כך נולדה תוכנית ההתנתקות
עיבל גלעדי, מאבות התוכנית, מתאר איך התפתחה שלב אחר שלב, קובע שהמוכנות בממשלה מופתית, ושולל את תאוריית הקונספירציה שבה מואשם שרון
ערוץ ההתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב
ככה הוא גם הרגיש. הנוכחים, מסגן הרמטכ"ל ומטה, ניתחו את הצורך להחזיר את המצב לתחום ה"אפור". פרשנות: בצה"ל היתה אז מפת שליטה שהכילה שלושה צבעים. אדום, אפור וירוק. הצבע האדום סימל מלחמה חציית קווים אדומים, הידרדרות חמורה במצב, התנגשות ישראלית עם הרשות הפלשתינית, ריסוקה לרסיסים, תוהו ובוהו בשטחים ובכלל, שבירת כלים כללית. אף אחד לא רצה להגיע לתחום האדום.
הצבע הירוק סימל את הקוטב השני: חידוש המשא והמתן המדיני תחת אש הסכסוך והטרור. גם לכאן, איש לא רצה לבוא. הצבע האפור סימן, בעצם, את המצב האמיתי בשטח: עימות מוגבל, מנוהל, שבו הצדדים מכים אחד בשני במסגרת שפויה יחסית: הפלשתינים מתאבדים עלינו, אנחנו מסכלים ועוצרים אותם, וחוזר חלילה. בתחום הזה, האפור, רצו בצה"ל להישאר. לא לגלוש ממנו ימינה או שמאלה.
רצח גנדי היווה חריגה ברורה אל תוך התחום האדום. הסלמה חריפה שעלולה לדרדר את המצב. בדיון אצל יעלון הוקדשה מרבית האנרגיה לשאלה איך חוזרים אל התחום האפור. גלעדי יצא מהדיון המום. "עם כל העוצמה הישראלית, העדיפות המכרעת על הפלשתינים בכל הפרמטרים, היכולת הצבאית, הכלכלית, המדינית, הבינלאומית, עם כל זה, בסוף כל מה שאנחנו יכולים לשאוף לו זה התחום האפור?", שאל גלעדי את עצמו, "לא מגיע לנו יותר מזה? אין דרך אחרת? כל המטכ"ל של צה"ל יושב ומטכס עצה איך חוזרים לשגרת פיגועים שבה נפגעים עשרות אזרחים מדי חודש?".
שאל, וניסה לתת תשובה. באותו יום, באותו דיון, נזרע אצל גלעדי הזרע שאמור היה להצמיח בשנתיים הבאות את השתיל הרך שהפך בשלבים מאוחרים יותר למה שהציבור מכיר עכשיו כ"תוכנית ההתנתקות". גלעדי לא היה ציר הבריאה היחיד של התוכנית. במקביל אליו הושקה התקדמות בשני מסלולים נוספים: עו"ד דב וייסגלס, שהביא את הרעיון ממסעותיו בעולם ובעיקר בוושינגטון ובלונדון, ופורום יועצי שרון ("החווה"), שהבשיל לאט לאט אל התובנה הסופית ש"צריך לעשות משהו".
בערוצים האלה ייתכן שהיתה גם השפעה מסוימת למצבו האישי של שרון. זה טבעי. יותר מהחשש מחקירות משטרה מדובר כאן בהישרדות אישית בשלטון. השנים ההן התאפיינו, למי ששכח, באובדן תקווה, בדם שזרם ברחובות, במיתון כלכלי עמוק ובתחושת חידלון. שרון, שכבר ב-88' דיבר על פינוי עזה וב-92' חזר על זה, הבין שהגיע הזמן.
היום, חודש בדיוק לפני תחילת יישום ההתנתקות, מסכים גלעדי לספר לראשונה, בקולו, על שתי שנות התופת בצל הטרור שאותן בילה על המפות שמהן הבקיעה תוכנית ההתנתקות את דרכה אל העולם. ביום הפגישה בינינו היה פיגוע בנתניה. תחושת חידלון קשה, רפיון ידיים שבא אחרי רגיעה ארוכה מפיגועים בתוך תחומי הקו הירוק פשתה ברחוב. גלעדי לא מאבד את כיוון המחשבה. מבחינתו ההתנתקות היא הדרך היחידה להיחלץ מהמבוי הסתום.
