ההתלבטות
תת-אלוף גרשון הכהן, מפקד אוגדה, הוא האיש שיפנה את הרצועה. אבל מה: יש לו ביקורת נוקבת על ההתנתקות, ובחודשים האחרונים הוא שקל מה עליו לעשות. נכון להיום, הוא התיישר עם התפקיד וייתן דוגמה אישית למאות חייליו. וגם: בשא-נור מחכים לשחק תופסת עם החיילים, בליכוד המנכ"ל מתכסח עם עמרי, אבל אוהב את אביו, ובמשרד החוץ מתגבר הריח של תפירת תיק לשגריר
אלא מה: הכהן, איך נגיד את זה בעדינות, לא ממש מאוהב בהתנתקות. בחודשים האחרונים הוא נשמע, הרבה יותר מפעם אחת, מביע התנגדות נחרצת למהלך. לו היה אזרח, היה בוודאי מצטרף למתנגדים. אולי אפילו עונד סרט כתום או חוסם צומת. לא מזמן, כשמישהו שאל אותו את השאלה הזו, הוא ענה בפשטות: אני לא אזרח ואני גם לא פרופסור. אני מפקד אוגדה, קצין במדים, וטוב שכך.
ההתלבטות הארוכה של הכהן, התחבטותו מול המשימה המונחת לפניו, חשיבתו (לפעמים בקול רם) על ההיבטים השונים של המצב, היא תמונת מראה של מורכבות הבעיה שבפניה ניצב צה"ל, ניצבת החברה הדמוקרטית הישראלית. הכהן אינו קצין רגיל. המושג "ראש גדול" קטן עליו. פילוסוף יווני קדמון, רהוט, מסובך, כלוא במדי זית של תתאלוף ישראלי מיוסר. נולד בלב הציונות הדתית, למד בישיבה, חזר בשאלה.
הוא אוחז בביוגרפיה מרתקת, הפכפכה, עוצרת נשימה. הוא הסתבך בזמנו במלחמת לבנון, כשפרסם (בעילום שם) מאמר נוקב נגד המלחמה ב"הארץ", נחשף, נענש והוחזר לצה"ל "כי היה פשוט מוכשר מדי". הוא באמת מוכשר מדי, הכהן. שולט בכל רזי התורות הפילוסופיות, ידען, מבריק, בעל ראיית עולם מיוחדת, ייחודית, עמוסת ניגודים. בדצמבר יהיה בן 50. אחד מבניו, קצין במודיעין, חזר לאחרונה בתשובה. עשה את הדרך ההפוכה של אבא. הוא בינתיים מקדיש זמן למחשבות. לדיבורים. לכתיבה. לייסורים.
הוויכוח שלו עם ההתנתקות הוא בעיקר מוסרי. יותר מפעם אחת נשמע תוקף, בשיחות עם קצינים עמיתים ובדיונים בפורומים בכירים, את מוסריותה של ההתנתקות. את מה שעובר על המתיישבים. את העובדה שהופכים אותם לפליטים בארצם. את מה שכותבים בתקשורת על ההליכה המוגזמת לקראתם מצד המדינה, העובדה שהם מקבלים את "סל הקליטה הנדיב ביותר בתולדות העלייה לישראל". יש לו גם דעה נחרצת, שלילית, על נחיצותה המבצעית של ההתנתקות. על השלכותיה. לפני כמה חודשים שאלו אותו כמה קולגות מה יהיה הסוף. האם הוא מתכוון לסרב פקודה? לפרוש ערב הפינוי? לפשוט את הירוק-זית וללבוש כתום? הכהן אמר "לא, אבל". ה"אבל" של הכהן יכול להימשך שבע שעות רהוטות. בינתיים, הזמן אזל. נשמט ה"אבל". חבל.
נכון לעכשיו, על פי גרסת הצבא ולפי מה שאומר הכהן למקורביו, הוא מבצע. מצדיע ומבצע את הפקודה, נותן דוגמה אישית, עושה את המוטל עליו. אם זה אכן המצב, מדובר בניצחון עצום לצה"ל. לרוח הפיקוד הבכיר. אם הוא, תת-אלוף, מפקד הפינוי, לא מאמין במהלך אבל מבצע אותו בשפתיים חשוקות, מיהו הרב-טוראי שיעז לסרב?
