רצח לא מקרי
משה בן-איבגי, אחד מרוצחיו של נהג המונית דרק רוט, מדבר לראשונה מתא כלא בארגנטינה על ליל הרצח, וחושף שאדם שלישי, שהתעמת עם רוט, קשור לפשע
רצח נהג המונית דרק רוט הרעיד את המדינה. "אחד המקרים המחרידים שהובאו בפני כל בית משפט בישראל," הזדעזעו השופטים. מושיקו בן-איבגי וארבל אלוני, שני נערים מהרצליה, עלו על המונית של רוט שעצר להם בתמימות וירו בו שישה כדורי אקדח. חמישה פגעו, אחד החטיא. הטירוף היה בלתי נתפש. הם היו נערי בייבי פייס, עם מבט תמים וריר אכזריות נוזל מהשפתיים. ילדים בני 14 קשורים בחבל סימביוטי הרסני, ממית.
לאחר שדינם נגזר ל16- שנה בפנים הראו שניהם סימני שיקום. הם השלימו בגרויות, כיכבו בהצגה בכלא ונרשמו לקורסים באוניברסיטה הפתוחה. אלא שאז הקיצה מחדש המפלצת ובמהלך חופשה מהכלא בפברואר '98 ביצעו שניהם שוד מזוין, הורשעו וקיבלו תוספת של חמש שנים מאחורי הסורגים. אחרי השוד דרכיהם נפרדו. אלוני, שנחשב בשנים הראשונות לדומיננטי מבין שניהם, "המוח מאחורי הפרשה," החל סוף סוף להשתקם. בן-איבגי פנה לכיוון ההפוך. ביוני שעבר נמלט מהכלא. ארבעה חודשים וחצי אחר כך נלכד בחברת עבריינים ישראלים בארגנטינה.
את החודשים האחרונים מבלה בן-איבגי בכלא קרלוס פאס, אחד מחמשת בתי הסוהר המסוכנים בעולם, בלב פסטורליה ירוקה, 40 דקות נסיעה מבואנוס איירס. הוא כלוא באגף השמור ביותר בארגנטינה, מבודד משאר האסירים באמצעות שתי דלתות פלדה בלתי עבירות ומערכת הגנה חשמלית. 20 שעות ביום הוא שוהה בתא ,1702 שלושה מטרים על 1.80 מטר, כל עולמו כרגע. ליד המיטה תמונה של אמא. על המדף סידור, תהילים וספר מבוא לפילוסופיה. אין טלוויזיה, אין מאוורר. שלא כמו כל שאר האסירים שלהם מותר להסתובב בחצר המרכזית, בן-איבגי ושני חבריו לאגף, סוחר סמים ארגנטינאי ואיש עסקים פרואני, רשאים לצאת לשעה בלבד ביום לחצר פנימית זעירה מוקפת קיר בטון.
עכשיו החליט בן-איבגי לחשוף את סיפורו. סרטו של נתנאל סמריק, "דרק רוט – התיק נפתח" ")יס דוקו," יום שני, (22:00 מציע לראשונה תשובות אפשריות לשאלות שנותרו לא פתורות בפרשה. יותר מכך, הוא מאפשר הצצה נדירה לביוגרפיה הקצרה של הצמד שביצע את אחד ממעשי הרצח האכזריים והמסתוריים בתולדות הפשע הישראלי.
בינואר '94 החליטו בן-איבגי ואלוני לחרוץ גורל אדם. לא היה צורך בדיבורים. "בחברות שהיתה בינינו אז," אומר בן-איבגי, "לא השתמשנו הרבה במילים, אלא בעיניים." לאחר המעשה התרברבו בפני חברים על הרצח. אחרי שנעצרו הודו מיד. את הפרטים, מה היה המניע, מי היו השותפים ומי משניהם לחץ על ההדק, שמרו לעצמם בקנאות. "כשקיבלתי את התיק הייתי בטוחה שהוא יהיה פשוט," מודה התובעת עו"ד דבורה חן, "שני נערים, לא איזה פושעים רבי תחכום, לא שומרים על זכות השתיקה. אבל עד היום לי לפחות לא ברור מה בדיוק קרה, מה בדיוק כל אחד עשה. בסופו של יום אנשים בדרך כלל מוסרים איזו גרסה של סיפור המעשה, ואם לא לפחות יש לך איזו תובנה למה הם עושים את זה. פה אני ממש לא מסוגלת להבין את ההתנהגות."
"מבחינה טקטית החלטנו לא להתעסק עם הפרטים, כי משפטית זה לא שינה," מסביר עו"ד ששי גז, פרקליטו
בקטע מצולם מתוך חקירת המשטרה נראה החוקר מזיע לשווא כדי להוציא מבן-איבגי הודאה שלא הוא לחץ על ההדק. הנער, מתולתל ודק גזרה, מתפתל דקות ארוכות, משחק עם חפצים בלתי נראים על השולחן, אבל לא מספק את הסחורה. "אתה לא ירית," מטיח החוקר בבן-איבגי, "ואל תענה לי עכשיו! ראית אתמול את איתן, המפקד שלי? הוא התחנן בפניך שתגיד את האמת."!