מה עשית אחרי הדיון ההוא אצל בוגי?
"הרגשתי שאנחנו במבוי סתום. אולי זה בגלל שבאתי מבחוץ, מלימודים סטריליים באוניברסיטה יוקרתית. הבנתי פתאום שכל זה חסר תוחלת. התחלתי לבנות תוכנית שקראתי לה אז "הפעימה המייצבת". ההיגיון שאני מדבר עליו הוא שאסור להישאר כלואים במצב הקיים. אסור להיות שבויים של העובדה שאין בצד השני פרטנר. צריך לעצב את המציאות בכוחות עצמנו. וצריך לעשות את זה בצורה מאוזנת. לייצר מצב שבו גם לצד השני יהיו תשומות ורווחים. שיהיה לו כדאי. רק מצב מאוזן יכול להיות יציב באמת".
איך הגיבו בצה"ל?
"לא כולם אהבו את זה. היו לי התכתשויות קשות".
עם מי?
"עזוב".
גלעדי לא מסגיר, אבל האופוזיציונר הראשי לתוכנית "הפעימה המייצבת" היה ראש אגף המחקר באמ"ן, תא"ל יוסי קופרווסר. למרות זאת גלעדי לא אמר נואש. הוא בנה תוכנית סכמטית, הגיונית, שבמסגרתה יוצא צה"ל מעזה, מפנה שטחים באיו"ש, יוצר מציאות חדשה, קלה להגנה ולניהול, תוך שיפור חיי הפלשתינים והתייצבות.
מה היה העיקרון?
"למצוא את נקודת שיווי המשקל הארכימדית בין מה שאתה נותן לצד השני לבין הזיקה להתקדמות. אם לא תיתן כלום, כמו בהסכם פרס-אבו עלא, תהיה זיקה להתקדמות מהירה. אם תיתן משהו הזיקה להתקדמות תרד. ההנחה שלנו היתה שצריך להאט את הקצב, לקרר את השטח, אין מה להתקדם ואין לאן להתקדם כשאין פרטנר. לכן היה ברור שצריך לשלם מחיר תמורת ייצוב. כזו היתה התוכנית. היא נולדה מההבנה שאנחנו במקום רע. מגרש חניה פרוץ, מסוכן, מטונף. עדיף לצאת ממנו לאזור בטוח יותר, שפוי, ממוגן, יציב".
איך זה התקדם מאותו דיון?
"הרעיון נובט בסוף 2001. אני מקדם אותו, בדיונים אצלי עם הקצינים שלי, לאורך 2002. זו היתה התקופה של הגנרל אנתוני זיני. בכל פעם שהוא בא לכאן קרה משהו. פעם היה פיגוע קשה בעפולה, כשהוא במסוק רואה את זה מהאוויר. אחר כך, בתחילת 2002, הוא מגיע והפלשתינים מביאים את קארין איי. צריך להבין שהם החליטו להביא את ספינת הנשק ולא שינו את ההחלטה גם בעקבות הפיגועים ב-11 בספטמבר בניו-יורק. וזה מה שקבר אותם. הם לא קראו את המפה, לא הבינו שיש עולם חדש בחוץ''.
''ובפעם השלישית שבא, זיני התעקש לשבת בראש מפגש ישראלי-פלשתיני-אמריקני, והוא חטף שם שוק כשהבין
השאלה היא מה נצרב בתודעה מהתוכנית החד-צדדית שלך?
"בהתחלה דיברנו על דימוי ניצחון. אחר כך עברנו לבימוי ניצחון. אנחנו צריכים להיות התסריטאים והבמאים של המהלך. אנחנו השחקן היחיד כאן. אין שחקן משנה. צריך לביים את הסיטואציה ברגישות ובחוכמה".
רגע , לא הבנתי. אז ניצחנו? הכרענו אותם?