לפני יותר מ-20 שנה , בעיצומה של מלחמת לבנון, הוא כתב עוד מאמר. פרץ אז ויכוח בין שוללי מלחמת לבנון על אות המלחמה. היו כאלה שסירבו לקבל או לענוד אותו. הכהן אחז, כהרגלו, בדעה מעניינת, עמוסת ניגודים פנימיים. "ייתכן שמחר ייקרא צה"ל לפנות יישוב ביהודה ושומרון", כתב אז. "יהיה זה מבחן עליון, לא רק לצה"ל אלא לדמוקרטיה הישראלית כולה. האם לא יימצאו אותה שעה אנשים שיקראו לחיילים לסרב פקודה? מדוע איפוא נסרב לאות המלחמה שעה שהוא מסמל את היענותנו לחובה אזרחית ראשונה במעלה? על אף המחאה, נענינו לצו הפקודה. האין זו סיבה לענידת האות בגאון? בכל מקרה, בוודאי אין זה קלון... שהרי במה שונה המלחמה מכנפי צניחה, תג חטיבה או כל סמל חילי אחר? אות המלחמה שייך ללוחם והוא מוענק לו על ידי אומתו, שבעבורה נלחם. לא על ידי הממשלה".
כתב, ונשאר
בתחילת השבוע התקיים באוגדה של הכהן יום עיון מיוחד לקראת ההתנתקות. היו שם חילופי דברים לא קלים. הכהן הוא לא הקצין היחיד באוגדה שאינו שלם עם ההתנתקות כמהלך מוסרי, או ביטחוני, או מדיני (אבל, כאמור, שלם עם הביצוע). בסיום יום העיון העלה הכהן רעיון מעניין: אם זה היה אפשרי, אמר, החיילים היו צריכים "לקרוע קריעה" לפני תחילת הביצוע. כמו באבל. לתת ביטוי לצער, לאבל הלאומי, לתחושה הפנימית הקשה. לו זה רק היה אפשרי.
נכון להיום, תא"ל הכהן התיישר עם תפקידו. הוא לא פילוסוף, הוא לא הוגה דעות. שעמוס עוז יביע דעות ויהרהר. הוא המבצע. הפרפורמר. אלא שכל זה לא מעמעם את כל מה שאמר הכהן בחודשים האחרונים. את הביקורת הנוקבת שמתח על התוכנית. את השאלות שהציג. אנשיו של הכהן מתעקשים כי מעולם לא הביע את דעתו זו בפני חיילים, או מעל במה. הוא אמר את הדברים בפורומים המתאימים. הוא אמר אותם גם בשיחות הפרטיות, הרבות עד מאוד, שקיים בשבועות האחרונים.
אגב, זו זכותו. הוא זכאי לדעה משלו. לא כולם צריכים להתיישר עם אותה אמונה ואותה דעה מקצועית. כולם צריכים להתיישר, כשהם במדים, עם חובת הביצוע והדוגמה האישית. זו המשימה העצומה שניצבת בפניו של גרשון הכהן באוגוסט הקרוב. עושה רושם שהיא לא גדולה ממידותיו. הצלחתו, תהיה הצלחה עצומה לו, לצה"ל, לכולנו. אם לא יעמוד לו כוחו, יכול להיות שזה יהיה גם הסוף של כוחנו.
"תן לי עוד שתיים-שלוש התנתקויות כאלה", אומר יוסי דגן, "ונקבל מעמד של מועצה מקומית. תראה מה ההתנתקות עשתה לנו. 18 משפחות חדשות הגיעו, כמעט בן לילה, ומתגוררות כאן באוהלים. עם ישראל מציף אותנו באהבה. אין סיכוי שיפנו אותנו מפה. ההתנתקות הזו היא לא סרטן, בסך הכל דלקת ריאות. נצא מזה. אנחנו חזקים יותר משרון".
