סודות מתחת לכיפה
פדופיל תקף קטינים במשך שנים ב-3 קיבוצים דתיים בהם גר. כעת שוברים הקורבנות את השתיקה
אלא שבניגוד מוחלט לפתאומיות שבה כונסה אסיפת החברים, המידע המדאיג על נטיותיו של חבר הקיבוץ דיוויד (שם בדוי), כמו גם חלק ניכר מהעדויות המצטברות והקשות של קורבנותיו הצעירים, הגיעו לאוזניהם של חלק מראשי הקיבוץ הרבה לפני כן.
למעשה, עוד כשדיוויד הגיע לקיבוץ וביקש להתקבל אליו כחבר מן המניין לפני יותר מ-11 שנה , הן כבר היו בגדר סוד גלוי. תהליך הקבלה התארך ללא הסבר, שמועות נלחשו בסודי סודות בחדר האוכל ובחצר, עם הזמן נוספה גם חוות דעת שלילית של איש מקצוע. ולמרות כל אלה, וכפי שמעיד אפילו מזכיר הפנים של קבוצת יבנה, ספק אם האסיפה המיוחדת שהתכנסה השבוע היתה יוצאת אל הפועל אלמלא היו יודעים ראשי היישוב, שבעוד מספר ימים כבר יוכלו החברים לקרוא את מה שהיה עד לא מזמן בשבילם בגדר שמועה מעורפלת, מעל דפי העיתון.
קשר השתיקה הזה לא נשאר רק בגבולות קבוצת יבנה. הוא מתרחב מאות קילומטרים צפונה, אל עוד נקודת ציון בולטת של תנועת הקיבוץ הדתי: טירת צבי שבעמק הירדן. בדרך הוא עובר גם בגוש עציון, בקיבוץ דתי נוסף, ראש צורים. את כל הנקודות הללו פקד דיוויד מאז הגיע לארץ במסגרת הגרעין האמריקני. לפחות בשני הקיבוצים הראשונים ידוע בוודאות שהוא השאיר מאחוריו קורבנות לא מעטים לפני שנעלם ביום בהיר אחד ועבר לתחנתו הבאה.
לחברי הקיבוץ האחרים הוא אולי היום לא יותר מזיכרון עמום, כתם לא ברור שדהה כבר מזמן בכביסה. אבל הילדים של אז, אלה שהגיעו אליו לחדר לשמוע את התקליטים של הביטלס במערכת המשוכללת, או הוזמנו לסיבוב על אופני ההרים החדישים והנוצצים שלאף אחד אחר לא היו כאלה, לעולם לא ישכחו אותו, את האיש שגזל מהם את הילדות התמימה והמאושרת ושבמידה רבה גם ניפץ להם את האשליה האידילית על הקיבוץ, ועוד על הקיבוץ הדתי שכולו, מהיסודות עד לראש מגדל המים, נבנה מאידאולוגיה צרופה.
ל', שגדל בקיבוץ טירת צבי והיה אחד מהילדים האלה, נשא את הסוד בלבו במשך כמעט 20 שנה. הוא הלך לישון איתו מדי לילה והתעורר ממנו שטוף זיעה כל פעם מחדש. אבל בשנים האחרונות גמלה בו החלטה: לשבור את קשר השתיקה. הוא, כמו חלק מחבריו האחרים שעברו את אותן חוויות, לא מחפש נקמה. הם רק רוצים להבין מדוע אף אחד מהמבוגרים שהקיפו אותם אז לא עשה דבר בכדי לעצור באמת את המעגל הבלתי נגמר הזה. מדוע הם עדיין לא עושים זאת היום. מעל הכל ל' רוצה להבטיח שאף ילד לא יעבור יותר את מה שהוא עבר אז, בקיץ הנורא ההוא בתחילת שנות השמונים.
האוויר הרותח של עמק בית שאן נעצר בכניסה הממוזגת לחדר האוכל בקיבוץ טירת צבי. זה היה הקיץ של שנת 82'. עוד שבת רגילה עם המון חולצות לבנות שנשפכות לאיטן, מתגודדות במבואה או ממתינות בסבלנות בתור לנטילת ידיים. היה, כרגיל, משהו מאוד מנומנם בשיחות השבת האווריריות הללו, כאילו מנוחת הצהריים החלה כבר בחדר האוכל, עוד לפני שסיימו את הסעודה והניחו את המגשים ליד מכונת השטיפה השובתת גם היא. לאורך השולחנות התיישבו משפחות-משפחות, שקועות ברוטינה שבתית, לא מעלות על הדעת שרק שולחן אחד ליד מתחוללת זוועה מסיפור אחר לגמרי.