איתן פאר, ששימש אז ראש צח"מ מרחב דן, משוכנע עד היום באמיתות אחת הגרסאות שסיפקו הנערים. "היה מניע," הוא אומר, "הם רצו להשיג עוד אקדח בשביל לשדוד סניף דואר בהרצליה. את הירי עצמו שניהם ביצעו, העבירו את האקדח מאחד לשני במהלך המעשה. דרק רוט, עד כמה שאני יודע, נבחר במקרה. זה היה יכול להיות כל נהג מונית, כי הם חשבו שלנהגי מוניות יש אקדחים."
בן-איבגי ממשיך לזגזג בין הטיפות גם היום, 11 שנה וחצי אחרי המעשה, כשהוא נדרש לפרט מה אירע בין ארבע דלתות המונית באזור המלונות בהרצליה פיתוח. לא תמיד הוא מצליח להישאר יבש. כשמשהו לא מסתדר לו, כמו למשל האפשרות שהוא ובן זוגו שדדו את רוט, הוא מכחיש מיד. ליתר הדברים הוא לא מגיב, רק מיישיר מבט, לפרקים מהנהן. "אחרי הרצח הגענו ארבל ואני לחורשה סמוכה וסיכמנו שאף פעם, לעולם, לא נספר מי ירה ומה הסיבה המטומטמת והמפגרת שגרמה לרצח הזה," הוא מסביר את העמימות.
בן-איבגי מגלה לראשונה, בין משפטיו הקצרים והסתומים לעתים, את העובדה המדהימה שנהג המונית לא נבחר במקרה. יום לפני הרצח נסע חבר שלישי, שאת שמו לא מסכים בן-איבגי לחשוף, במוניתו של רוט. בין השניים התפתח עימות, כנראה על אופן התשלום. החבר, שזכר את רוט לפי המבטא האנגלי שלו, סיפר לבן-איבגי ולאלוני. בערב למחרת דאג אותו אדם שלישי שרוט יגיע לסמטה החשוכה.
יש אדם נוסף שיודע את הסיבה לרצח חוץ מארבל וממך.
"יש."
הוא לא יצא החוצה. הוא ממשיך לחיות את חייו.
"אבל מה זה משנה."?
זה יכול היה לשנות את כל מסלול החיים שלך.
"ההחלטות התקבלו על ידי ועל ידי ארבל, כך שצלע שלישית במשולש היתה רק איזה משהו נספח ולא עיקרי, משהו שלדעתי לא היה משנה את התוצאה בסופו של דבר."
זאת אומרת שאם זה לא היה רוט זה היה מישהו אחר? חיפשתם תירוץ לרצוח מישהו?
"זה מה שאני חושב."
השותף השלישי הוא הבחור שגנב את הנשק? (לפי כתב האישום, חבר של השניים גנב יום לפני הרצח אקדח תופי מבית פרטי וסיפק להם אותו לפי דרישתם - ע.א.(
"זה לא משנה. זה אדם שנשכח מזיכרוני ועדיף שכך. אדם שאני לא כועס עליו, לא מאשים אותו, אדם שאני אומר שהמזל שלו שהוא התעורר בקטע הזה. שהוא לקח כיוון אחר בחיים כשזה קרה לנו".
20:10. תלולית עפר באזור המלונות בהרצליה פיתוח. מונית מתקרבת. שני נערים מסמנים לנהג לעצור. "כשנכנסנו ודיברנו איתו הבנו שזה הוא," משחזר בן-איבגי, "היה לו מבטא אמריקני, אנגלי, מאוד כבד." בן-איבגי ישב מאחורי רוט, אלוני לצד הנהג. מבעוד מועד תיכננו שכשאלוני ישתעל בן-איבגי יפתח נצרה ויירה בגבו של רוט.
בן-איבגי: "יום לפני היה גשום, דיברנו עם הנהג על זה. הנהג ידע שצריך לחכות כמה דקות כי אמרנו לו שאנחנו ממתינים לעוד מישהו.כשארבל השתעל פעם ראשונה אמרתי לעצמי בסדר, אולי הוא משתעל בקטע של 'עשיתי את התרגיל שלי.' הנהג לא הבחין במשהו מוזר. היה חורף.השתעלות לא נראתה מוזרה. אחרי 30 שניות עוד השתעלות של ארבל. בפעם השנייה שהוא השתעל הוא הסתכל עלי אחורה במבט של 'כאילו, זה לא איזה משחק.' אחרי השיעול השני אני ישר פותח את הדלת. אני נחנק, רוצה אוויר. אני אומר לארבל, 'שמע, אני לא יודע איפה הארנק שלי, תעזור לי לחפש אותו בחוץ.' כל הזמן חשבתי שנחזור אחורה. כאילו בסדר, שיחקתי אותה מאצ'ו או מטומטם והלכתי עם כל זה, אבל יש גבול."!
בחוץ אתה מסביר לארבל מה קרה?
"הוא מסתכל לי בעיניים ואומר, 'מה קרה? למה לא ירית.'? אני אומר לו, 'לא יודע מה קרה.' אני לא יודע אם זה כעס, אבל הרגשתי שאיכזבתי אותו. עבר לי בראש שאני נמצא במקום שאני לא רוצה להימצא בו. אנחנו חוזרים למונית אחרי שהחלפנו דברים ואז אמרתי לנהג שמצאתי את הארנק. אני זוכר את זה טוב. היה .20:25 כשנכנסתי פנימה הסתכלתי על השעה, כי אמרנו שבשמונה וחצי נירה בנהג המונית. כל דקה עברה כמו שעה."