דברי יוסי דגן, איש שא-נור, ילד בן 24, נשוי שבעה חודשים (בלי ילדים, בינתיים), מרכז הגרעין הדתי בשא-נור ואחד מדובריו הרהוטים. דגן אופטימי, חייכן, קל לשון ורגליים, מזמין את כולם לגבעת הטרשים בשא-נור גם בשנה הבאה. ובעוד שנתיים. "נהיה כאן עוד הרבה אחרי שרון". והוא עוד פסימי ליד מרים אדלר, בת 28, אם לשישה ילדים (כולל תינוקת בת שנה), מסורבת עלייה מברית-המועצות (מגיל שנתיים עד 12), מסורבת פינוי משא-נור מעכשיו ועד בכלל.
כילדה זהובת צמה במוסקבה לא הרכינה ראש בפני הסובייטים. אז שרון יפחיד אותה? קטן עליה. היא משוכנעת: "הצבא הוא מערכת כבדה. אנחנו קלילים ויצירתיים. נעשה להם בית ספר. נשחק איתם תופסת על הגבעות. יגיעו לכאן אלפים. רבבת יהודים תעלה לכאן. אם יחסמו את הצירים, הם יבואו דרך ההרים. גם אנחנו נברח להרים. נתפזר על הגבעות. בין הכפרים הערביים. עם הנשים, עם הילדים. אנחנו נשחק את המהלך הזה עד דק. נשחק את ההתנתקות הזו. אחרי שבועיים-שלושה כולם יבינו שאי אפשר להזיז אותנו מכאן. העם יבוא לעזור לנו".
זוהי, פחות או יותר, תוכנית ההתנגדות להתנתקות. מובילים אותה אנשי שא-נור. צפון השומרון. טוסקנה הקטנה והמוטרפת. גבעה קטנה, מאובקת, הזויה, שמרכזת היום את תשומת לבו של כל פיקוד המרכז של צה"ל, את המטה הכללי, את כל העולם. "המפתחות לעתיד שלנו השנה נמצאים אצל האלוף יאיר נוה ותא"ל טל רוסו, מפקד אוגדת הפינוי בצפון השומרון", אומרים דרגים בכירים בצה"ל, המודעים למסובכותו של המצב בצפון השומרון.
"אנחנו לא מתכוונים להציג תעודות זיהוי מרגע שהאזור ייסגר", מסגיר דגן את תוכניותיו, "מאותו רגע גם אנחנו נצא וניכנס דרך ההרים. איתנו יהיו אלפים נוספים". דגן , איש נוער "מולדת", עונד דיסקית סטייל גנדי, שהיה "אביו הרוחני הנערץ". מרגע שגנדי נרצח, דגן בליכוד. "נשתלט על המפלגה הזו", הוא מבטיח. שירת ביחידה מובחרת, גר בקרוואן דל במיוחד על שפת המצוק בשא-נור, לומד משפטים שנה שלישית (ספר על משפט ודין בינלאומי מונח על השולחן) ונהנה מכל רגע.
ההתנתקות עושה לשא-נור, בינתיים, רק טוב. 18 משפחות נוספות הגיעו, כמעט בן לילה, ונטעו אוהלים (שנקנו מעודפי צה"ל!) בראש הגבעה, למרגלות שתי אנטנות ענקיות של סלקום. הקרינה הסלולרית מתגמדת ליד הקרינה האלוהית, המשיחית, האמונית, שמתפרצת מעיניהם של עשרות המתיישבים החדשים. סנדלים חדשים מטופפים בין הטרשים, שביסים כתומים, זקנים פרועים, ציציות סתורות. למעלה מ-200 תושבים כבר מצטופפים שם, מהם יותר ממאה ילדים.