"ממש לא. זו לא הכוונה. מה זו הכרעה? את מי תכריע? את העם הפלשתיני? את הישות הפלשתינית? איך מכריעים במאבק כזה? איך זה אמור להיראות? לא. הגישה שלנו שונה. המצב צריך להיות כזה ששני הצדדים רוצים לצאת ממנו. הפלשתינים לא צריכים להיות מרוסקים לרסיסים על הרצפה, אבל הם צריכים להבין שדרך הטרור לא תביא אותם לשום מקום ועדיף לשנות פאזה. וזה המצב אליו הגענו היום. לדעתי".
בוא נתקדם. לאן זה הלך מכאן והלאה, אחרי זיני?
"ראש הממשלה מינה אז ארבע ועדות. אני עמדתי בראש ועדה לעניינים בטחוניים-צבאיים. הייתי אמור להכין את המשא ומתן העתידי. היו אצלי בוועדה נציגים מכל זרועות צה"ל ומערכת הביטחון. עבדנו בדיסקרטיות, ניתחנו חלופות, עשינו הערכות מצב".
תכננתם תוכניות.
"נכון. שרטטנו כל מיני תרחישים ותוכניות. ניסינו לראות את הדברים בראייה רחבה. לא רק דרך הסיכול הבא או הכניסה הבאה לרמאללה. אנחנו כבר נמצאים תחת הכנפיים של מפת הדרכים ואני מקיים דיון וקורא לו 'פסק זמן טקטי לצורך פסק זמן אסטרטגי'. אני מציג בדיון שלושה וקטורים חדשים: העובדה שערפאת נפסל על ידי בוש ונמצא בדעיכה, העובדה שתהיה פלישה אמריקנית לעיראק, ואנחנו משוכנעים בשלב הזה שתהיה פלישה כזו, והעובדה שנבנית גדר הפרדה. אלה שלושה נתונים מכריעים ואני חושב שצריך לתת להם להבשיל כדי להשפיע".
ואז מה קורה?
"ואז, לקראת תחילת בניית הגדר, כשפואד בן-אליעזר שר הביטחון, אני מתחיל לעבוד עם דני תירזה על התוואי. ואנחנו מכינים חמישה תוואים שונים, חלופיים, לגדר ההפרדה. וכאן מתחיל הסיפור. אנחנו מכינים מפה אחת שהיא התוואי המבצעי האופטימלי, על פי צורכי פיקוד המרכז. ואת התוואי הדמוגרפי, ואת התוואי הטופוגרפי, ואת התוואי של ברק".
חסר לי תוואי אחד.
"כן. זה התוואי שלנו, של תירזה ושלי, שהוא התוואי שהרכבנו משקלול ארבע המפות, המצב המדיני, התנאים בשטח וכו'. קראנו למפה הזו מפת 'עידן'. אלה ראשי התיבות של קיצור השמות הפרטיים שלנו. עיבל ודני. זו היתה ההתפתחות הבאה של 'הפעימה המייצבת'".
גלעדי הציג את מפת עידן לממונה עליו, האלוף גיורא איילנד, שהיה אז ראש אג"ת (היום ראש המועצה לביטחון לאומי). אחר כך הוצגה המפה לשר הביטחון דאז, בנימין (פואד) בן-אליעזר. גם הוא אהב אותה. המפה כללה את פינוי עזה ופינוי התנחלות אחת בשומרון, אחר כך היו גלגולים נוספים: פינוי שתי התנחלויות, שלוש.
ראש הממשלה הוכנס בסוד ההצעה הזו?
"כן. מזכירו הצבאי, האלוף משה קפלינסקי, היה האיש המקשר. מתוקף תפקידו צריך המזכיר הצבאי לחבר את ראש הממשלה עם הצבא ועם עבודת המטה שנעשית בו, וכך היה. שום דבר לא קרה בסוד, בחדרי חדרים או בחשאי. בדיונים אצלי, או בוועדה שבראשה עמדתי, נכחו נציגי כל הזרועות. דווקא מכיוון לשכת ראש הממשלה הגיעו איתותים חיוביים. כשהמפה כללה פינוי התנחלות אחת בשומרון, הגיע מסר מכיוון שרון שאפשר להגדיל את המספר".