ל', אז בן 12, רק התחיל לאכול כאשר בשולחן ממולו קלט את דיוויד מהגרעין משלח בו את המבטים המוכרים. "לפי המבטים שלו היה ברור שעכשיו צריך לקום ולהתחיל ללכת. כולם עדיין אכלו, אבל אני קמתי. הגענו אליו לחדר. אני זוכר אותו מגיף את התריסים, כשאני עוד מספיק לראות את כל החברים יוצאים מחדר האוכל, חולפים ממש מול החלון שלו. בינתיים הוא נועל את החדר. אני יושב על הכורסה. הוא ניגש לארון שלו, מוציא חוברת פורנוגרפית ונותן לי להסתכל. אני בהלם, אבל מסוקרן. הוא נשכב על המיטה שלו, מתפשט, קורא לי להצטרף אליו למיטה. אחר כך שם את היד שלי על איבר
ל' לא זוכר את החוויה כמשהו שנכפה עליו בכוח או שנעשה תוך לחץ פיזי ואיומים. אבל הוא זוכר גם זוכר את הלחץ הנפשי. "הייתי מנסה להתנגד. בכל פעם שהלכתי לדלת הוא היה מחזיר אותי בחזרה, תופס אותי, מחזיק ומחבק. זו היתה המציאות הפיזית. כשהייתי אומר לו:'זה לא בסדר, אני לא רוצה להיות פה', הוא היה מרגיע אותי ואומר לי:' זה בסדר. אתה יכול להיות רגוע. גם ג' בא לכאן ועושה את זה איתי'. וזה באמת הרגיע אותי. ג' היה גדול ממני ואני הערצתי אותו. אם הוא עושה את זה אז היה לי ברור שזה באמת בסדר".
ל' האמין לדיוויד. לא היתה לו שום דרך לדעת אם ג' או ח' או ר' או א', עוד כמה ילדים משכבות הגיל האחרות שסיפרו מאוחר יותר כי נפלו קורבן, עושים את אותו הדבר עם דיוויד. ולמה שיבדוק? דיוויד היה אטרקציה אמיתית בקיבוץ. הוא הגיע כחלק מגרעין שכלל משפחות ורווקים שהיו מיועדים להיקלט בקיבוץ, להפוך לחברים. בעיני ילדי הקיבוץ הם היו גדולים ונערצים, הם באו מחו"ל. להיות חבר שלהם, כל שכן להיות מוזמן אליהם לחדר, פירושו להגיע לשיאי פופולריות חדשים, אולי אפילו להגדיר מחדש את המעמד החברתי בקיבוץ.
לדיוויד היתה טלוויזיה צבעונית, גיטרה חשמלית, משקולות, אופניים עם הילוכים. במונדיאל ב-82' כולם באו אליו לחדר לראות את המשחקים בצבע. הוא הביא את חוויות העולם הגדול לילדי הקיבוץ באופן הכי אותנטי שניתן היה להעלות על הדעת באותם ימים: כל החבר'ה היו שורצים אצלו, הולכים איתו לבריכה, משתוללים במים וקופצים איתו מהמקפצה. ר', למשל , היום בן 37, היה מגיע אליו להקליט שירים של הביטלס מהאוסף הענק שדיוויד הביא מאמריקה: "היתה לו מערכת סטראו באיכות מצוינת. אני הייתי חולה על הביטלס. בשבילי ללכת אליו היתה חוויה נדירה, למי עוד בקיבוץ היה גם אוסף כזה וגם מערכת כזאת? ברור שהיינו שם כל הזמן".
טירת צבי הוא הקיבוץ הדתי הראשון שעלה לקרקע בשנת 37' ונחשב עד היום לאחד המבוססים בתנועת הקיבוץ הדתי ובכלל. חיות בו 700 נפשות והוא ידוע בעיקר בזכות מפעל הבשר המשגשג שלו. עבור ילדי הקיבוץ הסביבה הזו היתה תמיד הדבר הכי קרוב לגן עדן: אפילו בין המרואיינים לכתבה לא מצאנו ולו אחד שהיה מוותר על הילדות המושלמת שם. רובם כבר לא חיים בקיבוץ היום, חלקם בקושי מבקרים בו, אולם הם עדיין רואים בטירת צבי בית חם, בית שקרו בו גם לא מעט דברים איומים באותו הקיץ, בית שחלק מיושביו ידעו ולא עשו די, שמעו ולא העלו בדעתם שצריך לעשות משהו ומיד.
