 |
/images/archive/gallery/317/465.jpg הווטרנים היהודים באזכרה בווסט-פוינט.
צילום: בעז גאון  |
|
|
|
|
| יהודים-אמריקנים רבים נהרגו במלחמות ישראל. אחת
לשנה מגיעים חבריהם למכללה היוקרתית ווסט פוינט
כדי לזכור את הנופלים היהודים מעבר לים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בעז גאון, ווסט פוינט
13/6/2005 4:59 |
|
|
|
|
|
|
|
להרוג היהודי-אמריקני הראשון במלחמת העצמאות שלנו קראו ביל ברנשטיין. הוא הוצא דה-פקטו להורג על ידי חייל בריטי ששתה בירה אחת יותר מדי או ניסה להטביע ספינת מעפילים אחת יותר מדי. או שסתם היה חוליגן כדורגל, שלא האמין לג'ינג'י היהודי שירד דקות לפני כן מה"אקסודוס" וניסה להסביר לו שהוא לא מנסה להתפלח לישראל אלא בסך הכל לעזור ליהודים לברוח מאירופה, ואז לחזור הביתה לאורות של לוס-אנג'לס.
ברנשטיין נקבר, עטוף בפסים ובכוכבים, בבית הקברות הצבאי בחיפה, בן 22 במותו, ושמו מוזכר היום בהתרגשות על ידי קשישים חבושים בכומתות ספוגות באבק ובעש בן 50 שנה הפוקדים את אקדמיית הקצינים ווסט פוינט זו השנה ה39- כדי לשיר בהתרגשות מוצדקת את ההמנון. קודם האמריקני, אחרי זה הישראלי, זה המכונה "התקווה," בסגול מתחת לו"ו.
להרוג היהודי-אמריקני הראשון
במלחמת עיראק קראו דיוויד ברנשטיין. הוא נהרג בטאזה שבעיראק אחרי שגשם של רימונים ירד על הג'יפ שלו וריסק אותו לחתיכות, שהוטסו עטופות בדגל אמריקני הביתה לפנסילבניה.
משם הגיע לבית הקברות הצבאי באקדמיית הקצינים של צבא היבשה בווסט פוינט, שבשוליו אנחנו עומדים, עם בוב "רפי" מרום שנלחם בישראל ב1973- ופול קיי שברח מהבית ב1947- בשביל להקים את השייטת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ויתרו על ישראל לטובת עיראק
|
|
|
 |
|
|
|
בהחלט ייתכן, וגם ייתכן שלא, שבעוד 50 שנה יפקדו את קברו של דיוויד ברנשטיין, בדיוק כמו את קברו של ביל ברנשטיין, קשישים מאובקים ומעוררי כבוד שיתקעו בחצוצרות ויניפו דגלים ויתרגשו, כמו בטקסים שנערכים באמריקה, מנאומו של סגן הקונסול לענייני יחסי ציבור. ואחר כך יסיימו במלמול "קדיש" במבטא ברוקליני סמיך, שייבלע על ידי שריקה נוגה ועמוקה של קרן.
אבל איכשהו זה נראה לא סביר. ואפילו קצת מופרך. ובעיקר עצוב מאוד, שאת מקום הקורבנות האידאליסטים - שההיסטוריה זוכרת, כמו במקרה של ביל ברנשטיין - תפסו הקורבנות הביורוקרטיים, שההיסטוריה כבר שכחה, כמו במקרה של דיוויד ברנשטיין, אלו שנקצרו רנדומלית על ידי איזה מחשב צבאי אלוהים יודע איפה שהתעניין בגובהם ובמשקלם יותר מאשר בשאיפותיהם לעתיד. וכדי להסיר ספק, בשום מקום בהספדים המקוונים שתויקו באתר הממומן באמפתיות על ידי הפנטגון, לא נכתב כי בדרשת הבר מצווה שלו התפלל דיוויד ברנשטיין לעיראק דמוקרטית.
מה שהופך את הכל לעצוב שבעתיים זה העובדה כי ביום האזכרה השנתי לקולונל מיקי מרכוס, יליד ניו-יורק ומי שהגיע ארצה ב1948- כדי לסייע במלחמת העצמאות עד שנהרג בהרי ירושלים, בוגר ווסט פוינט היחיד שקבור כאן למרות שנהרג בשם דגל כחול-לבן ולא אדום-כחול-לבן, נוכחים כמה עשרות בלבד.
