תעוקת האינטליגנציה
לכבוד הפריימריז בעבודה, רון מיברג חוזר לשטיק המושב האחורי של הב.מ.וו והבקלאווה. הפעם הוא נצמד לברק. כתבה שלישית בסדרה
באתנחתאות המערכתיות שהוא מייצר במונולוג המתמשך שלו במכונית, הוא שורק. לא לעצמו ולא שירים חלילה אלא יצירות קלאסיות. קולו לא משהו, אבל ברק שורק כזמיר. שריקתו מסתלסלת, עולה ויורדת, ולמרות התמיהה שפרץ העליצות הזה מייצר אצל אורחו, היא מספקת פסקול ראוי לגימור האלגנטי של הב-מ-וו 745, עם ריפוד העור השחור, צבע הכסף המטאלי ולוח המחוונים עם הטלוויזיה והדי-וי-די. טעמיו של השב"כ עימו, אבל רק שאול מופז וברק נהנים משתי המרכבות האזרחיות מעוררות הקנאה. לא ברור מה יצקו הגרמנים בשלדת המכונית, אבל רק מישהו בסדר גודל של שוורצנגר יכול לטרוק את דלתה מבפנים. המאבטח סוגר את דלתו של ברק. את הדלת שלי משכתי בשתי ידיים ועדיין גנחתי מהמאמץ.
אנחנו מכירים. בבחירות שבהן לקח מנתניהו את השלטון כמו סוכרייה מתינוק, נכנסתי למושב האחורי שלו בשכונת מוסררה והגעתי ללונדון, לפגישה עם המלך חוסיין. לכן אין בינינו שיחות סרק. ההיכרות הזאת לא עושה את השהות במחיצתו נוחה או נעימה יותר. ברק יפציר באורחו לעשן איתו סיגר ולשתות כוסית קוניאק, לא במכונית כמובן, אבל אפרופו שוורצנגר, הוא מתנועע ומתנהל כמו המושל האוסטרי ב"שליחות קטלנית". מקורביו אומרים שהוא יודע לשים רגליים על השולחן, למרות שהוא לא מזן המוציאים חולצה מהמכנסיים והנופחים בפרהסיה. אותי הוא מלחיץ. בעיקר בשל האופן הפולשני שבו הוא מניח עליי את הלבן של עיניו, נועל את המכ"ם ורודף אחריי כמו סוללת טילי נ"מ. הוא לא סחבק. אפילו הסמול-טוק שלו מאתגר. הוא ערני וערמומי כמו נמייה, ושאלות מטרידות אותו ופוגמות בשצף דיבורו. בדרכו הפתלתלה הוא עונה עליהן.
15 שנה חלפו בין שתי הקדנציות של רבין, אמרתי. מה בוער לך? למה להתבזות בהיאבקות הבוץ הזאת?
"אתה לא בא ויוצא בפוליטיקה מתי שבא לך. זה לא רציני. הודעתי שחזרתי, אז אני מתמודד".
את זה אמר ברק במכונית. למחרת כינס מסיבת עיתונאים בגני התערוכה. התגולל על יריביו במפלגה. אמר על שמעון פרס ש"על ראש הלוזר בוער הכובע" וחזר על משפט המפתח הייצוגי שלו: "שני מנהיגים בלבד לקחו מהליכוד את השלטון ב-30 השנה האחרונות. יצחק ואנוכי". ביום רביעי, בסקר עדכני של "מעריב", טיפס ברק למקום השלישי, אחרי פרס ופרץ. וזה לפני שהבעיר את המבער האחורי. רק אוויל ייצמד למנטרה העבשה שברק אינו אופציה. הוא יותר מאופציה. הוא איום והבטחה.
לצד הרצינות העמוקה והמרשימה שלו, לצד האינטלקט המבריק, היכולת האנליטית, הפסקנות והנחרצות שבאמצעותם הוא חותך גורלות וקופונים, לצד ההישגים והרקורד המרשים, ברק הוא בן ערובה של הפולסים החשמליים המתרוצצים במוחו הקודח ללא שליטה. הוא אחד הישראלים הבולטים של זמננו, אבל גם עבד לגחמותיו. הוא יודע שלשכת ראש הממשלה מחכה לו. אחרת לא היה שולף את התחשיב המוכן מראש: שהוא יהיה בגיל העכשווי של שרון ב-2014 ושל פרס ב-2025. אבל הוא מתעקש על רשימת המכולת הקטנונית שנתפשת
על פניו, הגיונו נשמע רופף, מתעתע, הולך לאיבוד ומעיד על הרומן הסוער שברק מנהל עם עצמו כל חייו. אבל באחד-על-אחד לא תשמעו פוליטיקאי מחונן, מסעיר ומשכנע ממנו. אולי בגלל החום בעמק הירדן או המראה המעולף מחוץ לחלון של עם ישראל מתנפל על האבובים, הסוסים, הגבינות ומצנחי הרחיפה בשבועות, נדדה מחשבתי וקרסה תחת תעוקת האינטליגנציה המבעבעת של ברק. כשעיניו נעולות עליי ומנסות לאתר את מהות הפיגור השכלי שלי, הרגשתי כמו דסטין הופמן ב"איש הגשם". מה שעשה את ברק לטום קרוז, שזה ודאי סוג של הפרזה.
