נצח ישראל לא ישקר
המיתוס של משפחת אהרונסון מזכרון יעקב גדול, אבל גם אפל ומסתורי. מלי טויב, נכדתו של צבי אהרונסון, מספרת על אביה שעונה בטורקיה ולא זכה אפילו להיקבר ליד אחוזת המשפחה, ועל נקמתה הגדולה של דודתה, רבקה אהרונסון
בן 72 היה אבנר אהרונסון במותו. איש חם, לבבי, עובד אדמה, בעל ידע נרחב, רק שאף אחד ממכריו לא באמת ידע מה התרחש אצלו עמוק בפנים, איזו צלקת נשארה לו מהילדות בזכרון יעקב. הרי הוא זה ששמע את הצעקות. בגיל תשע עמד אבנר מחוץ לחדר שבו עינו הטורקים את אביו צבי, סבו אפרים ודודתו שרה.
אמו, שרה-הינדה, תפרה לו סרבל עם כיסים רחבים במיוחד כדי שיהיה אפשר להעמיס אותם במטבעות, שוחד לחיילים הטורקים. הוא העביר ידיעות מבית לבית, ראה יותר ממה שילד בגילו צריך לראות. הרבה יותר. הוא קיבל לידיו את המכתב האחרון של שרה. שעה וחצי לאחר מכן היא נטלה אקדח כדי לשים קץ לחייה. הכל הוא רצה לספר, רק שהלב עצר אותו.
ממשפחת אהרונסון לא נשארו הרבה צאצאים. רוב בניה, גיבורי היישוב, נפטרו צעירים, עוד לפני שהספיקו להקים בית. היו שמתו ממחלות, עריריים, והמעטים שנשארו פזורים בארץ וחיים כמעט באלמוניות. מלי טויב, בתו של אבנר, עובדת אדמה גם היום. חקלאית במושב בן עמי, סמוך לנהריה. יום-יום היא יוצאת לשדה, ממשיכה את דרכם של אבותיה. יותר מדי סיפורים השאירה אחריה המשפחה עטורת התהילה. אחווה, פטריוטיות, אומץ בלתי רגיל, אידאלים שכבר לא קיימים, אבל גם קנאה ואינטריגות. טלנובלה אמיתית שממשיכה להשפיע על מי שנשאר.
צריך לחזור לשנות העשרה של המאה הקודמת כדי לרענן את הרקע. שישה ילדים היו לאפרים ולמלכה אהרונסון מזכרון יעקב. אהרון, מדען בעל שם עולמי, האיש שגילה את אם החיטה. אלכס, סופר ועיתונאי, האחראי על קשרי החוץ. צבי, חקלאי שהקים משפחה. שרה, פמיניסטית במלוא מובן המילה, אחותה הצעירה רבקה, ושמואל, אאוטסיידר בתוך הגרעין.
הטורקים שלטו אז בארץ, אבל משפחת אהרונסון, ששמעה על שואת הארמנים, החליטה שדבר דומה לא יתרחש כאן ובחרה לעזור לאנגלים. אהרון פנה אליהם, שרה עמדה לצדו והם הקימו את ארגון ניל"י (נצח ישראל לא ישקר). בגיל
בזמן שהיתה שם התחממו היחסים בין בעלה לעתיד לבין שרה. התחילו לדבר בסביבתם על רומן. אלה היו ימים אחרים,הרבה יותר שמרניים,אבל שרה, מספרים, היתה שונה. טיפוס כריזמטי, אין אחד שלא נשבה בקסמיה. בזמנו היה זה אהרון אחיה ששידך אותה לאברהם, יהודי שחי בטורקיה, אבל שרה לא אהבה את חיי הנישואים. התלוננה שבעלה קמצן, לקחה רכבת וחזרה ארצה, ללב האקשן שסיפקה המשפחה.
בינואר 1917, לאחר שהקשר עם הבריטים נותק, נשלח אבשלום למצרים לחדש אותו. שושנה, אשתו של אבנר, סיפרה אחרי שנים לנכדיה כי לפני שיצא למשימה נפגשה שרה עם חברתה הטובה, שהתמחתה בקריאת בקלפי טארוט. החברה הזהירה שאם אבשלום ייצא הוא לא יחזור. אבשלום אמר לשרה שאם היא תגיד "לא" הוא יישאר, אבל היא אמרה: "צא ובצע".
הוא נתפס בדרך, לא חזר, ומשהו בה מת יחד איתו. באוגוסט אותה שנה שרה התאבדה כשהטורקים תפסו את חברי הארגון. צבי, אביו של אבנר, עונה בטורקיה ולא התאושש מהזוועה. הוא חזר עם כאבי ראש אדירים ומת כעבור מספר שנים, מוות איטי מלווה בייסורים. אהרון נהרג ב-19' בהתרסקות מטוס. האב אפרים חי עד גיל 91.
