החלום: לגדל ילדים בתל-קטיפא
חתונה לפני ההתנתקות: במזל טוב נישאו השבוע בנווה-דקלים הדס נוימן ויוסף חנון, דור שני לימית
חוץ מזה כמעט ונשלמו ההכנות לקראת הערב. בטלפון סוגר נוימן את הפרטים האחרונים. "לא בטוח שמאה וואט יספיק, אולי צריך 150", הוא אומר לאיש התאורה ושולח את אחד הבנים להביא נורות חדשות.
ההתרגשות בבית נוימן גדולה. בעוד כמה שעות תענוד הבת הראשונה במשפחה טבעת לאצבעה ותעזוב סופית את הקן. "20 שנה גידלתי אותה, טיפחתי אותה, ומה עכשיו? זהו, לוקחים לי אותה?", שאלה בחיוך האם יעל. "זה כמו צירי לידה", הסביר אבי הכלה, "זה מאוד כואב ולא נעים, אבל בסוף יוצא מזה ילד".
הסיפור של הורי הכלה יוסי ויעל התחיל על החולות, מול הים, לא רחוק מכאן. "שנינו גורשנו מימית", מספר נוימן. "אני הגעתי לישיבת ההסדר בימית ב-1978, יעל הגיעה שנה אחר כך למושב עצמונה שבחבל. אחרי שגירשו אותנו משם היה ברור לנו שעוברים לכאן. אהבנו את הים ואת החולות וזה גם התאים לנו אידאולוגית. רצינו ליצור משהו חדש, יישוב חדש, חלוציות אמיתית. אבל אז פרצה מלחמת לבנון, אני עדיין הייתי בסדיר ויעל כבר עברה עם מפוני עצמונה למורג שבגוש קטיף.
"מיד כשהשתחררתי מהמלחמה התחתנו. רצינו פה, אבל הכל היה רק חולות, אז התחתנו בגבעת
''ארבעה חודשים אחר כך, בספטמבר, נקלטו המשפחות הראשונות ובדצמבר נחנך היישוב. בנר ראשון של חנוכה 1983 הדלקתי בפעם הראשונה את תאורת הרחוב. מאז עברו 20 ומשהו שנה ונולדו לנו פה שישה ילדים".
הדס הכלה, עדיין על אזרחי, עדיין נוימן, יוצאת מהבית מלווה באמה ובאחיותיה. השמלה נישאת באריזתה והבנות יוצאות לסבב המוכר של שיער, איפור וקוסמטיקה. קשה לקבוע מתי בדיוק הכירו הדס נוימן וחתנה יוסף חנון, וזאת מהסיבה הפשוטה ששניהם חיו בנוה-דקלים כמעט כל ימיהם. כבר שלוש שנים שהם חברים, ונוימן אומר שבשנה האחרונה היה ברור שהם הולכים להתחתן, "רק לא ידענו אם זה יהיה לפני הגירוש או אחריו".
את החתונה, לא היה ויכוח, יערכו בנוה-דקלים. המקום שנבחר הוא האולפנה ביישוב, שהתרוקנה מבנותיה בימים האחרונים לרגל החופש הגדול. בצהרי יום החתונה כבר הועמדה החופה הלבנה על דשא האולפנה כשפניה למערב, ושולחנות האוכל הוקפו בכיסאות. המפות טרם נפרשו. החתן הצעיר, בן 22, נפגש יום לפני כן עם הרבנים מרדכי אליהו ומרדכי שפירא, וכעת הגיע לבדוק שהכל מתקתק.
סנדלים לרגליו, טי-שירט של קורס צניחה לגופו, התרגשות בעיניו וזיפים על פניו. כל מה שנשאר לו זה להתלבש ולהתגלח. "יוס'קה, הגילוח שעתיים לפני החופה", פוקד עליו חבר מישיבת ההסדר, "אני רואה כל הזמן חתנים עם זיפים וזה מטריף אותי", הוא מזהיר. "אבל אני, לא גדל לי", מנסה להתחמק הרווק בשעותיו האחרונות, אך ללא הועיל: "לא מעניין אותי, שעתיים לפני - תתגלח".
ויוס'קה התגלח, כמובן, ואחר הצהריים נסע עם חבריו לחוף הים להצטלם, וכך עשתה גם הכלה עם חברותיה, בנפרד כמובן. שכן הדס ויוס'קה לא ראו זה את זה כבר שבוע, וגם לא שוחחו בטלפון. לגבי אס-אם-אסים התעורר ויכוח והיו התלבטויות, אך לבסוף הוחלט שהנתק יהיה מוחלט.