עובדה היא שיום בהיר אחד בשנת 84' דיוויד פשוט נגוז מחייהם. כך סתם, נעלם. באחד הפרוטוקולים מאותה שנה יש איזו הודעה לקונית של המזכירות שלפיה דיוויד הודיע על עזיבה לקיבוץ אחר. לאחד הילדים שחיבב במיוחד הוא השאיר אפילו מתנת פרידה: אופניים אמריקניים עם הילוכים. דבר חלומי שלא היה לאף אחד בקיבוץ, מין ירושה מעיקה שנחתה פתאום. הוא נשאר עם האופניים האלו, עם הצמיג הדק, הכידון המסולסל והבוהק והכתובת "ראלי" עליהן, ואף מבוגר אחראי לא שאל את עצמו למה הילד הזה קיבל מתנה יקרה כל כך, למה דווקא הוא מסתובב עם האופניים שמתנוססים כמו איזה דגל אדום שאף אחד לא רואה.
היום כבר אפשר לומר בוודאות כי העזיבה של דיוויד בתום ארבע שנים שבהן שהה בקיבוץ היתה אקט חזק ומהיר של הרחקה, או כפי שמתאר אותו אחד מוותיקי הקיבוץ: "וביערת הרע מקרבך". השאלה העומדת ותלויה עדיין היא מדוע. לר', היחיד שפרץ כבר באותה תקופה את חומת השתיקה והעז לספר למטפלת שלו על מה שקרה לו במגורים הזמניים של התושבים החדשים, אין ספק לגבי התשובה. הפנייה למטפלת היתה, בעיניו, טבעית מאוד. בימים ההם, שבהם עוד אף אחד לא חלם על הפרטה, היו ההורים ישות משנית למדי בחיי רוב הילדים. את מקומם במרבית התחומים מילאה המטפלת, ששלחה אותם לבית הספר, קיבלה את פניהם כשחזרו, סידרה להם את המיטות, הבגדים והארונות ואפילו הכינה אותם לבר המצווה: "הייתי ילד נורא תמים, אבל היה לי ברור לחלוטין שמה שקרה לי שם בחדר שלו היה רע מאוד", מתאר ר'. " גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני יודע באופן מוחלט שהתיאור שנתתי למטפלת היה של מה שנעשה לי. עד היום אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד ולא רק שהבנתי מה קרה שם אלא גם הלכתי לדווח למטפלת שלי".
20 שנה לאחר מכן, כאשר גם ל' החל לשבור את חומות השתיקה, הוא ניגש למטפלת של ר' מאותה תקופה. רצה לדעת אם אכן הבינה מה קרה ואם האמינה לילד הקטן שסיפר לה את סודו האפל. המטפלת אישרה ואף הוסיפה כי לא שמרה את הסוד אצלה: היא דיווחה למזכיר הקיבוץ באותם ימים ולאחר מכן גם לרכזת ועדת החינוך. ומה עשתה המזכירות בתגובה? התכנסה לדיון והחליטה לנקוט צעד יוצא דופן יחסית לאותם הימים: חיפוש בחדרו של דיוויד.
"זה היה באמת מהלך חריג", מודה היום א', מי ששימש אז כמזכיר הקיבוץ. "מימי לא עשיתי זאת, לא חדרתי לרשות הפרט".
מה גרם לך לעשות בכל זאת צעד כזה?
"אחת המטפלות אמרה על דיוויד ש'הוא משחק עם ילדים', אבל לא ממש אמרה דברים מפורשים. בשום אופן לא הגיע אלי דיווח ספציפי יותר מעבר לעובדה שכל הזמן היו אצלו ילדים. אבל זה גרם לי לחוש אי שקט וחוסר נוחות ולכן קראתי לאבא של אחד הילדים ויחד נכנסנו לדיוויד לחדר וערכנו חיפוש בחפצים שלו. מצאנו חוברות עם תמונות לא צנועות".
חוברות פורנוגרפיות?
"כן".
וזו היתה הסיבה היחידה לכך שהחלטת בסופו של דבר להרחיק את דיוויד מהקיבוץ? רק מפני שהחזיק חוברות פורנוגרפיות? זו לא תגובה קצת מוגזמת?
"זה, יחד עם התחושה הלא נוחה שליוותה אותי, הם שגרמו לי בסופו של דבר להחליט שצריך להרחיק אותו".