מה עובר לך בלב באותן חמש דקות?
"ששמונה וחצי יגיע. ב20:29- אני שואל משהו את דרק רוט זיכרונו לברכה. הוא מסתכל עלי. העיניים שלו שידרו שהוא היה בנאדם טוב."
הוא ביקש על חייו?
"לא."
הוא הספיק לצעוק משהו?
"לא."
הספקת לראות את המבט שלו?
"כשראיתי את המבט זה כבר היה מאוחר. אני זוכר את הקול שיצא ממנו ברגע שירינו. ואז יצאתי משם וברחתי."
גילה רוט, האלמנה, נדהמת מהגילויים החדשים. "אם יתברר שכל מה שהוא אמר נכון," היא אומרת למעריב, "בטח שצריך לפתוח את התיק מחדש ולהושיב את השותף השלישי. הבן אדם יושב 11 שנה בחוץ כשמגיע לו להיות בפנים. אני לא מצליחה להבין למה לא ארבל ולא בן-איבגי סיפרו את כל זה למשטרה. על מה הם כיסו."?
הסדק בילדותו של בן-איבגי נפער ביום שבו הודיעה לו אמו שהיא עוזבת, כשהיה בן תשע. הוא חזר מקניות עם אביו כשהטלפון בבית צילצל. "רצתי לענות. אמא היתה על הקו," הוא מספר. "היא אומרת לי, 'אני ואבא נפרדנו.' אמרתי לה, 'את משקרת.' אבל היא אומרת, 'כן, נפרדנו, אנחנו כבר לא חיים ביחד יותר.' בטלפון. לא הייתי מוכן לדבר איתה הרבה מאוד זמן. שנים."
"הוא לא האמין לי," מאשרת האם שולי בן-איבגי, "אמרתי לו שארזתי את הבגדים ואני לא חוזרת יותר. הוא רץ לראות אם באמת ארזתי. אחר כך הוא התחיל לבכות. אני לא זוכרת איך השיחה הסתיימה. יש הרבה דברים שמודחקים אצלי. לא הייתי בשלה להיות אמא. לא הרגשתי שאני מסוגלת לתת כל מה שילד צריך. לעומת זאת הרגשתי שאבא שלו יכול לתת לו."
ז'ילברט בן-איבגי, האב, הספיק בשנים שלאחר הרצח לתפוס מרחק. הוא התקרב לדת ובנה חיים חדשים. ב,'86- כשנפרדו ההורים, נותר בן-איבגי עם אחיו הקטן ואביו הנכה. אלימות מצד האב, מספר בן-איבגי, לא היתה נדירה. "היו לו הרבה שיטות," הוא מתאר, "אבא שלי בנאדם חזק. הוא אמנם נכה, אבל כל הכוח שלו מתרכז בידיים. למרות זאת הוא בנאדם ביישן, טוב. אני חושב שהוא היום מצטער. כל מה שנעשה מבחינת ההורים שלי כלפי, זה מחוסר הבנה בחינוך ילדים. בזה אתה לא לומד ולא מוציא שום תואר."
שולי בן-איבגי מספרת שידעה על המכות רק כשראתה את הסימנים הכחולים. "אבא שלו גם היה מתוסכל מזה שקמתי יום אחד ועזבתי," היא מסבירה, "את כל התסכולים הוא הוציא על הילדים. אבל זה לא משהו שהיה אופייני לו. הוא היה אבא נפלא. אחד האבות הטובים ביותר שהכרתי אז."
שלוש שנים וחצי לפני שרצח הופיע שמו של בן-איבגי לראשונה בעיתון. ביוני '90 דיווחה ידיעה לא בולטת על שני ילדים בני עשר מהרצליה, משה בן-איבגי ותומר אבן, שהתגלו בחוף ניצנים לאחר שנעדרו מבתיהם 12 שעות. "הבן שלי ומשה היו חברים נורא טובים," סיפרה השבוע עמליה אבן, אמו של תומר, "הוא היה בן בית אצלנו. ילד נחמד, מנומס. באחד הימים תומר לא חזר הביתה. ב11- בלילה המשטרה התחילה לחפש. בשתיים מצאו את שניהם בחוף הים. הם יצאו באוטובוס עד אשקלון ומשם בטרמפים לחוף ניצנים. ילדים בני עשר. כמה ימים אחרי כן המורה קראה לי ואמרה שמשה הוא מנהיג שלילי והיא מעדיפה שתומר לא ישחק איתו. כל פעם אני אומרת לעצמי שאם הוא היה נעשה חבר של הבן שלי ולא של מישהו אחר הוא היה הולך בדרך אחרת."
ארבל אלוני, נער בגילו של בן-איבגי, שכבר גרר קופת שרצים מלאה עבירות נוער, היה המישהו האחר. "כשהגעתי לחטיבת זאב בהרצליה, הדבר הראשון שראיתי זה את ארבל," נזכר בן-איבגי, "הוא התקרב אלי עם עוד שלושה ילדים, הוא בראש והם מאחוריו, ואמר, 'נעים מאוד, אני ארבל, בוא נעשה סיבוב.' הוא סיפר לי איזה תיקים יש לו במשטרה ואני סיפרתי שגם לי יש תיק." ההיכרות הביאה למעשים אסורים, בהתחלה בקטן. "אני חושב שגנבתי ארנק של איזה מורה," נזכר בן-איבגי בפשע הראשון, "כדי להוציא סרט כחול מווידאומט. ילדים."