מרכוש המשפחה הוקמה קרן "אפרים אהרונסון" להנצחת שם ילדיו, ולה דאגו אלכס ורבקה. אלכס היה איש העולם הגדול, חברו הטוב של הברון רוטשילד. הוא התחתן עם אלמנה אנגלייה עשירה, הסתובב באירופה ומת ב-48' מדלקת ריאות, אחרי שסירב לקבל טיפול אנטיביוטי. שמואל כמעט ולא היה מעורב בסיפור ניל"י. הוא נפטר ב-59'.
נשארה רבקה, ששבה ארצה בשוך הסערה. היא מעולם לא נישאה. הקדישה את חייה להנצחה. אלפי ילדים שבאו לזכרון יעקב במסגרת הטיול השנתי שמעו ממנה את הסיפור. היתה לה יכולת כתיבה מרשימה, והיא גם ידעה לרתק בשפה נקייה. ביתה היה פתוח ומטופח. בת אצולה, זכר לשושלת מפוארת. אריק ולילי שרון היו קופצים לבקר, ביחד חלקו את האהבה המשותפת לפרחים. גם עזר ויצמן היה מגיע.
בשביל מלי היתה רבקה תמיד הדודה מזכרון, רק שהיא הבחינה איך במשך השנים מתחיל שמו של סבא צבי להימחק מההווי המשפחתי. תמונתו לא הופיעה עם שאר הגיבורים. הוא הרי היה שם בתופת, אבל אפילו בבית הקברות הוא לא נטמן בסמוך לאחוזת אהרונסון אלא בצד. אולי מסיבה טכנית, ואולי לא.
"לפני שנה, ביום כיפור, עלה סיפור השבויים שחזרו מסוריה ופתאום קיבלתי פרספקטיבה לגמרי אחרת על כל הנושא", היא נזכרת. "את סבא שלי עינו, וכשהוא חזר הוא לא תיפקד. יש תמונות שהוא שוכב במיטה, ממש שבר כלי. אף פעם לא חשבו מה עשו לו שם, וזה לא כמו היום, שיש תמיכה. אז הוא נשאר לבד עם הכאב".
כשרבקה עוד היתה בחיים מלי לא שאלה שאלות מיותרות, עניין של כבוד, אבל אז התחילו להגיע לאוזניה שמועות כי לא במקרה הסב נשכח מאחור. "רבקה נקמה", מלי כמעט משוכנעת. "צבי היה בארץ כשהיא היתה בחו"ל. לשרה היה קשר עם אבשלום, וצבי, לדעתה, לא עשה מספיק כדי למנוע אותו. רבקה לא רצתה להכיר בעובדה ששרה לא היתה נאמנה. השנאה היתה כל כך גדולה שמהספרים שכתבה היא הוציאה את השם של סבי. בבית אהרונסון, בתמונה המשפחתית, דאגו שצבי לא יופיע".
לא ביררת אצלה את הסיבה?
"אף פעם. היה לי דוד, מלאכי, שהיה אומר לה בפנים שהיא עושה שגיאה, כי היא מרחיקה את המשפחה, אבל היא לא אהבה לשמוע את זה. פעם היה טקס בירושלים וההורים שלי נסעו אליו. גאולה כהן, שהרי התחנכה על סיפורי הגבורה, פגשה אותם ולא האמינה שיש אנשים חיים במשפחה. היא חשבה שרק רבקה נשארה".
רבקה נפטרה ב-81' בגיל 89. מכל הרכוש הרב שנשאר מאחור היא הורישה לאבנר, בן אחיה, אלף דולר. מלי אמרה לאביה שלא יספוג את העלבון ויחזיר את הכסף, אבל הוא ענה שדודתו כבר מתהפכת בקבר ואין אפילו למי להתלונן. הקרן של אפרים אהרונסון, שהיתה בידי רבקה, מנוהלת היום על ידי אנשים שלא קשורים לאהרונסונים בקשרי דם ישירים.
"כל אחד שהיה שם נגס ולקח", מלי משוכנעת. "אנשים שלא קשורים למשפחה עושים היום כסף. המטרה של העיזבון נועדה לשמר את שם אהרונסון, אבל הם מפארים את שם המשפחה שלהם".
לא יכולתם לדרוש בעלות?
"רבקה דאגה שאף אחד מהמשפחה לא יהיה בקרן. היא הלכה עם עורכי דין וחסמה את הדרכים. היום אין לנו שום קשר. אין ביקורת, זו קרן פרטית והם עושים מה שהם רוצים. היה 'בית אהרונסון', אז החליפו את השם ל'מוזיאון ניל"י'. הם הזמינו את כל העולם, אבל אותנו לא. כתבתי להם ואמרתי שלפחות היו יכולים לחלוק כבוד לאמי. הם כתבו בתשובה שלא השיגו את הכתובת. נו בחייכם, היא 60 שנה חיה באותו מקום בחדרה".