בשלב זה דלפו כמה מפרטי תוכניותיו של גלעדי לעיתונאי אלוף בן מ"הארץ", שאף פירסם ידיעה בעניין. המערכת רתחה. פואד, בשבתו כשר ביטחון, אף ניהל שיחה קשה בעניין עם הרמטכ"ל, שכבר היה בוגי יעלון. כולם דיברו, כולם ידעו, כולם השתתפו במה שהתבשל במטבח של עיבל גלעדי באג"ת.
אז הפרטים האלה, שאתה מוסר כאן, קוברים בעצם את תאוריית הקונספירציה?
"בהחלט. מכיוון שהייתי עד וגם ריכזתי חלק מעבודת המטה, אני יכול להעיד ממקור ראשון על הולדתה של התוכנית הזו, על ההיגיון שבה, על העובדה שהיו לא מעט דיונים בצה"ל סביבה, לפני גיבושה ובמהלכו. מפת 'עידן' גובשה עוד בתקופת פואד. עוד לפני הפלישה לעיראק. זה שהדרג המדיני החליט בלי לקבל רשות מהצבא, זו רק תעודת כבוד לדעתי. זה תפקידו".
גלעדי, בן 48, קיבוצניק מכברי, אב לארבעה, אחד הקצינים המשכילים ביותר שקמו בצה"ל. את רוב השירות העביר בחיל התותחנים. הוא אוחז בארבעה מאסטרים, אחד מאוניברסיטת חיפה (ביטחון לאומי), אחד מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (MPA בניתוח מדיניות), ואחד (MSE בניהול מאבקים) מהאוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון.
חוץ מזה, כאמור, הוא בילה שנתיים בסטנפורד היוקרתית כעמית מחקר, שנה אחת במכון CISAC ושנה במכון "הובר" בפרויקטים בטחוניים. הוא נחשב לראש מבריק, בעל קשרים טובים מאוד בוושינגטון ומסבירן מעולה. הכימיה שלו עם אנשיו של ראש הממשלה ובמיוחד עם עו"ד דב וייסגלס היתה מיידית ועלתה לו בקריירה. הרמטכ"ל יעלון לא אהב את הקצין הצעיר, החביב כל כך על הלשכה, וניסה לטרפד לו נסיעות לוושינגטון עם וייסגלס.
בסופו של דבר, הראה יעלון לגלעדי את הדלת. הוא פרש מצה"ל בשנה שעברה. מתוסכל, אבל לא זועם. סוגר דלת, אבל לא טורק. עכשיו, אחרי שיעלון הפך להיסטוריה וגלעדי הוא "מעצב אסטרטגי" של התהליך ההיסטורי של ההתנתקות, הוא לא חוגג ולא צוהל. גלעדי הוא איש ענייני. לא מזמן פתח כאן שלוחה של "פורטלנד טראסט", קרן בינלאומית עתירת ממון שמנסה להניע תהליכים כלכליים בתחומי הרשות הפלשתינית. הוא יושב בקומה ה-35 של בניין עזריאלי, במשרד נוצץ ומדוגם, מביט מלמעלה, משועשע, על משרדי המטכ"ל בקריה הנפרשים מתחתיו ומושך באין סוף חוטים.
בין לבין, הוא טרוד במצגות פאואר פוינט של ההתנתקות כתהליך מייצב אזורי, בשיחות טלפון טרנס אטלנטיות, בישיבות עבודה עם אילי הון בריטים ובגיחות תכופות ללשכת ראש הממשלה בירושלים. הוא קם כל בוקר בארבע ורבע, בא מכברי לתל אביב, דוהר לירושלים, נוהג בעצמו ונהנה מכל רגע.
עדיין, עם ישראל לא ממש מבין בשביל מה ההתנתקות הזו.