בן-איבגי ואלוני הנפיקו לעצמם כרטיסי ביקור נושאי הכותרת "כנופיית פשע בע"מ," פרצו לבתים, גנבו תכשיטים ומכרו אותם, העלימו אופנוע, נהגו בו ללא רישיון, נתפסו ושוחררו בערבות. במקביל, ניהלו חיי חברה משגשגים, כולל בחורות ומועדונים. "זאת היתה אהבה חולנית," מודה שולי בן-איבגי, "קצר חשמלי כזה. שני גופים נפגשים ונהיה פיצוץ. אולי ארבל נתן בזמנו למשה את מה שהיה חסר לו ממני ומאבא שלו. היתה תקופה שבכלל לא הסכמתי שהם ידברו או ייפגשו. משה לא דיבר איתי שבועיים. ברור שנשברתי."
בן-איבגי: "אני וארבל זה קשר שהיום אני יודע שהוא הרסני. אבל זה כמו שאתה לוקח תמונה, מסתכל עליה מקרוב ולא רואה. רק כשאתה מתרחק אתה רואה. כשהייתי בתוך זה לא האמנתי כמה הקשר הזה הרסני. יצרנו לעצמנו מין בועה של בלתי פגיעים, בלתי נגיעים, שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים ולצאת מזה בשלום. אני שמח שנתפסנו אחרי הרצח. אולי משם כדור השלג היה הופך להרבה יותר גדול."
חלק מהמעשים שאותם ביצע עם אלוני תיאר בן-איבגי ביומנו בכלא".באחד הימים הסתכסכתי עם חבר טוב ששמו ח,"'כתב, "גם ארבל היה מסוכסך איתו והכל בגלל בחורה ששכבנו איתה. יום אחד ח' תפס גובה והתחצף אלי. נתתי לו סטירה. התכנון הבא היה להרוג את ח,' לירות בו או לפוצץ אותו עד מוות. התחלנו בהכנות: הבאנו פטישים, סכינים, מצלמה לשם צילום גופתו של ח' ודברים קהים אחרים. בשירותים הוצאתי סכין ורציתי לדקור אותו, אבל הוא ברח. בטיול שנתי המורה ביישה אותי לעיני כולם. באותו לילה נכנסנו לחדרה של המורה הטורדנית ובשקט בשקט הורדנו את בגדיה העליונים ואת החזייה. לאחר שלב ההורדה צבענו את שדיה הגדולים בכל מיני חומרים."
לבסוף הגיעו לאבו כביר. "אני וארבל הולכים יום אחד ברחוב ושומעים צעקות של אישה," מתאר בן-איבגי, "גבר מרביץ לאשתו כנראה. הרעיון היה שלי. אמרתי לארבל, 'בוא נשרוף לו את האוטו.' קנינו מיכל נפט בתחנת דלק והלכנו לשרוף. השוטרים הריחו את הדלק למרות הבושם ששמנו ועצרו אותנו ליד. באבו כביר נכנסתי לאיזה תא וראיתי נער בן 17 מכווץ בפינה. שאלתי מישהו, 'למה הוא ככה? מה יש לו.'? ענו לי, 'הוא כל החיים שלו הולך להיות בבית סוהר. הוא נמצא פה על רצח.' הייתי בהלם. איך ילד כזה קטן יכול לרצוח."?
באוקטובר '94 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב 16 שנות מאסר על בן-איבגי ואלוני. "עליך אני מרחמת, אבל הבן שלך, הבן זונה, הרס לנו בדקה וחצי את החיים," הטיחה גילה רוט בפניו של ז'ילברט בן-איבגי אחרי הקראת גזר הדין. "ראיתי את בן-איבגי סמוך מאוד לרצח," נזכר עו"ד גז, "קיבלתי אותו נער שעוד לא התגלח. אני לא בטוח שהוא הבין מה המשמעות של מוות. שבועיים-שלושה הוא דיבר על המת כאילו שהוא חי." איתן פאר, ראש הצח"מ: "ארבל היה פסיכופת ומשה סמרטוט שנגרר אחריו. אף אחד מהם לא הביע חרטה על המעשה. בסוף ארבל אמר שהוא מצטער, אבל זה לא היה אמיתי."
בכלא הנוער נחשבו שניהם סלבריטאי פשע. את השנים הראשונות הם ריצו באגף גפן, הנקי מסמים, בכלא השרון. "החיבור שלהם איפשר עוצמה, כי בכל זאת הם באו מהרצליה כשהרוב באגף הגיעו משכונות מצוקה או היו בני מיעוטים," מסביר ישעיהו בן-גל, ששימש אז סגן מנהל הכלא, "הם נתפשו כאיזושהי אליטה, מין אאוטסיידרים כאלו."
