוצב סובייטי קדמי במזרח התיכון. ב-3 בספטמבר 48' מגיעה השגרירה גולדה מאיר, 50 אלף איש מתכנסים מחוץ לבית הכנסת שבו ביקרה. "גולדה שלנו", " שלום גולדל'ה", מתנופפים השלטים. "אני בת העם היהודי", פונה אליה ביידיש פולינה, אשת שר החוץ מולוטוב.
אבל במשטרה החשאית אומרים שקבלת הפנים מוכיחה כי אלפי יהודים הם מרגלים בכוח. מאשימים שהיהודים רוצים להקים מדינה בחצי האי קרים. לא משנה שסטאלין עצמו העלה את ההצעה כמה שנים לפני כן. אשת מולוטוב מואשמת בביקור בבית הכנסת, בקשרים עם ארגונים ציוניים ועם השגרירה מאיר. כדי לשמור על ראשו מצביע בעלה, מולוטוב, על גירושה מהמפלגה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סווטלנה, בתו של סטאלין. צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
המוות המיוסר
|
|
|
|
|
|
|
הטיהור המתמיד נמשך תוך כדי חרחורי זקנתו של הבוס. הוא נפטר במרס 53'. מדינה מאובנת מאימה שומעת את יורי לוויתן, ה"משה חובב" של רדיו מוסקבה, מכריז רשמית שהשליט חולה. את שעותיו האחרונות מבלה סטאלין בדאצ'ה שלו עם חבריו שהולכים בארבע לפנות בוקר. למחרת, השעה היא כבר 12 בצהריים, אין שומעים ממנו כלום.
"הבנו שמשהו לא בסדר", מספר לוזגצ'ב, סגן מפקד הדאצ'ה, למחבר הספר, "אבל הוא נתן פקודה חמורה לא להיכנס אם אין תנועה בחדריו". השעות חולפות, אך השומרים מפחדים להיכנס. רק בשמונה בערב מעז לוזגצ'ב להיכנס. "ראיתי את הבוס על הרצפה. . . הייתי מאובן. ידי ורגלי לא נשמעו לי. הוא עדיין לא איבד את הכרתו, אבל לא היה מסוגל לדבר.
''נחפזתי אליו ואמרתי: 'חבר סטאלין, מה קרה?', הוא , אתה מבין, השתין במכנסיים כששכב על הרצפה. הוא השמיע קול נחירה קטנה. רעדתי. נשטפתי זיעה. קראתי לחברים, ראיתי שהוא נעשה קר מאוד".
הרופאים שבאו לבדוק אותו היו מבוהלים כמו השומרים. מרוב בהלה מחליקות התותבות של סטאלין מידיו הרועדות של רופא השיניים. שמים עליו עלוקות, מצלמים את ריאותיו, מביאים מכונת הנשמה מגושמת. כולם ידעו שהבוס בקושי נושם, אבל מנסים להחזיק אותו חי עד שתוקם ממשלה חדשה. עיניו עצומות. מדי פעם הוא פותח אותן ועוזרו בריה אץ לנשק את ידו.
"מותו של אבי היה איטי ומיוסר", מתארת בתו סווטלנה, "פניו החווירו והשתנו. . . תווי פניו נעשו זרים. . . חבלי הגסיסה היו נוראים. הוא נחנק באיטיות מול עינינו. ברגע האחרון פקח את עיניו, זה היה מבט נורא - מטורף או זועם, מלא יראת המוות. פתאום הרים את ידו השמאלית ונראה שהוא מצביע למעלה. . . ואז , כעבור דקה, ניתקה נשימתו מגופו במאמץ אחרון".
האם בלוויה שלו הרגשת שמסתיים עידן?
רדזינסקי: "אני רק זוכר שהאנשים סביבי נטרפו מצער. אני שנאתי אותו והרגשתי בודד. זה יהודי להרגיש בודד ואני הרגשתי יהודי בלוויית סטאלין".
ואז המיליציה החלה ללחוץ את ההמון, ואנשים החלו ליפול והוא נסחף בין הגופות. האלפים שנרמסו למוות בלווייתו שטופת השמש של סטאלין, פגשו את המיליונים שהשמיד בחייו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