מצד אחד אתה מספר שלא ידעתם שום דבר ומצד שני התגובה שלכם היתה תקיפה מאוד. יש כאן סתירה, לא?
א' נאנח. "החיים מלאי סתירות. עולם המושגים של לפני 20 שנה שונה לחלוטין ממה שאנחנו יודעים היום על הדברים האלה. מה לא נורמלי בבחור שנותן ידיים לילדים? אנחנו לא מדינת משטרה, אי אפשר לבוא אליו בטענות".
מדובר כאן בגבר שמתרועע כל הזמן עם ילדים צעירים ממנו בעשר שנים ויותר. זה לא ממש נורמלי.
"חשבנו שיש לו פשוט בעיה בזהות המינית. לא העלינו בדעתנו שהוא עלול לפגוע באחרים".
א' לא מצליח בשום אופן להיזכר בפרטי השיחה שבה הודיע לדיוויד כי מרחיקים אותו מן הקיבוץ, ממש כפי שהוא לא זוכר אם היו אנשים נוספים שידעו על המתרחש. "לא הבאתי את זה לשיחה במזכירות. יכול להיות שהתייעצתי עם אחד החברים, אבל זו לחלוטין היתה החלטה שלי". גם הטענה כאילו צריך היה לעשות מעבר לכך מקוממת אותו: "לא העלינו בדעתנו שמשהו קורה שם. אם היינו יודעים ודאי שהיינו מטפלים", הוא אומר. כך או כך, דיוויד, מצדו, קיבל הודעה שאינה משתמעת לשתי פנים, שלפיה אין הוא רצוי עוד בטירת צבי עקב התנהגותו החריגה. א' זוכר רק כי נתן לו את האפשרות לבחור לאן יעבור והוא בחר בקיבוץ ראש צורים, שם היו לו חברים מגרעין אחר שהגיע מארצות הברית.
וכך, בשנת 84', נשלחת החבילה. ארוזה היטב, עטופה כך שאי אפשר לנחש את צורתה או לדמיין את ריחה המבאיש. הנמענים קיבלו, לתומם, את המשלוח באהבה וראו בכך הזדמנות להעניק בית חם לבחור צעיר שגר הרחק מבית הוריו, אולי מעט חסר מזל, אבל לא משהו שעם קצת תמיכה אי אפשר ליישר. א', מצדו , לא טרח לספר דבר לעמיתיו בראש צורים, "כי לא היה לי מה לדווח. לא היה לי שום דבר להגיד להם".
מה ההיגיון? צרה שלא רצית אצלך אתה פשוט מעביר לאחרים? לא חשבת שמגיע להם לדעת?
"מצד אחד לא רציתי אותו אצלי, אבל מצד שני לא רציתי לחסום לו את הדרך. יש אנשים שנתקעים במקומות מסוימים וכשהם מגיעים למקום אחר הם מתחילים לפרוח. הוא היה בחור צעיר, לא רציתי להרוס לו את החיים".
אבל ידעת לבטח שמשהו איתו לא בסדר, אז ליתר ביטחון, למה לא לזרוק מילה?
"בנתונים שהיו בידינו אז, התגובה שלנו היתה סבירה".
והיום , כשאתה כבר יודע בוודאות שהוא אכן פגע בילדים בקיבוץ, דיווחת לקבוצת יבנה שבה הוא מתגורר כעת? הזהרת אותם?
שתיקה מעברו השני של הקו.
דיוויד התחיל פרק חדש בראש צורים, פרק שבישר רעות לכמה מילדי הקיבוץ. הוא נשלח לשם ללא מחשבה, כשקורבנותיו כמעט ערוכים לפניו והוא רק צריך לבחור.עד היום לא ידוע בדיוק מה מספר הילדים שאנס בקיבוץ ראש צורים, אולם ברור כי היו כמה וכמה כאלו. בשנים האחרונות, כחלק מנסיונותיו לאתר את קורבנותיו של דיוויד, פנה לאחות של ראש צורים וביקש ממנה לומר בשמו לקורבנות בקיבוץ שהוא רוצה ליצור קשר עימם. היא הבטיחה שתבדוק זאת למענו, ואכן חזרה מאוחר יותר עם תשובה, אם כי לא זו שלה ציפה ל': הם מסרבים לפתוח את פצעי העבר ומעדיפים להתמודד איתם לבד.