בצעד שבמבט לאחור נראה תמוה, חלקו בן-איבגי ואלוני תא משותף. "כל גורמי הטיפול המליצו להשאיר אותם יחד," מסביר בן-גל, "הם טענו שאחד מאזן את השני. היום אפשר להיות חכם לאחר מעשה. אז נראה היה שאחד תמך בשני והם הגיעו להישגים בלימודים ובהתנהגות. רק אחר כך התברר שההשפעה היתה גם לכיוון קרימינלי." לפחות בלילה אחד השתלמה השהייה המשותפת. "שמעתי מתוך שינה שרפרף נופל," נזכר בן-איבגי, "אני מסתכל ורואה את ארבל תלוי מולי בתא. הוא ניסה להתאבד. מיד הרמתי אותו וצעקתי לסוהר." לימים, כשהגיע לגיל ,14 התאבד אחיו הצעיר של אלוני. "חשבתי בזמנו שאולי יש קשר, כי מבחינת הגיל של שניהם היתה חפיפה," מודה בן-איבגי.
הנאמנות בין צמד הרוצחים בשנותיהם הראשונות מאחורי הסורגים היתה טוטאלית. "היו קטעים בקלטת החקירה שהפגישה ביניהם נראתה כמו מפגש אוהבים," מספר מכר של שניהם, "היתה ביניהם אהבה עזה. לפעמים היה בזה משהו מאוד ילדותי. כל אחד היה מוכן לעשות הכל בשביל השני. הם חיו בסרט, יותר רצו להיות עבריינים מאשר היו עבריינים בפועל. הכל היה פנטזיונרי, לא רציני, לא מציאותי."
יוסי יסעור, דוקטור למינהל עסקים, בוגר הארוורד, לימד את בן-איבגי ואלוני בהתנדבות לקראת הבגרויות. יסעור: "ארבל היה מעמיק וחכם יותר ומשה מהיר ופיקח יותר. החיבור ביניהם היה מאוד מעניין. כמו חתול שרץ אחרי זנבו, כמו מערבולת." פרופ' שלמה גיורא-שוהם, מומחה לקרימינולוגיה, סייע לעו"ד גז בבניית קו ההגנה בתיק והדביק לקשר בין אלוני ובן-איבגי את "מודל הקונכייה." "הם בנו לעצמם קונכייה שבה מותר להם הכל ובתוכה הם מחזקים אחד את השני ומקנים זה לזה תחושה של סופרמנים," הוא מסביר, "היחסים ביניהם היו של הומואים לטנטיים. הם ראו את עצמם כמהות ייחודית בתוך משהו סובב שהוא לא רלוונטי. בניית הקונכייה היא דבר די נדיר. בארץ זה קרה רק לימים עם רעי חורב ברצח אסף שטיירמן."
כשנה לאחר שנאסרו הגיע הבמאי דוד בנטואיץ' כדי להפעיל בכלא הנוער פרויקט ניסויי של תאטרון לעבריינים קטינים. למשימה נרתמו כעשרה אסירים,בן-איבגי ואלוני ביניהם. בגלל שהיו שפוטים על רצח הובלו שניהם להצגות באזיקים. "נפגשתי עם צד מאוד אנושי, שבמידה מסוימת גרם לי לתחושה מאוד קשה," מודה בנטואיץ,' "מצד אחד המפלצת שביצעה רצח כזה ומצד שני אנשים ששום דבר לא הבדיל אותי מהם מבחינת היכולת לגעת בתחושות, בכאבים, בדמעות. משה היה מאוד ממושמע, משתף פעולה, כישרוני. הוא שר יפה, שיחק, הביא מקומות מאוד מיוחדים. היה בו משהו צ'ארמינג, מלא קסם. ארבל היה יותר מופנם, מאופק, רב הנסתר על הגלוי. רציתי להאמין שמשה באמת רוצה לעבור תיקון, לכן לימים כשעקבתי אחר מעלליו מאוד כאב לי כי יכול להיות שהייתי תמים."
בספטמבר '95 עלתה ההצגה "ציפור שחורה." המונולוג של בן-איבגי בלט. "כל הדברים שהיו קטנים כשהייתי בבית נראים היום כל כך גדולים, כל כך חשובים," התוודה הרוצח על הבמה, "כמו לפתוח את המקרר מתי שאני רוצה, לפתוח דלת וללכת לאן שאני רוצה. פתאום הכל נלקח ממני. ביום גזר הדין הדרך לאולם נראתה כמו נצח. באולם נשמעו מכל פינה קולות של בכי ודמעות. הייתי מבולבל, לא ידעתי מה לעשות. ואז השופט התחיל לדבר, אבל אני לא הייתי שם. קלטתי רק קטעים ממה שהוא אמר. אחרי חמש שעות הוא הקריא את גזר הדין. כל מה ששמעתי היה 16 שנה בפועל. רציתי לברוח משם, אבל הייתי צריך לחכות עד שהוא יגמור את דבריו. רק אז ברחתי שוב אל המעלית הקטנה, שעכשיו נראתה לי כמו מקום מסתור. אמרתי לעצמי: 'אני עוד לא בן ,16 עוד לא חייתי 16 שנה וכבר גזרו עלי 16 שנה בכלא.' את הלקח למדתי, הבנתי מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים שלי. חשבתי שעם ההחלטה הזו אשלים עם תקופת המאסר, אבל זה לא כך."