את כועסת על דודתך?
"יכול להיות שאם היא לא היתה עושה את מפעל חייה לא היית יודע שיש בית אהרונסון ולא היית מכיר שום סיפור. אבל כשהילדים שלך יבואו לשם כבר לא יהיה בית אהרונסון, זה יהיה מוזיאון ניל"י. מספר התמונות של המשפחה שמופיע באולם הולך ופוחת מדי שנה. זה תהליך".
הסופרת גבריאלה אביגור-רותם כותבת רומן על גיבורי המחתרת. היא עשתה עבודת תחקיר רצינית, ומצאה בארכיון הציוני צוואה שהשאיר אחריו אפרים אהרונסון. הוא כתב אותה ב-1917, בימים הקשים. צוואה של חקלאי שדואג למשק ולילדיו. בצוואה זוכים בניו צבי ואהרון לנתח הגדול מהשטחים. ניר, בנה של מלי, נינו של צבי, מתכנן לעשות מסע קולנועי לחיפוש אחרי האמת שמאחורי הצוואה.
מכל הכספים והקרקעות משפחת אהרונסון לא רואה שקל. מלי, אישה לוחמנית, לא רצתה להיכנס לאנרגיות שליליות ולעמוד מול היועצים המשפטיים והאנשים שבהם רבקה הקיפה את עצמה. היום המשפחה כמעט ולא מתקרבת לזכרון יעקב. "אין לנו מה לחפש שם", מלי מחייכת במעט מרירות.
"עשינו מפגש משפחתי לפני חמש שנים וביקשו שנתחיל את הסיור מבית אהרונסון, אז התחלנו משם וזו היתה הפעם האחרונה. זה היה הבית שלי, הייתי באה לדודה, היא היתה מטלפנת בחגים, אנחנו היינו מביאים את הנכדים. אם אני לא אוהבת עורכי דין זה בגלל זה. היו לה הרבה עורכי דין. המון".
לפחות נשאר סיפור הגבורה של פעם.
"בתי, גלי, עשתה עבודה על המשפחה. היא נתנה לגרפולוגית את המכתב האחרון של שרה, אבל לא הכניסה לעבודה את התוצאות. הגרפולוגית אמרה שרואים במכתב ששרה ממש מיואשת, עוד לפני ההתאבדות. היו להם חיים מאוד קשים. משפחת אהרונסון היתה מוחרמת בזכרון. פחדו שבגללם יבואו הטורקים. כששרה הלכה ברחוב הראשי כל התושבים עמדו וקיללו אותה. ממש עמדו וקיללו".
מלי הקימה את ביתה במושב בן עמי עם בעלה, אהרון טויב, קיבוצניק מקריית ענבים. היא אהרונסון, הוא בוגר בית הספר החקלאי כדורי. מוהיקנים אחרונים של חקלאות אמיתית. יש להם שלושה ילדים.
גלי עוסקת בייעוץ ביוגרפי, שיטה טיפולית שמסתכלת על החיים גם מנקודת מבט רוחנית, והיתה בעבר הרחוק אלופת העולם לנערות בריצת 800 מטר. ניר במאי סרטי תעודה, ורק רועי ממשיך את דרך המשפחה ועובד במשק.
במסגרת הלימודים בחרה גלי לעשות עבודה על הכוחות הרוחניים שהניעו את שרה אהרונסון. למכתב האחרון שלה, זה שהעבירה לסבא של גלי, אבנר, היו שתי גרסאות, השלמה והמצונזרת. בשלמה העבירה שרה ביקורת על היישוב שהפנה לה עורף.
"חוויתי ממנה עצב מאוד גדול", גלי מספרת. "אני קוראת את המכתבים שלה, וזו מישהי שיודעת שהיא הולכת לקראת גורל קשה. הקרבה טוטאלית של דברים אישיים. הסיפור של המשפחה תמיד ריתק אותי. הייתי ילדה עם עיניים גדולות ואוזניים פקוחות, אבל פשוט לא שאלתי את סבא שלי. היה רושם שהסיפור חי בתוכו. טראומה, כמו הלם קרב, שלא מדברים עליה במשפחה, אבל כולם יודעים".
הסיפור בין אבשלום לשרה השפיע על הגורל?
"סבא תמיד אמר שלא יכול להיות שהיא היתה אשת איש והוא היה מאורס והיה ביניהם משהו. הקשר היה מאוד עמוק, אבל אני לא יודעת אם הוא היה רומנטי. הם היו הזוג שהוביל. כשהוא נרצח, משהו בה ידע שהתסריט הולך להיות רע".
נא להמתין לטעינת התגובות