אמיר, חבר קרוב של ל' שהתגייס בשלב כלשהו לעזרתו, לא הסתפק בתשובה הזו ונסע בעצמו לראש צורים בניסיון לאתר את הקורבנות. משיחות שערך עם מספר חברי קיבוץ הוא למד כי בניגוד למה שמספר א', בראש צורים דווקא ידעו שהבחור החדש מגיע אליהם עם קופת שרצים, אך לא ידעו מה טיבה המדויק: "חבר קיבוץ ששוחחתי עימו סיפר לי שכאשר דיוויד הגיע ידעו בקיבוץ שהוא 'בעייתי'. ידעו שצריך לפקוח עליו עין ולהשגיח שלא יתקרב לילדים או ימלא שום תפקיד שקשור לנוער בקיבוץ".
אמיר אף שמע באותה הזדמנות על נסיבות עזיבתו של דיוויד את ראש צורים ולמד לראשונה כי גם שם הבינו באיחור, אחרי כמעט עשר שנים שבהן התגורר דיוויד בקיבוץ, שיש להיפטר מהבחור. כשזה כבר קרה הכל נעשה במהירות רבה: "חבר קיבוץ סיפר לי כי עזיבתו של דיוויד היתה לא צפויה וחפוזה. השמועות היו שהוא התעסק עם ילדים".
כאשר נאלץ דיוויד לעזוב את ראש צורים בשנת 94' הוא כבר היה נשוי ואפילו אב בעצמו לילדים צעירים. הכתובת הטבעית היתה קבוצת יבנה, שם היו לאשתו קרובי משפחה, השניים עברו להתגורר בקיבוץ וביקשו להתקבל כחברים. מה ידעו אז בדיוק ביבנה על עברו של דיוויד קשה לדעת בוודאות, אולם חשוב להבין כי אם הקיבוץ נחשב למשפחה, הרי שהקיבוצים הדתיים הם סוג של משפחה מורחבת. לא רק כפרפראזה אלא ממש באופן מעשי: רבים מבני הקיבוצים הדתיים נישאים אחד לשני ומתניידים מקיבוץ לקיבוץ. לפיכך, המידע, גם אם לא עבר באופן רשמי ממזכיר קיבוץ אחד למשנהו, דלף בדרכים לא פורמליות: מרכילות במכבסה ועד מסיבת חתונה, משיחה אקראית על השביל עד טיול של השכבה הצעירה.
נח חיות, מזכיר קבוצת יבנה, אומר היום כי במהלך הקליטה של דיוויד ומשפחתו הגיע אל מזכירות הקיבוץ מידע שלפיו אב המשפחה היה מעורב ב"התנהגות חורגת בתחום המיני": " באותה תקופה לא הייתי מזכיר פנים של הקיבוץ אלא רק חבר מועצה (גוף מצומצם המייצג את חברי הקיבוץ - מ.ב.פ), ונאמר לנו במועצה שיש בעיה עם המשפחה. הגיע מידע מראש צורים שמדובר במשהו בתחום המיני. הדברים הגיעו באופן מעורפל, אבל היה ברור שמרחפת מעליהם איזו עננה".
בקבוצת יבנה החליטו לברר את המידע ולצורך כך הוקמה ועדה שבה ישבו שתי עובדות סוציאליות ופסיכולוג הקיבוץ, שמעון אפרתי. לטענת חיות, נמסר לוועדה ממחלקת הרווחה של גוש עציון כי דיוויד אינו מהווה סכנה וכי עניינו נבדק וטופל. במקביל פנתה הוועדה לשני פסיכולוגים באופן פרטי וגם הם, לגרסת חיות, לא הצביעו על סכנה אפשרית מצד דיוויד. אגב, חיות עצמו מודה כי מעולם לא ראה את ההמלצות הללו והיחידים שנחשפו אליהן היו, לדבריו, חברי הוועדה.
אבל סימני השאלה והשמועות עשו את שלהם והחלטת הוועדה התעכבה שוב ושוב במשך כמעט שלוש שנים. במקביל החלו במהלך התקופה הזו לרחף עוד ועוד שמועות מעל קבוצת יבנה. זה לא היה גל עכור של דיבורים, לבטח לא משהו שהצליח לטלטל את המשק, רק אינפורמציה מרומזת ולא ודאית. לדברי חיות אי אפשר היה לעדכן את חברי הקיבוץ בסיבות לעיכוב הקבלה של דיוויד משום שהמידע המעורפל שהיה בידיהם אז והאתיקה המקצועית לא אפשרו למסור יותר פרטים. אבל ממילא מזכירות הקיבוץ לא ממש נדרשה לכך מצד החברים, או כפי שתיאר אחד מחברי הקיבוץ בשבוע שעבר: "אמרו לנו שמשהו איתו לא בסדר, אבל חשבנו שמדובר בסמים. עד עכשיו אנחנו לא בדיוק יודעים מה הבעיה שלו".