וזה אכן לא היה כך. ראיסה בוזוקשווילי לא שוכחת את אותו יום בפברואר .'98 בבוקר יצאו בן-איבגי ואלוני לחופשה של 72 שעות מהכלא, שוב ביחד. בשש וחצי בערב הגיחו שני רעולי פנים לחנות המכולת של בוזוקשווילי ברחוב הנדיב בהרצליה. "נכנס בחור צעיר עם כובע שחור שכיסה לו את כל הפנים," סיפרה בוזוקשווילי לאחר המקרה, "הוא החזיק סכין ואקדח. הוא בא אלי ואמר לי לפתוח את הקופה, תפס את חוט הטלפון וחתך אותו. אמרתי לו, 'למה לחתוך? אני אתן לך הכל.' ואז הוא חתך לי את האצבע בסכין ואמר שאם לא אשב בשקט הוא יחתוך לי את הגרון. הוא דחף אותי הצדה והתחיל לאסוף את כל הכסף שהיה שם, בערך 400 שקל. פתאום ראיתי את החבר שלו שחיכה בחוץ עושה לו בידיים סימנים לצאת. אולי זה המזל שלי כי הם היו הורגים אותי."
שוטרים שהוזעקו למקום הבחינו בבן-איבגי, סמוך לביתו, ומצאו את האקדח והסכין שהוחבאו בארון החשמל בבניין. הוא נעצר. כעבור יומיים הצטרף אליו אלוני. במאי 2000 גזר עליהם בית המשפט חמש שנות מאסר נוספות. בן-איבגי ממשיך לטעון גם היום שלא ביצע את השוד. "אני אלך ואעשה דבר שפל כזה,"? הוא אומר-שואל בתימהון לא מוסבר, "אני חושב שהרשיעו אותי בגלל שאני משה בן-איבגי." בוזוקשווילי לא קונה. "אני זוכרת הכל," אמרה השבוע, "כל לילה אני זוכרת. זה נשאר לכל החיים הפחד הזה. איך חתכו לי אצבע, זרקו אותי מתחת לשולחן, הפחידו אותי ודיברו לא יפה."
למרות שהיו פושעים אכזריים, ואולי בזכות ניחוח המסתורין שהפיצו מעשיהם המפלצתיים, משכו בן-איבגי ואלוני מעריצות לכלא ולמקומות שבהם בילו את חופשותיהם. "נשים עמדו בתור לשכב איתם," מספר ד"ר יסעור, "לפחות למשה, אבל גם לארבל, עד שהיתה לו חברה קבועה. הם היו מדברים שעות בטלפונים עם בחורות. בהתחלה לא היו מספרים להן מי הם. אמרו שהם חיילים, רק בסוף חשפו שהם הרוצחים המפורסמים. יש נשים, כנראה, שזה מושך אותן."
במאי '99 דחה בית המשפט עתירה שהגיש בן-איבגי להתייחד עם חברתו, החיילת לילך רובין. הוא פגש אותה באחת מחופשותיו מהכלא. "חברה שלי היתה ידידה טובה שלו וערב אחד פשוט יצאנו לבקר אותו," סיפרה רובין ל"העיר." "לפני שעלינו לבית היא גילתה לי במי מדובר. הייתי בשוק. אמרתי שאני לא מסכימה לעלות. כשראיתי אותו הבנתי שזה ממש לא מה שתיארתי. הוא כותב לי הרבה, בעיקר שירי אהבה. אנחנו רוצים להתחתן." היום מתגוררת רובין עם אמה בארצות הברית. הקשר עם בן-איבגי, אומר שמעון רובין אביה, נותק. "היא ראתה שאין לה עתיד בזה," מסביר האב.
רק אחרי שהורשעו בשוד הופרדו סוף סוף בן-איבגי ואלוני. אלוני בחר להשתקם, בן-איבגי פנה לדרך האסור, הפוך ממה שאפשר היה לצפות. ישעיהו בן-גל: "בבוגרים בן-איבגי כבר בא במגע עם יעקב אלפרון ואחרים שהיו בזמנו בכלא. התחלנו לקבל כל מיני מידעים על מעורבות שלו בעבריינות שלא היו לנו עליה אימותים, אבל שלא הופיעה קודם לכן בנוער."
מד"ר יסעור ביקש בן-איבגי לחשב את הריביות שאותן גבו הוא ואחיו בשוק האפור. באופן אירוני להחליא, הלווה בן-איבגי כספים בעיקר לנהגי מוניות, גם כאלה מ"מוניות פיתוח," שבה עבד דרק רוט אותו רצח. הנהגים לא שיערו את זהות המלווה המסתורי.
יסעור: "חזרתי למשרד לחשב את הריבית ויצא 30 אחוז לחודש, כשהיום הריבית היא ארבעה אחוזים וחצי לשנה! הוא רצה להקים מפעל סנדוויצ'ים וביקש ממני להכין לו תוכנית עסקית. אני חושב שהוא יכול היה להיות איש עסקים מצוין. הוא מזהה הזדמנויות. הבעיה שבכלא ההזדמנויות היו של פשיעה. אמרתי לו שכל עיסוק בגבול הפשע בסוף עובר את השוליים והמלצתי לו להימנע מזה."
באמצעות עתירות שהגישו עורכי דינו ביקש בן-איבגי לחזור לסבב החופשות, למרות המידע המודיעיני על אודותיו. "הסוג הראשון של המידעים היה של סכנה לחייו מצד האנשים בחוץ," מסביר עו"ד ארז שלו, שניהל עבור בן-איבגי מספר עתירות כאלו. "הסוג השני היו מידעים שהוא מעורה בפלילים. הוא אמר שאם קיימת סכנה הוא מוכן להיות במעצר בית, תחת אבטחה, העיקר לצאת לחופשה."