"אז בוא נסביר לו. נמאס לנו לשבת באפס מעשה, לראות את חדלונו של הצד השני ולקטר. הם לא אוספים נשק, הם לא עוצרים טרוריסטים, הם לא והם לא. החלטנו שזה מספיק. הגיע הזמן לקחת את גורלנו בידינו. לנקוט יוזמה. לעצב את המציאות. לא בכוחנות, לא בהתלהמות, אלא מתוך הבנה של מה נכון, מה אפשרי, מה הגיוני, מה לא ייצר אנטגוניזם בצד השני. לחתור למצב שהעיצוב החדש הזה ייצר שיווי משקל יחסי, ישפר את מצבנו הבטחוני, הכלכלי והמדיני, ויועיל גם לפלשתינים".
אתה מדבר בעצם על מגרש החניה המפורסם של וייסגלס. אולי אפילו על הפורמלין.
"לא בדיוק. תראה, אנחנו בוגרי עשר שנות משא ומתן עם הפלשתינים וארבע שנות לחימה. נכון, השתפרנו מבצעית. הסיכולים יעילים, הגדר נבנית. אבל לאן כל זה מוביל? נכון, אנחנו יכולים להוציא שתי שמיניות של אף-16 ולהרוג הרבה יותר מכפי שניהרג. אז מה? זה יפתור משהו?".
מה תפתור ההתנתקות?
"חכה רגע. בינתיים קרסה קונספציית אוסלו. שלום לא יביא ביטחון. נקודה. היו רבים שהאמינו. גם אני. זה ירד לטמיון. התפכחנו. היום גם האמריקנים, האירופים והעולם הערבי המתון מודעים לזה. רק ביטחון יאפשר תהליך שלום. וזו גדולתה של מפת הדרכים, שדיברה קודם על ביטחון. רק אחר כך משא ומתן".
אני מדבר איתך על ההתנתקות, אתה הולך למפת הדרכים.
"זה בא מאותו מקום. קודם כל קרסו הקונספציות. לא עוד שטחים תמורת שלום. עכשיו זה קודם כל שלום, אחר כך שטחים. וקרס גם עניין המנהיגות. אני טעיתי, כמו כולם, ביחס לערפאת. אף פעם לא חשבנו שהוא אגוז קל לפיצוח, אבל האמנו שהוא יספק את הסחורה. ביולי 2000 הבנתי שהוא לעולם לא יספק אותה. זה עניין של מצב נפשי. חבל על הזמן שמשחיתים מולו. הוא יגיד לא לכל הצעה. ולכן גם הצעת קלינטון, אחרי קמפ דיוויד, היא לא רלוונטית. קלינטון דיבר על נישואים בינינו לבינם. אנחנו, עכשיו, מדברים על גירושים. תזכור שבשנת 2000 עוד לא חשבנו על גדר וקרוב ל-120 אלף פלשתינים באו לעבוד בישראל כל יום, ועוד עשרות אלפים באו בדרך לא חוקית. ואני, באגף התכנון, מקבל את התובנות האלה וצריך לצקת תוכן למצב החדש. מערכת היחסים עם הפלשתינים השתנתה. תפישת העולם השתנתה. אז מה, הכי טוב להישאר כאן, מבוססים במי אפסיים, נתונים לחסדי הטרור, היכולת האבסולוטית שלהם לפגוע בנו? או שיש מקום טוב יותר, שיכול להסדיר ולייצב את המצב?".
אז תוואי הגדר, בעצם, הוא לא רק ביטחוני. יש לו גם משמעות מדינית.
"יש לו משמעות. ההיגיון של הגדר ביטחוני. ההשלכות שלה הרבה מעבר לזה. תוואי הגדר הוא ההשתקפות של התפישה שאני מסביר לך. בעוד שנתיים-שלוש, כשיהיה עם מי לדבר, אתה תראה שהדיון יתחיל מתוואי הגדר. הוא יהיה הנקודה להתייחסות. הוא, ולא קווי 67'. העיצוב של התוואי בא כדי לייצר את אותה נקודת איזון. זה לא קו סופי, אפשר עוד להתגמש ממנו, אבל אפשר גם לחיות איתו בינתיים. מה שעשינו, בעצם, זה עבדנו מול פרטנר וירטואלי, שלא קיים במציאות, אבל גיבשנו מולו את הקו שנראה לנו כחניית ביניים ראויה ונוחה גם לנו וגם לו. כשיהיה טעם להמשיך אפשר יהיה להמשיך מכאן. לאן? אנחנו לא בדיון הזה עכשיו. אני לא יודע. הדרג המדיני שיהיה אז הוא שיחליט. כמו שהדרג המדיני של היום החליט עד עכשיו".