האמנים הרוסים חזרו לגלריה. יש חיים אחרי המוות. מאז פרוץ ההתנתקות ביקרו כבר 50 אלף איש. פתאום נמכרות יצירות אמנות. פתאום הופחו חיים חדשים ביישוב. בונים בית מדרש (על שם רפול), מתכננים שכונה חדשה. השמים הם הגבול. אווירת הפנינג סוף העולם, קמפינג סוף הדרך. אלא שבשא-נור מאמינים שזוהי רק ההתחלה. ועוד משהו רוחש שם, בשא-נור, מתחת לפני השטח. הציפייה לבואם של החיילים. הקדחתנות. ההכנות. העשייה. תנופת הבנייה. הכל, תחת מתח הגעתם של הפולשים. יכול להיות שכך הרגישו גם מגיני תל-חי או חלוצי'חומה ומגדל' בטרם הגעת הכנופיות, או הלגיון הערבי, או קלגסי המנדט. אלא שהפעם מדובר בחיילים ישראלים. הנסיבות הפכו את צה"ל למי שאמור לפלוש לכאן עוד מעט ולפזר את יושבי הגבעה לכל עבר. נסיבות קשות.
לא מזמן, בשמם של גורמים ביטחוניים בכירים, הגדרתי את קומץ הקיצונים בשא-נור כמי שעומדים להקים "מצדה מודרנית". זה הכעיס אותם. לא מצדה, בטח שלא מודרנית. "במצדה התאבדו, ולנו אין כוונה כזו", אומר דגן. "זו התקוממות דמוקרטית", הוא מדגיש. הוא ואדלר משוכנעים שהפרובוקטור הראשי הוא שרון. "הוא רוצה לצייר אותנו כעדר של מחורעים", אומר דגן, "משוגעים עם פאות ועזים. אני מקווה שהוא לא יעשה כאן דברים שאני לא רוצה להעלות על הדעת. הרי הוא רוצה לחמם את השטח".
אדלר לא מתרגשת: "אתם שואלים אותנו אם ננקוט אלימות? אנחנו לא מטורפים. אנחנו חלק מעם ישראל". היא מתחמקת מהשאלה. למה שלא תגידי שלא תהיה אלימות בשום אופן? "למה שלא תגידו אתם?".
אין לה כוונה לקחת פיצויים מהמדינה. "אף אחד לא פנה למינהלת. גם לא נפנה. גם אם בסוף יגרשו אותנו מכאן. שאני אמכור את ארץ ישראל בכסף? כן, יש עכשיו קצת קשיים. נתגבר עליהם. אחר כך נתפנה להמשך המאבק על כל ארץ ישראל המקראית. הקו האדום שלנו הוא סגירת השטח. המונים יבואו דרך ההרים. ברגע שהשטח ייסגר, גם הערבים לא ייכנסו וייצאו. אנחנו לא? גם הם לא".
וכשיגיעו, בכל זאת, החיילים? אדלר: "יהיו סירובי פקודה המוניים. ואני לא יודעת איך הם יבואו ויסתכלו לי בעיניים. צריך שיהיה להם כאן, בחזה, עמוק בפנים, ריק לגמרי". איפה היה קשה יותר, ברוסיה הסובייטית או בישראל של שרון? "שם היה משטר טוטליטרי. כאן זו סתם מאפיה".
ביציאה משא-נור התחושה מעורבת. מצד אחד, האידאולוגיה המשיחית הצרופה, הבלתי מתפשרת. מצד שני, הנעימות, החיוך, ה"כולנו יהודים". לצד הדרך ממתינה אישה מבוגרת לטרמפ. חוה פוגל שמה. גננת, תושבת שבי שומרון כבר 25 שנה. בעלה, מרדכי פוגל, הוא מזכיר שא-נור. היה המ"כ של בנימין נתניהו בטירונות. לא מדבר עם עיתונאים, אבל מספר לחברים שביבי היה חייל טוב, רק קצת אגואיסט. חוה פוגל, עם זר מרהיב של עדעד סגול שקטפה על הגבעה, אחרי יום עם הזא- טוטים, מתיישבת במכונית הממוגנת באנחה.