חוכמת הרחוב והפוליטיקה, שעליה משרטטים את כישלונו בעתיד הקרוב, נבנות לא מעט על טינת ערביי ישראל כלפיו. הערבים לא ישכחו לו את אירועי אוקטובר 2000. האמת שנציגי "המגזר" בזרזיר - ברק לשבחו, נפטר מהכינוי המגדרי המעליב הזה - מרגיזים כהוגן. יושבים בחצר של וילה מקסימה המשקיפה על נוף הררי עוצר נשימה. מכוניות מפוארות חונות בחוץ, פגוש אל פגוש. ברק, עם שישה חברי כנסת מוצהרים של העבודה במחנהו, יושב בין קולט אביטל, דני יתום, עמרם מצנע ומיכה גולדמן, חבר כנסת לשעבר. ד"ר עזייזה, אינטלקטואל ערבי, מסביר שמחקר שערך מעלה כי הטראומה של אירועי אוקטובר קטנה ממה שחושבים וכי הערבים הפנימו אותה כטעות של שני הצדדים. היא פחות מהפוגרום לדיראון עולם של ברק. כשעזייזה מזריק לדיון הלאה את הנתון המפתיע הזה, אף אחד מעשרות הערבים הנוכחים במקום, ולא רק בשל גינוני כבוד, לא משמיע קול מחאה. בשפרעם אמר דני יתום בקולו המגרגר, שוועדת החקירה "ניקתה" את ברק. "ניקתה", חזר יתום על עצמו, ואף אחד לא צייץ.
או שאתם מאמינים לערבים, או שלא. זה עד כדי כך פשוט. בהפסקות בין הנאומים, מסתובבים נערים ומגישים כנאפה, בקלאווה וקפה. השמש יוצאת ונכנסת מאחורי העננים. חברי הכנסת מליצי היושר של ברק, מדקלמים בתורם. יתום נשבע שהוא היה לצד ברק כאשר המהומות פרצו. שברק לא נתן את ההוראה לפתוח באש. ושהיה מזועזע כאשר שמע את הדיווחים הראשונים מהשטח. יתום הוא מליץ יושר מפוקפק. בעיקר בגלל ויץ "כדורי הפינג פונג" ששרקו ליד אוזנו של עמיר פרץ, במקום אש חיה, כמקובל אצל גיבורים. כשאמרו לו בקיבוץ גשר ששרקו קליעים, התעקש יתום ואמר: "בדקתי, לא שרקו".
אם היו חודשיים להתמודדות וברק היה מתעורר בזמן ויוצק תוכן בקמפיין הדני-דיני שלו, שהותיר את פעיליו מבולבלים ואובדי עצות עד כדי תלישת שערות, ניתן היה לגלגל את נסיגת הערבים האלגנטית לכאורה מקובלנת אוקטובר ולהפוך אותה לנושא מרכזי. אבל לברק היו מחויבויות עסקיות שהוא לא מתנצל עליהן, והוא הזדעק כאשר יריביו הדליפו שהוא פורש. בשכונת הווילות בקראוני זרזיר, נשמעות טענות הערבים ההיסטוריות - על תשתיות חסרות וביוב לא מחובר - תלושות מהמציאות המרווחת שהיתה התפאורה למפגש המפנק. או שהערבים משקרים לברק ומרדימים אותו. או שבמציאות הישראלית ממהר האבק לשקוע ולכסות את ההיסטוריה. כמו שהשמאל שכח את מלחמת לבנון ו"שרון רוצח" ואימץ אותו לטובת ההתנתקות.
בדרך לגשר ולטקס שבועות המסורתי, אני אומר לברק שלבה של ישראל גס בראש ממשלה עשיר. עם הב-מ-וו, העט, השעון, ההרצאות המכניסות, ההיי-טק והדירה במגדלי אקירוב ליד כיכר המדינה. רינו צרור לא ירשה לו להיות ראש ממשלה. זה לא כמו בסיבוב הקודם. עם נאוה והבית הצנוע בכוכב יאיר, אני אומר.