מנגד , הצד השני, ובעיקר קרובי אשתו של דיוויד, דווקא הגבירו את הלחץ: הם דרשו להזדרז ולהשלים את תהליך הקבלה ולא הבינו מדוע עניין שאורך בדרך כלל כמה חודשים נמשך כאן קרוב לשלוש שנים. הלחץ עשה את שלו וחברי הוועדה נדרשו להעביר את המלצתם למועצה לגבי קבלתו של דיוויד. שתי העובדות הסוציאליות סברו כי ניתן לקבלו לחברות בקיבוץ וכי הוא לא מהווה סכנה. אפרתי הגיש מסקנה הפוכה. הוא טען כי עדיף לא לקחת סיכון ולא להעניק חותמת הכשר לאדם כזה. המועצה שמעה את דבריו ולא השתכנעה. היא אישרה את מועמדותו של דיוויד וגלגלה במהירות את הליך ההכרעה לשלב הבא. בתוך מספר ימים התנהלה אסיפת חברים ובהצבעה שהתקיימה שם הוחלט לקבל באופן סופי את דיוויד ברוב של מעל לשני שליש מחברי הקיבוץ. מרביתם, כאמור, הרימו את היד מבלי לדעת מה עומד מאחורי העיכוב הארוך של מועמדותו.
במשך קרוב לשש שנים הושכחו השמועות והמחלוקות ודיוויד השתלב עם משפחתו בקיבוץ כאילו לא קרה דבר. עד שלפני שנתיים בערך צילצל הטלפון במשרדו של נח חיות, אז כבר מזכיר הפנים של הקיבוץ, ופוצץ מחדש את כל הפרשה. על הקו היתה מלכה פווה, מזכירת הפנים של קיבוץ טירת צבי, שסיפרה לו בדאגה כי אחד מבוגרי הקיבוץ בא וסיפר להם על השנים הללו והוסיפה שבקיבוץ החליטו לבדוק את הדברים וגילו כי ישנם עוד ארבעה ילדים שנפגעו בזמנו על ידי דיוויד. לא מדובר יותר על דיווחים בנוסח "מסתובב בחברת ילדים" או "התנהגות מינית חריגה", הסבירה פווה לטענתה אלא בדבר האמיתי. "אמרתי לו שאחד הנערים דיווח על אונס ואף הפנה אותנו לנערים אחרים שעברו התעללות מינית דומה", היא מספרת.
חיות שמע את הדברים והסיק שיש לו אחריות כפולה: מצד אחד כלפי בני משפחתו וילדיו של דיוויד ומצד שני כלפי הקהילה שעל שלומה היה מופקד, ולכן מינה עוד ועדה. אבל גם הוא מודה שנדרשה עוד שנה שלמה עד שקיבל שיחת טלפון אישית מל' כדי שיתחיל באמת להזיז דברים: "היום אני מצטער על כך שעבדנו אולי לאט, אבל ברגע ששוחחתי ישירות עם ל' היה לי ברור שחייבים להתחיל לפעול ומיד. הבנתי שאנו מוכרחים לעדכן את משפחתו של דיוויד ולכן הקמנו צוות שנפגש עם מומחים מחוץ לקיבוץ כדי להכין את הקרקע לגילוי הנאות של המידע לבני המשפחה".
מאז , וזה כשנה, עוברת המשפחה טיפול על ידי גורמים חיצוניים. לכל אורך התקופה הארוכה הזו לא נאמר לחברי הקיבוץ האחרים דבר, אולם רבים מהם החלו לחשוד וללחוץ על רשויות הקיבוץ לדווח להם מה עומד באמת מאחורי גל השמועות והרכילויות. קבוצת חברים מודאגת אפילו קיימה חוג בית ודרשה לאסוף את כלל חברי הקיבוץ שיש להם ילדים ולהביא לידיעתם שביניהם מסתובב אדם כזה. אבל ראשי הקיבוץ התמהמהו ורק בתחילת השבוע, כשנודע להם שכתבה בנושא עומדת להתפרסם, החליטו להיענות לדרישה. נח חיות טען השבוע כי מתחילת הטיפול הנוכחי בפרשה היתה כוונה להגיע לגילוי מלא של הדברים, רק חיכו לעיתוי המתאים.