מודאגת? כן, היא מודאגת מאוד. ממה? מהאקסטזה. בניגוד לצעירי שא-נור, פוגל, שכבר ראתה כמה דברים, חוששת מהבאות. מבולבלת. קרועה מבפנים. מצד אחד, אסור שירימו יד על חיילים. מצד שני, מה אני יכולה להגיד לצעירים המופלאים האלה? הרי אנחנו חינכנו אותם. אלה הערכים שלנו! הם גדלו על זה. אני יכולה עכשיו לשכנע אותם לשכוח את כל זה? היא חוששת מאוד מהתלהטות הרוחות, מהתחממות, ממישהו שירים נשק, מישהו שיירה צרור, ועוד אחד, ואחר כך שאלוהים ישמור.
היא ובעלה, מקדימה ומנתניה, לקחו לפני רבע מאה את המיטלטלים ועברו לגבעות השומרון. ככה סתם, עם תינוק, באמצע החיים. בינתיים, עשו שישה ילדים, הפזורים בהתנחלויות השונות וביחידות הקרביות. גידלו פרחים. הפריחו את השממה. "אנחנו אנשים מלומדים, מתורבתים, עדינים. כל הדור שלנו כאן, על הגבעות. אנחנו חלוצים אמיתיים. אתם צריכים לראות אותנו בהפגנות. איזה תענוג. איזו תרבות. איזו אחווה. לא מעניין אותנו חוץ לארץ או מכונית חדשה או כל הזיעה והדחק בתל אביב. תראו כמה יפה כאן. תראו את ארץ ישראל מסביב".
יש לה בן ביחידה קרבית מובחרת, שאמור לבוא לפנות את היישובים. מה יעשה? "אני לא יודעת מה יעשה. הוא יעשה מה שהמפקד שלו יגיד", היא אומרת. "אבל בדיפלומטיה. לאט לאט". הדיפלומטיה הזו, שעלולה להתפתח לשביתה איטלקית, לסרבנות אפורה, טורדת עכשיו את מנוחתם של לא מעטים בצה"ל. יכול להיות שדווקא תא"ל גרשון הכהן, שמבין יותר מהרבה אחרים את המצב הזה, הוא התשובה הציונית ההולמת לבעיה.
בינתיים חוה פוגל מתלבטת, מתייסרת, מודאגת. כולנו, כל צה"ל, מדינת ישראל ועם ישראל ניצבים איתה על שפת התהום, בקצה הצוק המפורסם של שא-נור. בדיוק כאן עשו הצנחנים במשך שנים רבות את הטירונות שלהם. עכשיו, נעשה אותה כולנו.
הקרב על מפלגת העבודה גורף כותרות, אבל הקרב על הליכוד מכריע יותר, דרמטי יותר, צמוד הרבה פחות. אריאל שרון מפסיד את המפלגה למורדים, המונעים על ידי המכבש המבצעי העצום של יש"ע, ומודרכים מלמעלה על ידי בנימין נתניהו. לשרון יש עדיין ממשלה, הוא מנהל את המדינה, אבל כשייסגר המיפקד ב-10 ביולי יתברר לו, סופית, שאין לו מפלגה. אם המורדים יביאו בין 20 ל-30 אלף מתפקדים חדשים (כולם מהימין), בעוד העמרים יביאו בין 20 ל-30 (בלי אלף), זה נגמר. שרון, שכבר עכשיו נמצא בשוויון מול נתניהו בקרב המתפקדים, יכול לחפש לעצמו מפלגה אחרת.