לעת שקיעה כבר החלו להתאסף האורחים על מדשאת האולפנה. כ-800 איש הוזמנו לחתונה, מחציתם תושבי הגוש. מבין בני המשפחה והחברים שמחוץ לגוש, היו כמה עשרות שהודיעו כי לא יגיעו בשל המתח הביטחוני, "אבל סלחנו להם מראש, החשש הוא לגיטימי", אומר אבי הכלה.
בליווי חצוצרה, סקסופון, גיטרה ושתי דרבוקות גדולות, הובילו הבנות את הכלה ואת האמהות, ואחר כך עשו זאת הבנים, בעיקר חבריו של החתן מישיבת ההסדר שהפכו את החתונה השמחה הזו לשמחה במיוחד. טקס החופה החל, והשמש שכמעט ונגעה במי הים של עזה צבעה הכל כך שאפילו שמלתה הלבנה של הכלה נראתה כתומה.
אחרי שקודשה הכלה כדת משה וישראל וכשנדמה החצוצרה, בירך החתן על הציצית ועל הזמן הזה. אז הגיע תורו של מיכאל רוטנברג, רב מישיבת קרני שומרון, לברך, וזה בחר לכרוך את בניין הבית של הזוג הצעיר בגוש קטיף עם פרשת השבוע ותוכנית ההתנתקות.
פרשת "שלח" מספרת כיצד שלח משה את נציגי כל השבטים לתור את ארץ ישראל בדרישה שיחזרו עם פירות ומסקנות. בתום 40 יום שבו המרגלים עם אשכול ענבים וקצת רימונים ותאנים, הודו שהארץ אכן זבת חלב ודבש, אך טענו כי כיבושה יהיה בלתי אפשרי. הנגב מלא בעמלקים, הם מספרים, הכנענים שולטים גם בים וגם בנהר, ובהר מבוצרים חתים, יבוסים ומה לא.
רק כלב בן יפונה משבט יהודה, אחד המרגלים, קוטע את הקיטורים ומודיע כי יכול נוכל לה, לארץ הזאת. גם יהושע בן נון משבט אפרים מצטרף אליו. אבל העם בשלו. זו ארץ אוכלת יושביה, הם אומרים, ואלוהים בתגובה מבקש להשמיד אותם את כולם. נמאס לו. משה מנסה לפייס אותו, ומצליח, והאל גוזר מיתה על כל דור המדבר, למעט יהושע וכלב.
וכך אמר בחופה הרב רוטנברג: "כאשר משה שולח את נשיאי ישראל לתור את הארץ, חולשה אוחזת במנהיגי העם. הם לא ראו נכונה את הארץ. העובדות היו נכונות, אבל התחושה הפנימית לא. החולשה הזו הביאה צער לדורי דורות ובכיה של חינם, אבל בחולשה הזו גם התבלטה העוצמה של אותם מנהיגים שלא נכנעו לחולשה. מי שרואה נכון את ערכה של הארץ, ואתם יוסף והדס מחוברים בכל נימי נפשכם לערכה של הארץ בכלל ולערכו המיוחד של חבל הארץ הנהדר הזה, העוצמה שלו תקרין על כל שדרות העם למרות שרוב המנהיגים חלושים, ובבוא הזמן יוביל את העם לרשת את כל הארץ".
אחרי שנאמרת התפילה לשלום ההתיישבות בגוש קטיף והשומרון (''אבינו שבשמים אשר השבת את ישראל לגבולם, מנגב ועד גולן ומירדן ועד ים, חוסה על עמך ואל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים"), פוצחת תזמורת "עטרת" בניגונים והקהל בריקודים, בנפרד כמובן. אי שם בין המנה הראשונה לשנייה זרח לו הירח המלא, ואחר כך המשיך לעלות במקביל לקצב הריקודים ומפלס השמחה שגאה וגאה.
בסוף, אחרי שבע הברכות והמנה המקנחת והפיזוזים האחרונים ואיסוף הצ'קים והמתנות, התפזרה החגיגה. בני הזוג חנון נכנסו למכונית העתיקה והמקושטת, כשהם מאושרים ותשושים. הירח כבר עמד בחצי הגובה כאילו ביקש להוכיח שאכן, כפי שכתב אלכסנדר פן, הוא אוהב לאהוב אהובים. את לילו הראשון בילה הזוג הצעיר בביתו החדש שבתל-קטיפא, מתוך תקווה ואמונה שהדור השני לפינוי ימית לא יהפוך בעצמו לדור הראשון לפינוי קטיף, ושכאן, בחולות, יגדלו גם ילדיהם. איפה שזה לא יהיה, שיהיה במזל טוב.
שבת שלום.
yotam@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