בזמן שהלוויותיהם של היהודים-האמריקנים שעדיין באים לארץ להילחם, כלומר אלה המתגוררים משני צדי הכביש המחבר את בית-אל לאלון-מורה, הם אירוע מבוקש, צפוף, מיוזע, שבו הסיכוי להיתקל בשר הביטחון גדול מהסיכוי להיתקל בסגן הקונסול לענייני יחסי ציבור, שהוא אגב בחור מצוין ורהוט בשם אמיר אופק, שליחנו לשעבר בגרוזיה, שאיננו מתעניין במדונה ועוד פחות מזה בג'ודי, בסטיב או ברעיית השגריר.
ובקיצור: מדוע היהודים האמריקנים הצעירים ממרכז המפה הפוליטית, נכדיהם ונכדיהן של הביל ברנשטיינים, ויתרו על ישראל לטובת עיראק או הגדה המערבית, זו השאלה שאיתה הגעתי לווסט פוינט במכונית הפסאט הכסופה של רפי "בוב" מרום, שעזב את הבית בשביל להילחם בסואץ, בזמן שבמושב האחורי יושב פול קיי, שברח מהבית בשביל להקים את השייטת.
מרום הגיע לישראל ב1971- והוכשר כנהג טנקי "שרמן", למרות שצה"ל העדיף "לזרוק אותו לתותחנים", כדבריו (בעברית.( הכל היה רגוע והתנהל על מי מנוחות יחסיים, והזרמים התת-קרקעיים טרם החלו לבעבע, ובית ישראל נהר לשוק של עזה לקנות נרגילות אותנטיות, ורק שנתיים לאחר מכן זרק מרום את העט שאיתו כתב ידיעות ל"ג'רוזלם פוסט" בשביל לנסוע באוטובוס דן לאל-עריש, ומשם לרפידים, ומשם לבסיס טסה, לא הרחק מגדות סואץ.
בטסה איבד מרום את חברו הטוב אלן צ'רסקי, שהגיע כמה שבועות לפני כן מבוורלי הילס. לילה קודם שכב מרום במיטה הצבאית שלו והתפלל לאלוהים לא להיהרג. ואם להיהרג, לפחות לא ביום ההולדת שלו, שחל למחרת. אלוהים הסכים, השאיר את מרום במיטה, אבל לקח את החבר הטוב שלו, צ'רסקי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ישראל היא משהו מעורפל"
|
|
|
|
|
|
|
קיי הגיע לפלשתינה ב,1947- אחרי שבשיחת טלפון אנונימית נאמר לו לעמוד למחרת בצהריים בפינת הרחוב כך וכך ושדרת זה וזה (הוא חשב שזה חבר של אחותו.( וקיי, שרק זמן לא רב קודם לכן השליך את כובע הימאים שלו באוויר אחרי ששמע שמלחמת העולם השנייה נגמרה ושהיטלר הפך מאדם לדמות היסטורית, אמר לעצמו "למה לא" והלך למקום המפגש.
שם הודיעו לו אנשי ההגנה שאם הוא רוצה "לעזור לעם היהודי" במקום רק לעצמו ולטרומן, שילך ויעלה על הספינה "התקווה" שעומדת להפליג מבולטימור לפלשתינה. קיי נתפס, ישב בבתי המעצר הבריטיים בקפריסין ובעתלית, פוצץ את הספינה שבה הגיע כדי שלא תוכל לחזור ועזר להעביר בסופו של דבר כמה אלפי יהודים מאירופה לפלשתינה שהפכה ל"ישראל" פחות או יותר באותו הזמן שקיי הפך מאיש הגנה לאיש שייטת. את מקים השייטת יוחאי בן-נון הוא מכנה "יוחי." את בסיס השייטת בעתלית יזכור בנו של קיי לעד בתור "המקום שבו עשו לי בר מצווה."