מאחורי הקלעים של הדרמה הזו מסתתר סיפור עצוב. הסיפור של מנכ"ל הליכוד אריק ברמי. האיש שמונה על ידי אורי שני לאחר הניצחון הראשון בבחירות ומאז מחזיק את המפלגה עבור משפחת שרון על הכתפיים. ברמי הוא סוס העבודה השחור שמנקה בארבע השנים האחרונות את האשפה, סולל את הדרך, מכבה את השריפות ומבצע את כל המטלות עבור אריאל שרון ובניו. בזמנו, קיבל הבטחה להיות מנכ"ל מפעל הפיס. הבטחה אישית משרון. לפני קצת יותר משנה, בפגישה בבית קפה (שבה נכח גם ארז חלפון, עוזרו הפוליטי של שרון, המתווך בדרך כלל בין ברמי לעמרי), התנער עמרי שרון מההבטחה הזו כליל. "אתה לא הולך לפיס", אמר לברמי. "אבל אביך הבטיח לי במו פיו", אמר ברמי. "אז הבטיח", אמר שרון. ברמי שאל אותו, על פי עדויות של אנשים ששמעו על הפגישה הזו, אם הוא מנהל את המפלגה והמדינה ועמרי, על פי אותן עדויות, לא ענה.
ברמי מתלבט עכשיו. אם יפתח את הפה, האדמה תרעד. הוא מתרחק מעיתונאים. מסרב לדבר, להיפגש, אפילו לשוחח בטלפון. משיחות רבות שקיים לאחרונה עם מקורביו, עולה תמונה קשה. האשמות קשות. "הבעיה שלי", אמר למישהו, "היא אריק עצמו. לעולם לא אוכל לפגוע בו. אבל חוץ מזה, יש בי תחושה חזקה של נבגדות. של גועל".
בדרמה שניטשה סביב בחירתו של זאב ביילסקי ליושב ראש הסוכנות מילא ברמי תפקיד מפתח. אנשיו של שרון ניסו לכפות עליו לפעול נגד החוקה, לחתום על טופס המועמדות של ביילסקי מטעם הליכוד העולמי. ברמי סירב. נמאס לו לשכב על הגדר. הוא נשבע "לעזוב חלק" את הליכוד, לא להסתבך, לא לתת להם לגרור אותו לשום דבר בעייתי או לא חוקי. אחר כך סירב להצביע. הוא מביט בהתפרקות המחנה של שרון, באפיסת הכוחות של ראש הממשלה בתוך מפלגתו, בעיניים כלות. מצד אחד, שמחה לאידו של הבן, עמרי. מצד שני, כאב לב.
בינתיים, מקים ישראל כץ מחנה עצום ורב. כץ מעריך שנתניהו לא יתמודד בפעם הקרובה. ישתפן ברגע האחרון. במקרה כזה, כץ מתכנן מהפך. הוא יתמודד ויתפוס את המקום השני. יהפוך לגורם משמעותי בתנועה. כדי לנסות להחזיר מלחמה, ביקש ראש הממשלה ממזכירות הליכוד לאשר שיגור מכתבים לכל 400 אלף המתפקדים לשעבר, כולל מעטפת דואר חוזר מבוילת, ולהציע להם לחזור לתנועה. רוב האנשים האלה הם קהל של שרון. ישראל כץ, אגב, בפגישה עם שרון הסכים. אחר כך התברר שזה עולה מיליון שקל. המזכירות סירבה. אחר כך הסכימו אנשי שרון לצמצם את המשלוחים רק לבתי אב. צמצום משמעותי ביותר. המזכירות המשיכה לסרב.
במצב הדברים, שרון משותק לגמרי. מושפל במפלגתו. אובד עצות. ולכן, הוא פשוט ממשיך לתפקד כרגיל. העצה הכי טובה שקיבל לאחרונה היתה פשוטה: תמשיך בדרכך. תהיה ראש הממשלה הכי טוב שאתה יכול. צפצף על כולם. על המפלגה, על המפקד, על המורדים. אתה צריך לבצע את ההתנתקות. זה הייעוד שלך. זו המשימה. אחר כך, שכולם ייחנקו. אם לא ירצו אותך בליכוד, שיערב להם. שייקחו את המפתחות. שייהנו עם ביבי. אז, אומרים מקורבי שרון, הוא יבדוק את האפשרות לפרק. לייצר מערכת אלטרנטיבית. או שפשוט ילך הביתה. יתלה את הנעליים ויתחיל ליהנות מהחיים. הוא, את שלו, כבר עשה.