כן , אבל למה חד-צדדית? למה אי אפשר היה להשיג מחיר טוב על ההתנתקות הזו? מהאמריקנים, מהפלשתינים, מהעולם. למה לתת את מלוא המחיר סתם ככה, בחינם?
"תראה, זו גם השאלה של הרב עובדיה יוסף. והשאלה הזו טובה. והתשובה עליה עוד יותר טובה. הרי יש שלוש אופציות. לא לעשות כלום, לתת לדברים לזרום, בסך הכל הטרור יורד, הכלכלה מתאוששת, הגדר הולכת ונבנית. אני חושב שזו תפישה תבוסתנית. עד מתי נהיה בני ערובה של חדלון הפרטנר? האופציה השנייה היתה לחזור לנוסחה הישנה של התקדמות במקביל. תוכנית מיטשל, זיני, טנט, וולף, כל מה שאתה מכיר. שיטת הריצ'רץ'. אנחנו עושים צעד קטן, הם עושים צעד קטן. גם זה לדעתי פשט את הרגל. הם פשוט לא עשו שום צעד. לא קטן ולא גדול. מפת הדרכים ניסתה לייעל את האופציה הזו, לרכז את המטלות של כל צד לשלבים, לקבוע שמיישמים ונפגשים אחרי כל שלב. ומה קרה? כלום לא קרה''.
''והאופציה השלישית שנותרה היא לעשות, ליזום, לעשות משהו באופן חד-צדדי, ולא משנה מה הפלשתינים יעשו. אנחנו מחליטים שזה וזה טוב לנו ומבצעים. אם הפלשתינים רוצים לתאם, בבקשה. אם לא, לא צריך. לגבי תמורות אמריקניות, אתה טועה. יש תמורות אמריקניות משמעותיות מאוד".
אין שום דבר חדש במכתבי הנשיא בוש. הרי גם קלינטון אמר דברים דומים.
"זו טעות קשה. יש ניסיון למזער את ההישג ההיסטורי במכתבי הנשיא. אי אפשר להשוות אותם להצהרת קלינטון, שניתנה תוך כדי ניסיון לפשר ולתווך בין שני צדדים. הוא הודיע שביום עזיבתו את הבית הלבן הכל מתפוגג. וכך היה. בוש, לעומת זאת, נתן התחייבות כתובה של הבית הלבן, שחוקקה כחוק בקונגרס, שמחייבת רשמית את ארצות הברית מכאן ולהבא כל אימת שרק תעלה סוגיית הסדר הקבע על סדר היום''.
''ואני יודע שהאמריקנים אומרים כל הזמן שהם לא מתערבים או משפיעים על סוגיות הסדר הקבע, אבל אני אומר לך שמכתבי בוש בהחלט משפיעים ומתערבים בסוגיית הסדר הקבע. זו עובדה. כמו שהיציאה שלנו מעזה ומצפון השומרון היא התערבות בסוגיית הסדר הקבע ותשלום חלק מהמחיר שעליו קיבלנו את התמורה האמריקנית. ועוד לא דיברתי איתך על התמורה הכספית, עם הסיוע הנדיב שמדברים עליו עכשיו, ואת התשומות המדיניות, הבינלאומיות, הכלכליות".
זה נראה לך ראוי שהרמטכ"ל יעלון ישמע על התוכנית אחרי האמריקנים?