אחד המתנגדים להוצאתו של בן-איבגי לחופשה היה בן-גל, שחזר לכלא השרון כמפקד. "הוא התחבר יותר לאנשי הכנופיות, לפיגורות הגדולות מאותה משפחה שהמידעים קשרו אותו אליה. אני הצגתי את העמדה שלי בבית המשפט. השופט לא קיבל. מה שקובע בסופו של דבר זה מבחן התוצאה. התוצאה מצביעה על זה שהשופט טעה בגדול."
למרות התנגדות המשטרה והשב"ס, החליט ב21- באפריל 2004 שופט בית המשפט המחוזי, אברהם טל, להתיר לבן-איבגי לצאת לחופשות. בפסח יצא לחופשה הראשונה, ממנה חזר לכלא.
שבועות .2004 בן-איבגי יוצא לחופשה נוספת. הוא לא מתפנה לארוחה חלבית בחיק המשפחה. "עד כמה שזה קשה לשמוע, אני ברחתי אחרי כ11- שנה בכלא," מסביר האסיר הנמלט, "על הרצח נשפטתי 16 שנה. אז אפשר לומר שניכיתי לעצמי שליש. לא ברחתי קודם כי חיכיתי לשבת עשר וחצי שנים. חודשיים-שלושה אחרי שעברו שני שליש על תקופת הרצח ברחתי."
החופש עלה לו, לדבריו, כ20- אלף דולר. את המימון השיג מעסקי ההלוואות. את המסמכים הדרושים להימלטות אירגן מהטלפון הציבורי בכלא. בן-איבגי: "עקב היותי בוגר פקולטת שב"ס אני מכיר גם אנשים שעושים את הדברים האלה. מישהו אחר עשה את הטלפון מטעמי זהירות. הוא אמר, 'אני צריך דרכון,' נתן את התמונה שלי וזהו. זה עולה איזה 2,000 דולר." הפרסומים לאחר הבריחה דיברו על מסע מילוט מטורף דרך הים, אבל בן-איבגי עשה את זה בקלאסה. שעות ספורות אחרי שיצא את שערי הכלא כבר פקד את נמל התעופה בן-גוריון.
"זה היה בלתי ייאמן," הוא מתאר לראשונה את סיפור בריחתו, "מי שאירגן לי את הדרכון לא נתן לי אותו לכלא. הוא סיפק לי דף עם פרטי הדרכון שאני צריך לשנן. חודש שלם אני משנן. ביום הבריחה אני מגיע לשדה. שנייה לפני הביקורת דרכונים אני מסתכל על הדרכון שקיבלתי ורואה תאריך לידה אחר ממה ששיננתי. אני ניגש לדלפק. הבחורה מבקשת את שם האב. אני בבלקאאוט טוטאלי,כי עכשיו ראיתי את תאריך הלידה, שהוא לא מה שאני יודע. היא שואלת שוב: 'שם האב, בבקשה.' עוד לפני הביקורת שמתי על האוזניים אוזניות של דיסקמן. אין מוזיקה, אבל האוזניות עלי. למה? כי אני חושב תמיד קדימה. שאם יקרה משהו שיהיה לי זמן להתארגן. אני מנסה מנסה מנסה להיזכר בשם האב. נזכרתי.
"אי מוריד את האוזניות ולמרות שאין מוזיקה, עושה את עצמי כאילו לא שמעתי. אני אומר, 'סליחה? לא שמעתי כלום.' היא חוזרת, 'שם האב בבקשה.' עניתי. 'הרצל.' היא שואלת תאריך לידה. מזל שראיתי את התאריך הנכון שנייה לפני. אני עונה לה. עברתי."
המסמך המזויף הצליח להערים גם על שוטרי הגבולות בברצלונה, במדריד, במונטווידאו ובבואנוס איירס. זו היתה הפעם הראשונה של בן-איבגי בחו"ל. "אני לוקח את התיק עלי, יורד למטה ורואה שוטר," הוא מספר על ימיו הראשונים בארגנטינה, "שואל את עצמי אם השוטר בודק אותי או לא. ואז אני הולך והולך. הלכתי בלי להגזים איזה 15 שעות. היו פעמים שהייתי הולך ברחוב ויורדות לי דמעות סתם. פעם ראשונה בחיים שהרגשתי חי. בחיים לא היה לי כלב, אז קניתי כלב קטן עם שערות, משהו מדהים. בארגנטינה קראו לי ג'רי. קראתי לכלב טום. היינו טום וג'רי."
אלא שחוץ מלטום, נמשך בן-איבגי גם לעבריינים ישראלים. יחד עם ארבעה מהם שכר דירה בפרבר יוקרתי בבואנוס איירס. ב15- באוקטובר ,2004 בעקבות מידע מודיעיני ממוקד, כיתרו כוחות הימ"מ הארגנטינאי את המתחם. בן-איבגי שהה בווילה הצמודה. "שתיים בלילה. אני יושב במיטה עם טום, מחבק אותו," הוא משחזר, "פתאום אני שומע בום. מסתכל מהחלון וכלום. אני מציץ עוד פעם ורואה את הבית ליד מוקף ב50- שוטרים עם שוט-גאנים, מסיכות, כובעי צמר עם חורים. הלב שלי ברצפה. אני פותח את השער, מסתכל ואין אף אחד. אני יוצא מהדירה, עם כובע עלי. שני רחובות משם אני כבר מרגיש בטוח, שזהו, יצאתי. איך שאני מתחיל לרוץ כל הגוף שלי נקודות אדומות של קרני לייזר. אחר כך התברר לי שהיה ליווי מסוק באוויר. אחד השוטרים דרך לי את השוט-גאן לראש."