לא נראה לך הגיוני שההורים בקיבוץ היו צריכים להיות הראשונים לדעת שאדם כזה מסתובב בקרבת הילדים שלהם?
"היתה כוונה כזו מראש, אבל המשפחה עדיין היתה בתוך התהליך. זה יקרה עכשיו. ידענו שברגע שהעניין ייצא לתקשורת נהיה חייבים לעדכן את כולם. יש לנו מספיק אנשי מקצוע מבחוץ שיכולים להגיע הנה ברגע שנקרא להם, ועכשיו זה הרגע".
ל', שמתבונן כעת מהצד במעגל ההולך ונסגר בקבוצת יבנה, בטירת צבי שבה גדל ובתחנות חייו האחרות של דיוויד, מקווה שהפעם יהיה לכך באמת סוף. הוא רוצה לעשות הכל כדי שקשר השתיקה שאפף אותו לעולם לא יחזור. לא שם ולא בשום מקום אחר. אבל המשימה, כך מתברר, אינה פשוטה, בעיקר בכל הנוגע למקום שהיה ותמיד יישאר הבית שלו. לפני כשנה, ולאחר לחצים רבים שהפעיל, קיים קיבוץ טירת צבי יום עיון בנושא "פגיעה מינית בקיבוץ". ל' סיפר שם לראשונה את סיפורו האישי בפני קומץ מוזמנים, בעיקר אנשי חינוך וחברי ועדות. הוא ציפה שכל חברי הקיבוץ יוזמנו עקב חשיבות הנושא, אבל הדבר לא היה בידיו. המשתתפים שבכל זאת הגיעו חיזקו אותו ובכו ביחד איתו. היו גם כאלו שהודו בחצי פה כי "אמרנו להם כבר אז שהטיפול הזה לא היה נכון".
והוא לא מסתפק בזה. רצונו של ל' לקבל מן הקיבוץ הכרה בכך שאכן נפגע קיבל בינתיים מענה ראשוני בדמות ועדה שהוקמה על פי דרישתו ואשר החליטה לממן לו טיפול פסיכולוגי.הקיבוץ גם יצר קשר עם ארבעה נפגעים אחרים והציע להם סיוע. אבל השאלות הקשות שלו, אלו הנוגעות לדרך הטיפול של הקיבוץ בפדופיל לאחר שהועזב רחוקות מלקבל מענה. ל' מנהל התכתבות ענפה עם גורמים שונים בקיבוץ: עם מלכה פווה, מזכירת הפנים הנוכחית, עם א' המזכיר לשעבר וגם עם חברי קיבוץ מן המניין. הוא ביקש, למשל, שהמכתב הבא שכתב יחולק לכלל החברים, אולם רבים מהם לא קראו אותו מעולם, לאחר שיד נעלמה הוציאה את העותקים מתיבות הדואר:
"לחברי הקיבוץ, שלום וברכה!
בראשית דברי אבקש את סליחתו של כל מי שאולי ייפגע מדברי באופן כלשהו. אמירת הדברים אינה קלה כמו גם כל הנושא והמקרים שבהם אנו עוסקים, אולם הדברים חייבים להיאמר ולהישמע. נקודת המוצא שלי היא של תיקון ואהבה-שם אני נמצא היום. המכתב הוא הזמנה אישית לשיחה שאערוך בקיבוץ בזמן הקרוב. לצערי הרב הייתי קורבן להתעללות מינית בגיל 12 בערך, שבוצעה על ידי חבר גרעין שגר בקיבוץ. שנים רבות היה הדבר סגור בתוכי, שנים רבות מדי!
"לפני כארבע שנים פתחתי את הפצע הכואב והתחלתי בהתמודדות אישית עם הנושא שהיה עד אז משהו הלקוח מהעמודים האחוריים של העיתון. לצערי נסיונות שונים לשתף את המערכת בקיבוץ בקשיים שאותם חוויתי לא עלו בקנה אחד עם ציפיותי, בלשון המעטה. לפני כשנתיים, לאחר פנייה למזכירת הפנים, הוקמה ועדה בת שלושה חברים שעזרו לי לקדם את הנושא בתוך הקיבוץ ולקבל טיפול נפשי שמומן על ידי הקיבוץ. מטרותי הן טיפול בעצמי ובנפגעים נוספים וחינוך למודעות ומניעה. . . מבלי כל קשר לכל דיון ציבורי, מוסרי, כזה או אחר, אני רואה חובה אישית לשתף אתכם בסיפורי האישי, כחברים וכחברי קיבוץ. לפני זמן מה פניתי למזכירת הפנים על מנת לתאם מפגש עם החברים, אולם עד לרגע כתיבת שורות אלו פנייתי לא נענתה. לכן אני פונה אליכם באופן ישיר ואישי".