"ראשית אני לא בטוח שזה נכון. הרי כל הדיונים התקיימו בנוכחות קצינים רבים מטעמו. שנית זה נראה לי הגיוני ונכון. שרון הציג בפני אליוט אברמס את העקרונות ברומא בנובמבר 2003. נפתח דיאלוג עם האמריקנים על התמורות. רק כשידענו את היקף התמורות האפשרי בכל פורמט עיצבנו את התוכנית, וזה קרה בינואר-פברואר 2004. ורק אז אפשר היה להציג תוכנית למטכ"ל. התשומות והתמורות האמריקניות השפיעו על עיצוב התוכנית ובנייתה, ואחר כך היא הוצגה למערכת הביטחון. אני לא מוצא בזה שום פסול".
בינתיים ההתנתקות נתפשת כבריחה תחת אש והחמאס הופך לשליט ברצועת עזה. אלה ההישגים הגדולים שלך?
"החמאס בכל מקרה מייחס כל מה שקורה למאבק שלו ואין לזה שום קשר להתנתקות. ואני חושב שהחמאס מתחזק לא בגלל ההתנתקות אלא בגלל שהוא ארגון לא מושחת. הציבור הפלשתיני מאס בשחיתות. מאז אוסלו זרמו עשרה מיליארד דולרים לרשות הפלשתינית, שום דבר מזה לא הגיע לאנשים. מה קיבל העם הפלשתיני? קדחת''.
''החמאס מספק שירותי רווחה, חינוך, בריאות. חוץ מזה הפלשתינים מכירים בתרומתו של החמאס למאבק ובתרומתו לחברה, וזה מתבטא בעלייה בכוחו. אבל באותו זמן, תשים לב, הציבור הפלשתיני מאותת לחמאס שצריך להפסיק את הפיגועים, שהעניין הזה מוצה. אני יודע, עוד יהיו פיגועים. והיה השבוע פיגוע בנתניה. אבל הכיוון ברור. האזרח הפלשתיני רוצה לקחת את המשפחה ולהיכנס למכונית בחאן יונס ולנסוע לבקר את המשפחה בעזה. והדינמיקה הזו יכולה לחולל שינוי. בשביל זה צריך תמריצים. והשקעות. ונמל ימי, ושדה תעופה, ומעברים, ושיפור כלכלי, ופרויקטים של בנייה. אז מה, יהיו לחמאס עוד אלף רובים? אז יהיו. שמע, לא זה מה שרלוונטי כרגע. צריך לשאוף שהרובים האלה ייאספו בשלב מאוחר יותר. ופס הייצור של הקסאם יחליד. אבל זה תהליך. אני מקווה שאנחנו מניעים אותו עכשיו".
ב ינתיים צריך גלעדי להניע את העיצוב האסטרטגי של ההתנתקות בדעת הקהל. הוא הנשק האסטרטגי הסודי של אנשי שרון במאבקם על הציבור. פיגוע כמו זה שהיה השבוע בנתניה הודף אחורה את המאמץ, אבל לא מרפה את הידיים. גלעדי עורך כל שבועיים את "מדד BG" ( הקרוי על שם שני ממציאיו, ששמותיהם שמורים בסוד כרגע), או את סולם "כחול-כתום", הממפה את מצב ההתנתקות על פי שורה ארוכה של פרמטרים משוקללים שנבדקים בזמן אמיתי. המטרה: להעביר כמה שיותר כתום אל הצד הכחול. הקו הכללי מורה על התקדמות איטית.
כרגע מה שמרתיח אותו זה הספין שלפיו יש "ברדק" בהכנות הממשלה ושום דבר לא מאורגן. "המציאות הפוכה", אומר גלעדי, ומצויד באינספור שקפים ומצגות להוכחה. "הכל מתקדם לפי התוכנית", הוא אומר, "גם רמת ההפנמה בקרב האוכלוסייה הולכת וגוברת. בסוף אני מאמין שמאות משפחות יתפנו מרצונן, חלק גדול אחר ימתין לבואו של הצבא כדי לעזוב ורק מיעוט יישאר ויתנגד ברמה כזו או אחרת". בתוכנית העבודה של גלעדי לשבועות הקרובים יש עוד פרקים לא קלים. לאורך כל הדרך צריך להפגין נחישות, ביטחון ביכולת הביצוע והתמקדות במטרה. בסופו של דבר, זה יקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