"ומה שרון", אומר ברק, "דלפון?". איכר עם חווה, אני עונה. ברק מצמצם את עיניו הדבוקות ללחיי והחיוך המרושע של ילד שמורט כנפיים של זבובים כדי ללמוד ביולוגיה, נמרח על פניו. "חווה? וכמה דירות יש לו? ". אני לא ממס שבח. "ומה עם ביבי? גם הוא עני ידוע". הליכוד זה לא העבודה. ברק פוטר את הטיעון מעליו בתנועה קטנה, כמעט בלתי נראית, וחוזר לשרוק. ספק אם ראש ממשלה בישראל יכול להיות אניגמה כה לא מפוענחת כברק. מצד אחד, מעולם לא היה לנו פוליטיקאי עם כל כך הרבה כישורים, הישגים, יכולות מוכחות וקדנציה כה קצרה, מתוקה ומלאת תקווה שנגמרה בצורה כה אומללה. מצד שני, אחת האמיתות הלא בדוקות, על ציר של זמן ומצב רוח לאומי, היא זאת הגורסת שברק לא יכול למלא את בית החייל במצביעיו הפוטנציאליים. הוא הוציא אותנו מלבנון, אבל הניח ליוסי שריד למוטט עליו את הגג עם ההתעקשות הסוטה שלו נגד משולם נהרי מש"ס. ברק עימת את ערפאת עם האמת האבסולוטית שלו כאשר הציע לו 98 אחוז מהכל וערפאת התגלה במערומיו. אבל עדיין מאשימים את ברק שלא רץ אחריו בשבילי קמפ-דיוויד עם פינג' אן קפה ובקלאווה. ההיגיון הזה מרתיח אותו. "הפטרונות הזאת", הוא צועק בגשר, "היהירות הישראלית הזאת. שאנחנו יכולים להתנשא עליהם ולהחליט עבורם".
הוא יושב בלוע הר הגעש הכבוי של התנועה הקיבוצית. יליד קיבוץ בעצמו. ועדיין סופג אש ידידותית מהחברה חנה, אחותו הבכורה של חיים גורי. קשישה מרשימה בשיער לבן, שמטווחת אותו בעברית מעוררת קנאה וברמת הנמקה יצוקה לתלפיות. חנה משספת אותו, בנימוס כמובן, וגורמת לו להבין שהיא שוקלת להצביע בעד עמיר פרץ. הנשים בגיל העמידה בגשר יפות ומרשימות, ובזמן שאחת מהן נותנת לו מנה, מתגלה המפלרטט השרמנטי בברק. יותר משהוא מקשיב, הוא מתבונן בה בהערכה. או שזה היה רגע טעון הורמונים, או שזה בראש שלי.
המכשלה הקומוניקטיבית הגדולה של ברק היא שפיו אינו מצליח להדביק את מוחו הקודח. במדע ובאקדמיה זה יתרון. בפוליטיקה, שהיא מדע ההתרועעות, זהו חיסרון גדול. מאזיניו לוקים בוורטיגו ותוהים שמא הסתלקה בינתם. תוסיפו לזה את הפנומן הברקי, שתנועות האצבעות שלו נמצאות בסתירה מובהקת למסר התוכני שלו, והוא נראה כמי שמדבר בשפת סימנים לחבורה של לקויי שמיעה. את האופן הבלתי מודע שהוא מפשיל את שפתו התחתונה בהתרסה, כמו הדוצ'ה, ואת מסכת הטיעונים הדידקטיים שלו - ויש לכם מפגש בין גאון ובין טעוני טיפוח.
מבעד להמולה שהוא מקים, הניבטת בהשתאות המפקפקת הנרשמת אצל שומעיו, קשה שלא להתרסק על תובנה זועקת אחת: אם וכאשר יהיה פרק סיום של השלב הראשון לקיומנו, הפרק שבו ניאלץ להתעורר, להכיר במציאות ולסיים את הסכסוך עם שכנינו, אהוד ברק הוא האיש שצריך יהיה לנהל אותו. קריאתו לדגל תלויה בעיתוי של המפץ ההיסטורי הזה. אסור לבזבז את ברק קודם לכן על שטויות כמו ההתמודדות בעבודה לקראת בחירות כלליות שספק גדול אם העבודה יכולה לנצח בהן. ברק יודע את זה. לכן הנימוק התקף ביותר שלו, למה לבחור בו, הוא שתנועת המטוטלת הנחבטת בקירות המציאות, הולכת ונחלשת. כי התוואי לפתרון הסכסוך כבר פרוש לפנינו. וכי הזמן לאומץ לב לאומי עומד בשער.
השנאה כביכול לברק והכתף הקרה המיוחסת לנו בבואנו לחשוב עליו כמנהיג, הן פריבילגיה שאין לנו. את ארבעת הצל"שים ואת עיטור המופת קיבל ברק לא בגלל שברגע האמת שבו היה צריך ללחוץ על ההדק בקור רוח של קילר קשוח, הוא עצר לחשוב אם זה מוסרי וצודק. הוא ירה. כשחוטבים עצים עפים שבבים. כאשר השבבים הם אזובי הקיר של מפלגת העבודה, זה בסדר אם ברק מדלג על ראשיהם, כמו סלעים המבצבצים מנהר. בבחירות הבאות או באלה שאחריהן, יתמודד ברק נגד נתניהו. הספק שאנו מתפלשים בו בינתיים, הוא פריבילגיה שאין לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