הילדים של מרום וקיי לא חיים בארץ. גם לא הנכדים של קיי, שכאשר הוא נשאל על כך מתמלא פתאום בהתפעמות לנוכח יופיין של החורשות של ניו-ג'רזי. זה נשמע כך:
מרום: "עבור רוב היהודים האמריקנים הצעירים היום, ישראל היא משהו מעורפל, שמתחבר להם לדברים שהם למדו בתלמוד תורה. הם אפילו לא נוסעים לישראל בשביל לבקר בה. רוב האמריקנים שבאים היום לישראל הם נוצרים אוונגליסטים."
קיי: "תסתכל פה ימינה. זה אחד הכבישים היפים במזרח ארצות-הברית... יש פה אפילו מחנה צופים."!
מרום: "אני חושב שזה קשור גם לעלות הנסיעה לישראל, שהיא גבוהה מאוד... וגם לעובדה הפשוטה שהאמריקנים פוחדים להתפוצץ בארץ. אחרי הכל, יש אזהרה של מחלקת המדינה האמריקנית שלא לנסוע לישראל."
"זה היה עידן אחר," נשבר פול קיי. "העולם לא היה קטן כמו היום, והעולם הערבי לא הציף את החדשות בידיעות אנטישמיות, ואל תשכח שאנחנו הוכשרנו על ידי הצבא האמריקני. אבל הבן שלי, זה שעשה בר מצווה בבסיס השייטת בישראל, נבהל כשאמרתי לו שאני נוסע לביקור בישראל. הוא אמר לי: 'אבא, אני אקנה לך כרטיס במחלקה ראשונה אם תדחה את הטיסה בכמה חודשים, עד שיהיה יותר שקט.' אמרתי לו: 'בן, שמור על הכסף שלך."'
החורשות המובילות לווסט פוינט רשרשו, מי ההדסון נצנצו כגרגירי סוכר וכותלי הפסאט התמלאו בדממת הצמיגים המרחפים על האספלט.
"תסתכל כאן מימין," אמר מרום. "הכביש עובר קרוב מאוד למים. בדיוק כמו בראש הנקרה." "זה יפה," אמר פול קיי. "ממש נהדר. כדאי לך לחזור עם הילדים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בן-דוד מתפעל מרגמה
|
|
|
|
|
|
|
יעקב בן-דוד יושב בחדר האוכל הצמוד להיכל בית הכנסת של ווסט פוינט, שבכניסה אליו תלויות, זו לצד זו, ידיעות אופטימיות על צוער יהודי שזכה בתחרות סיף, וידיעות טרגיות על קצינים יהודים שמתו בקוריאה, בווייטנאם, בעיראק. על הראש יש לו כובע שחור של וטרן מלחמת העולם השנייה, מה שאיננו אומר בהכרח כי הוא מסוגל לדבר מבלי לקבל אישור מאשתו ג'קי שיושבת לשמאלו ויורדת על סנדוויץ' בגודל אוסטריה. אחרי זה תעבור לתפוח בגודל פולין.
ב-1948 היה בן-דוד סטודנט בהר הצופים ואחרי זה נשלח להילחם בנגב, ואת הקריירה הישראלית שלו גמר בתור גנן של גן החיות התנכ"י בירושלים, אולי בשל תחושה נבואית לנוכח מה שעומד לבוא (הפיכת ישראל כולה לגן חיות תנ"כי, הכוונה).
את ההסתייגות של רוב הנוער האמריקני מישראל הוא מסכם, אחרי פאוזה יעילה, במילים העבריות "פחד בתחת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'נטלמן דרומי, מתנגד להתנתקות: אייץ' בי שוגר. צילום: בעז גאון
|
|
|
|
|
|
|
"ברק נתן להם רעיונות"
|
|
|
|
|
|
|
כל זאת לעומת הג'נטלמן הדרומי, אייץ'-בי שוגר, שנולד בטרבורו שבצפון קרוליינה ולא ידע שום דבר על פלשתינה, או על היהודים, או על ההגנה, עד שמלחמת העולם השנייה הסתיימה (הוא הוצב בגרינלנד, היה אחד מקציני הים הבודדים שנכחו בהטלת פצצות האטום על האי ביקיני, לפני שהדבר האמיתי אידה את נגסקי והירושימה) וכמו פול קיי, הוא מצא את עצמו רעב להרפתקה ולאידאליזם.