מה עבר לך בראש?
"שאני רוצה למות. שיירו."
במהלך חקירת נסיבות היעלמותו קבעו אנשי אגף המודיעין כי בן-איבגי גויס בכלא לשורות ארגון הפשיעה של משפחת אברג'ל. בחסות אנשיה, בראשם העבריינים ארז אקרישבסקי ובן סוטחי, הוא הצליח לקבל דרכון מזויף ולהימלט לדרום אמריקה. "אני לא מכיר אותם," מסכם בן-איבגי את יחסיו עם האברג'לים.
מישהו ששיתף פעולה עם הבריחה שלך התכוון שחלק מהתמורה יהיה רצח שתבצע?
"לא רק שלא היה ולא נברא, אני לא מכיר, לא יודע ולא קשור בשום דבר שקשור בכלל בעולם הפשע."
למה ברחת?
"זאת שאלה טובה. אלה דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם, אבל היתה סכנה רצינית לחיים שלי".
מצד אחת ממשפחות הפשע?
"לא, לא. מצד אנשים מסוימים, ולדעתי מצד השב"ס. אני חושב שהגורמים בשב"ס יודעים בדיוק על מה אני מדבר."
"לבוא ולהעלות דבר כזה היום במדינת ישראל זה קצת מגוחך," אומר בן-גל בתגובה, "לא היה לנו אפילו בדל מידע על כוונות לפגוע בו. אם היה, היינו מבודדים אותו. השב"ס כארגון לא מתעסק בחיסולים."
עכשיו, מכלובו הצפוף בקרלוס פאס, מבקש בן-איבגי להיפגש עם גילה רוט והבנות. הוא מפנטז על המפגש, אבל "מפחד מהסיטואציה."
איך תיראה הפגישה?
"התמונה שאני ראיתי לעצמי בדמיוני זה שדבר ראשון גילה רוט נותנת לי סטירה. היא בוכה ואני בוכה, ואני רואה את השנאה שלה כלפי בעיניים. אני בנאדם שחשוב לו שיידעו שהוא בנאדם. אז אני יושב ומדבר איתה ומספר לה בדיוק מה היה ואיך היה. רק אחריה אני מדבר עם הבנות. זה אחד הדברים שאני רוצה יותר מהכל. גם בשביל ההחלמה שלי. מבחינתי, להיפגש איתה בלי שאף אחד בעולם חוץ משנינו יידע. אף אחד."
אתה יודע שזה עלול להסתיים ביותר מסטירה. היא יכולה להביא אקדח.
"חשבתי על זה. אבל אני חושב שזה מה שמבדיל אותה ממני באותה תקופה. שהיא בתור בנאדם שיודע מה הוא עושה, נורמלי, מבינה שאין כבר מה לעשות."
"הוא לא משכנע אותי," אומרת גילה רוט לאחר צפייה בראיון עם בן-איבגי. שרון, הבת, נחרצת יותר. "למעלה יש שופט אחד," היא אומרת, "כל יום המבט של אבא שלי והדם שירד לו ירדפו אותו. יהיו לו ילדים והם יעשו לו אותו דבר ויסבלו. יום אחד הוא לא ישכח את המבט של אבא שלי. לא הוא ולא החבר שלו."
למרות תנאי הכליאה הקשים נראה שבריחתו של בן-איבגי תשתלם לו בכל זאת. הארגנטינאים מסכימים להסגיר אותו לישראל, אך מתנים זאת במספר דרישות, כולן מקלות עם האסיר. התנאי העיקרי הוא שבן-איבגי לא ירצה את יתרת העונש על הרצח. תנאים נוספים הם שהוא לא יעמוד לדין על הבריחה ושהתקופה אותה ישב בארגנטינה תנוכה מהזמן שנותר לו לשבת בגין השוד שביצע.
"אם המדינה תחליט שהיא עומדת בתנאים האלו הארגנטינאים ישחררו אותו מיד," מסביר עו"ד ששי גז. "בן-איבגי הוכרז על ידי בית המשפט בארגנטינה בר הסגרה בעבירת השוד בלבד," מגיבים במשרד המשפטים, "ההחלטה התקבלה במשרד המשפטים ומלבדה לא התקבלו תנאים נוספים. הנושא נמצא בימים אלו בדיון בדרגים הרלוונטיים ואנו מעריכים כי החלטות יתקבלו בקרוב."
בינתיים בן-איבגי מבלה בחצר הטיולים הקטנה להחריד בין קירות הבטון. "כשבאנו לפה כמה אנשים אמרו, 'תיזהרו, אתם הולכים להיפגש עם מפלצת,"' מתריס בפניו נתנאל סמריק. בן-איבגי מכווץ את עיניו מהשמש. "קודם כל אני יכול להבין למה," הוא עונה, "אבל זה פזיז להגיד כאלו דברים עד שמכירים מישהו באמת."
נא להמתין לטעינת התגובות