מכתב נוסף ואישי יותר ששלח ל' לא', מזכיר הפנים דאז, ושבו הסביר מדוע הוא רואה בו אחראי למה שקרה בקיבוץ לפני 20 שנה, גרר חילופי דברים קשים. במכתב התשובה שלו כותב א': " לפי דבריך, לפני כ-20 שנה , בעת שאכן כיהנתי בפועל כמזכיר פנים של טירת צבי, פגע בך בחור צעיר ששהה אז במשק כחבר גרעין. אם זה נכון אני מצטער על כך בכנות, אבל אינני מבין איך זה קשור אלי. אתה מעולם, עד לפני שנתיים, לא התלוננת ולא הפנית את תשומת לבי לכך שקיימת בעיה כלשהי. אז אתה באמת חושב שאני סגנו של אלוהים שאמור לדעת מה נעשה בחדרי חדרים? הבחור עצמו, כידוע לך, לא שימש מטעם הקיבוץ בתפקיד חינוכי כלשהו ביחס אליך. וכל מה שהיה, אם היה, היה בינו לבינך במחשכים. אז מדוע אביך או אמך אינם שייכים לעניין, אבל מזכיר הקיבוץ, או מרכז המשק, או מרכז ועדת חברים, או מרכז השירותים, אז מדוע אני או מישהו מהם שייך לעניין?".
ל', מצדו , כותב בין היתר בתגובה לא': " במכתבך מופיעות שש פעמים אמירות, שמהן משתמע לכאורה שהדברים כלל לא התרחשו. האם אינך מאמין שהפדופיל ביצע בי מעשה סדום? האם ייתכן שחוסר אמונתך הוביל אותך לפעול כפי שפעלת בזמנו למרות שהידיעות שהיו אולי בידך אמורות היו להוביל לפעולה שונה? ביחס לידיעת הגורמים השונים: ילד אחד פנה למטפלת, שפנתה למזכיר פנים, שהרחיק את הפוגע מהקיבוץ! האם הילד פנה להוריו? לא! האם המטפלת פנתה להורים? לא! האם מזכיר הפנים (אתה) פנית להורים? לא! הכיצד זה ייתכן? איני מטיל כל אחריות על הכלל, אני שואל האם למייצגי הציבור אין אחריות על מעשיהם".
רק לפני כחודש וחצי, לאחר בקשות חוזרות ונשנות, עלתה לדיון סוף סוף בקשתו של ל' כי הקיבוץ יכיר בכך שהותקף מינית ונאנס כאשר היה בן 12. הנושא אף עמד על סדר היום בהזמנה שקיבלו החברים לאסיפה. במהלך האסיפה, כשהתלהטו הרוחות, ביקשה את זכות הדיבור אמו של ל'. היא פנתה בהתרגשות אל חבריה,דיברה על לבם שיבינו את מצוקתו של בנה שכבר אינו חי בקיבוץ. היא תיארה להם את מה שעבר עליה בחודשים האחרונים מאז נודע לה הסיפור והסבירה עד כמה חשוב שהם יושיטו יד לבנה ולא יתייחסו אליו כאל מישהו שכבר אינו חלק מהם. את החלק הזה בדיון, אגב, לא טרחו לרשום בפרוטוקול.
ל', כמו חבריו לטירת צבי, כמו הילדים האחרים בקיבוצים אחרים שעברו את ההתעללות של דיוויד, חולם על תיקון, על היום שבו יבואו אליו החברים מהקיבוץ, יאספו אותו אל חיקם בחיבוק חם ויגידו לו שהם מצטערים שלא ראו, שהם מבקשים סליחה שלא חיטטו מעט יותר כדי לבדוק מה כאב לו כל כך בקיץ 82'. הוא בטוח שאף אחד לא התכוון למשהו רע, רק שהבורות והעיוורון הלא מובן הזה, כמו גם חוויית הדחייה שלו בשנים האחרונות, מטרידים כל כך. הוא מזכיר שחשוב לבוא באהבה לסיפור הכואב הזה, כי הקיבוץ זה עדיין המשפחה היחידה שיש לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