כמה חודשים לאחר מכן, ההגנה הפקידה בידיו את אחת משלוש המרגמות שלה. הן היו כבדות מדי בשביל להזיז אותן ממקום למקום, ושוגר היה לוקח מונית בכל פעם שהעמדה שלו הוזזה. כמו קיי, שוגר צורף לחיל הים הישראלי אחרי פיזורה של ההגנה, ונשלח לשמש כקצין ירי על האונייה "אילת".
שוגר, בן 82, נהג לבד בדרך מאלבני לווסט פוינט באותו הבוקר, בשברולט בצבע בז', שעל המושב הקדמי שלה נערם רכס קטן של חומר אוטוביוגרפי שהוכן על ידי שוגר לילה קודם, אחרי ששמע שבאירוע לזכרו של האלוף-משנה מיקי מרכוס ייקח חלק - לשם שינוי, שכן התקשורת הישראלית מסורה בדרך כלל לעניינים בוערים יותר כמו מה אמרה ג'ודי ללירן ומתי - עיתונאי ששירת באיזראלי דפנס פורסס.
שאלתי את אייץ'-בי על התמונה מעזה שהראה לי, שבה הוא מצולם זורח מאושר עם חייל כה המום עד שנראה כאילו הוא נגזר מקרטון (הוא לא). הוא הסביר כי הוא נמנה עם חברי קבוצת "אמריקנים למען ישראל בטוחה" שמתנגדת לנסיגה מעזה כי "היא חלק מישראל, למרות מה שהממזרים הערבים האלה עם המגבות על הראש אומרים, והכל בגלל האידיוט הזה ברק שיצא מלבנון ונתן להם רעיונות".
שאלתי האם הילדים שלו חיים בארץ ומתי הם מתכוונים לנסוע לשרת בעזה, אותו חלק בלתי נפרד מארץ ישראל המאוכלס באופן זמני על ידי חבושי מגבות. הוא השיב כי אין לילדים שלו תוכניות כאלה. מצד שני, הבן שלו הקים מפעל לאנרגיה סולרית. חלק מהלקוחות שלו הם אפילו ישראלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מונאש, קפלן, קליין
|
|
|
|
|
|
|
אנו עומדים מול מצבת הבז' הבהיר של מיקי מרכוס, הסמוכה למצבת הבז' הכהה של רעייתו אמה. חמישה וטרנים ורב אחד מחזיקים את שלט הקטיפה הכחול שעליו המילים "וטרנים למען ישראל". נציגה הרשמי של ישראל כבר איננו, וכמה ילדים מושכים בחולצתה של אמם, הנשואה לאחד מארבעת האחים שפירו, ששרו קודם לכן את ההמנון בהרמוניה, כל זאת כי "הם כבר רוצים ללכת הביתה, נו!".
בינתיים, פול קיי, שלראשו כומתת חיל הים מ- 1948, צועק את המספרים הסידוריים שחולקו לווטרנים קודם לכן, כדי ששמות ההרוגים היהודים במלחמת העצמאות יתחלקו ביניהם באופן שווה. "מספר שתיים", צעק קיי. "וויליאם גרסון", ענה הווטרן הראשון משמאל.
"גלן ארנסט קינג, הרולד מונאש, ג'רום קפלן, מנדל מת'". קיי: "מספר שלוש". "משה גבירר, ג'ורג' מרלינג, משה אהרון רוזנבוים, ברוך לינדסקי, יעקב קליין". קיי: "מספר ארבע!". "הרווי כהן, אדוארד לוגאץ', ארוינג סבן". קיי: "מספר חמש!". "לואיס בול, וויליאם אדמנסון, רוברט לסטר ויקמן, רובן שיפ, ג'וזף כהאן". קיי: "מספר שש!". "סינדי רובינוב, ספנסר אנדרה בול, אדוארד לאונרד טרויין, סידני לייז'ו, סטלי אנדרה".
הרשימה היתה ארוכה, כמעט כמו זו שהוקראה קודם לכן בבית הכנסת המקומי, רשימת חברי "מתנדבי חו"ל" מ-1948 שהלכו לעולמם בשנה החולפת. "תנוח נשמתם עדן", אמר קיי. וכולם ענו: "אמן". ולרגע אחד התנדפה אפילו הציניות של העיתונאי לטובת מועקה עמוקה באזור הבטן התחתונה, לנוכח מפעל שנולד בתמימות, הוכתם בשמן רובים, ואיפה הוא עכשיו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