בינתיים, שרון לא מוותר. בפגישה שקיים עם ברמי השבוע הפציר בו להישאר, לא לעזוב לעת צרה, לסייע. אני צריך אותך, אמר שרון. לאחרונה הזנחתי קצת את המפלגה, נתתי את זה לעמרי, אני רוצה עכשיו לקחת את העניינים בידיים. אני צריך שתעזור לי. ברמי הקשיב. היו לו דמעות בעיניים. יכול להיות שזה מאוחר מדי. העניינים כבר לא בידיים של שרון, גם לא שלו. יש לו הצעות לחצות את הכביש, לעבור לצד השני, והוא מסרב בינתיים. את שרון האב, הוא אוהב.
נציב שירות המדינה שמואל הולנדר, קובל על כי "מהלכים עליו אימים" בכל הקשור לחקירת פרשת אשת השגריר בוושינגטון דני איילון. הולנדר מתכוון לזה שעיתונאים מ"מעריב" ומגופי תקשורת אחרים העזו בשבועות האחרונים לפנות למשרדו בשאילתות רבות, אל מול החומר ההולך ונערם לפניהם המצביע על חקירה בעייתית מאוד מאוד, בלשון המעטה, שממנה עולה ריח חריף של תפירת תיק לשגריר בוושינגטון בקומבינה משותפת לגורמים שונים ומשונים (ממשרד החוץ, נציבות שירות המדינה ואיפה לא).
טוב תעשה פרקליטות המדינה אם לא תסתפק במינוי הפרקליטה המלווה לחקירה (ריקי לוי גולדברג), אלא פשוט תעביר את החקירה כולה לידי המשטרה. יש הרבה מה לחקור כאן. החוקר המיוחד של הנציבות, שהוא גם מקורב במיוחד לסביבתו של שר החוץ, שהובהל במהירות לחקור את הקטסטרופה (אשת שגריר צועקת! ), כבר גבה את העדויות.
על פי ראיות מהשגרירות, החוקר (שלא שולט באנגלית והסתייע במתורגמנית, שעלתה כסף רב) צירף איתו לחקירה גם "מפקח" מטעמו של המשנה למנכ"ל משרד החוץ נסים בן-שטרית (קצין מינהלה מניו-יורק), שהוא מבעלי הברית הוותיקים ביותר של הנציב עצמו. חוץ מזה הוא השקיע המון אנרגיה בתחקור המעידים נגד השגריר וכמעט לא בדק את הטענות ההפוכות.
על הולנדר "הילכו אימים" מאז, אבל מי שהוכפש בתקשורת פעם אחר פעם, בהדלפות מכוונות (ומטופשות) על ה"ממצאים האיומים ונוראים נגדו", היה השגריר. מכיוון שבעשרות מקרים ופרשות חמורים בהרבה לא הוקפץ בכזו מהירות חוקר מיוחד של הנציבות, ומכיוון שעוד בטרם החלה החקירה כבר פורסם, מפיהם של "בכירים במשרד החוץ", שממצאיה של החקירה (שעוד לא החלה) יהיו קשים מאוד ומביכים מאוד נגד השגריר (איך הם כבר יודעים הכל, הממזרים האלה ממשרד החוץ), ומכיוון שהבן של העוזרת האישית של נציב שירות המדינה, המועסק בשגרירות בוושינגטון, הביא לא מזמן חבר לעבודה, בלי תקן ובלי תפקיד (בסוף הומצא עבורו תקן של "ספרן"...), ומכיוון שיש כאן הרבה מאוד גורמים שקשורים בעבותות, שנים רבות, אחד לשני בין המשרדים השונים, והמון אינטרסים, והחומרים רבים, מגוונים ומעניינים עד מאוד, ואפילו עסיסיים, אולי באמת כדאי לתת לגורם מקצועי חסר פניות לחקור את זה. פרקליטה מלווה, עם כל הכבוד, לא יכולה לחקור. היא תלויה בחומר שהחוקר מניח מולה. אם היא רוצה חומר נוסף, היא מוזמנת להתקשר.
kaspit@maariv.co.il
לא ניתן להשאיר תגובות למאמר זה
