איש הפינגווין
כשהיה בן 23 נתקל לוק ז'אקה במודעה הבאה: "דרוש ביולוג המוכן לבלות 14 חודשים בסוף העולם". הוא יצא לאנטרקטיקה ומאז נדבק בחיידק הבימוי. סרט הטבע החדש שלו, "משפחת הקיסרים", עוקב אחרי המסע המפרך של הפינגווינים, 200 קילומטר מהאוקיינוס ועד לאזור הרבייה. בדרך הוא למד מהם איך לאהוב, איך לשרוד וגם איך למות
"איך הפינגווינים השפיעו על חייך?", אני שואל את לוק ז'אקה, במאי "משפחת הקיסרים" שמוקרן עכשיו בארץ. "הם לימדו אותי שאפשר למות בשקט", הוא עונה לי. התשובה הזאת מביאה אותי לחשוב על פינגווינים ועל צרפתים. על הרומן המתמשך שלהם עם הטבע. דעת הרחוב הישראלי מזמרת בקול גס את קלישאת האנטיפתיה וההתנשאות הצרפתית. ייתכן שבחינה מעמיקה של הטיפול הצרפתי בטבע תסדוק כמה דעות קדומות שמתרוצצות כאן. היער, ההר, הים והקרח שואבים מהצרפתי את עדינותו.
מי שמדבר אל הפינגווינים בגובה העיניים לא יכול להיות לגמרי רע. מי שמסוגל לבחוש במיומנות כזאת הרפתקה ואגדה לא יכול להיות לגמרי יהיר. לפני 40 שנה נתן לנו ז'אק קוסטו את "עולם הדממה" ועכשיו נותן לנו לוק ז'אקה את עולם ההקפאה. בשני המקרים מדובר בתיעוד רגיש, מרגש וראשוני.
אותו עולם, אבל פלנטה אחרת. סרטו של ז'אקה מתעד מסע הישרדות של 200 קילומטר מהאוקיינוס, מאגר המזון של הפינגווינים, למרחבי הרבייה. אנחנו נדבר על אצילותו של הפינגווין הקיסרי, על הקסם המצמרר של אנטרקטיקה ועל אורחות הבמאי המעדיף בעלי חיים על בני אדם. "משפחת הקיסרים" חף מעקבות אדם, אך גורם לך לחשוב על מצבו. אנושי בלי אנשים. הבטתי בקיסריים נאבקים שלא להשליך את ביצתם אל הכפור הקטלני וחשבתי על האבהות, על גבולות ההקרבה שלך למען ילדיך.
ראיתי אותם רבים על גוזל אבוד וזכרתי את כיעור חיינו. הסרט הזה אינו פוער עיניים תמהות מול מעשי הבריאה ואינו מזמר תהילים לטבע. הוא אמנם מביא את רחמיו, אבל גם את אכזריותו. מיפוי הלב שעושה ז'אקה לטבע מאבחן: אטום וארקטי, נחפז ללחוץ על השלט שלו כדי להקפיא חיים. ובכל זאת, בגלל האמת שבו, "משפחת הקיסרים" עורר בי חום ורכות בלתי מוסברת. אפילו החזיר אותי ללילה שעשיתי עם הפינגווינים באוסטרליה.
ישבנו על החוף של פיליפ איילנד, לא רחוק ממלבורן. רוח קרה נשבה מהאוקיינוס, חיכינו לשקיעה ב-20:20, כי אז הם היו אמורים להגיע. ב-20:20, לא דקה לפני, הגיח הראש הראשון. ואחריו נבט עוד ראש ועוד ראש. המים התכסו פלומות שחורות. אלפי פינגווינים סגרו עוד יום עבודה בים ושחו לחוף. קבוצות-קבוצות דידו הביתה, כשכנים השבים בערבו של יום. מדי פעם היה אחד פורש אל הגברת שהמתינה בפתח מחילתו. הלכנו לצדם, הם בשביל שלהם, אנחנו בשביל שלנו. כשחזרנו לחניה מצאנו אחד מחכה ליד גלגל שמאל. אבוד כמו הפינגווין של ז'אקה. עיניו הנוקבות ביקשו הביתה ואנחנו היינו חסרי אונים.
הפינגווין נתן לנו דקה, והלך.
גם לוק ז'אקה הוא שליח. לפני שלוש שנים עשה את "שדאאו, אי הנחשים בני האלמוות", ולפניו באו "הקרציה והציפור", " החוף ויותר מדי פינגווינים", " המרדף אחרי נמר הים", " אביב כלבי הים מוודל" ו"בין חולדות ופינגווינים". שאלתי אותו אם הוא מעדיף לעבוד עם חיות מאשר עם בני אדם. ז'אקה שתק שנייה ואמר שלא אבין לא נכון. הוא לא מיזנתרופ. "אני אוהב את האנשים", אמר כנחרד שמא אגרר למסקנה מעוותת. "אבל בטוח", הודה עם זה, "שאני נמשך לבעלי חיים".
למה בעצם?
"כי יש כל כך הרבה בעלי חיים וכל כך הרבה דרכים להראות אותם, וכל פעם זה להיכנס לעולם חדש, מקביל לשלנו, עולם שפשוט לא ייאמן ולנו אין גישה אליו".
גם לך יש תפקיד במחזור הטבע?
"אני מתווך בין בני האדם לבעלי החיים. מנסה לקרב בין עולמות".
לאן אתה חותר?
"אני רוצה לגרום שאנשים יבינו קצת יותר את בעלי החיים. אנשים לכודים בערים שלהם, בלי צל של מושג מה קורה מעבר לקירות שלהם. בחלקנו הטבע מעורר איזה פחד, איזו דחייה, ואני רוצה לקרב".
עוד בילדותו התחיל לתווך בין העולמות. הוא נולד לפני 37 שנה למשפחת חקלאים בקור אמברס שליד ליון. מאז יש בו אהבה לכל מה שאלוהים ברא. "בתור ילד הייתי מטייל המון בהרים, ביער, בערוגות השמפיניון". קולו מסגיר ערגה שאפילו קו הטלפון המשובש לא מצליח למוסס. "אז פגשתי לראשונה את כל בעלי החיים האפשריים". המפגשים האלה נטמעו בו, יכתיבו את עתידו. היה מביט בהם ביום ובלילה. היו לילות שבהם עזב את בית הוריו והיה מטייל בהרים, עוקב אחר חזירי הבר, אחר אווזי הפרא. סיורי הלילה האלה הניבו בגיל 23 מאסטר של אוניברסיטת ליון בביולוגיה של בעלי החיים.
בדיוק לאחר שסיים את לימודיו, השנה היא 91', ראה בעיתון מודעה מטעם ה-CNRS, מכון המחקר הלאומי של צרפת: "דרוש ביולוג המוכן לבלות 14 חודשים בסוף העולם". ז' אקה מצא את עצמו באנטרקטיקה בצוות של סרט אחר.המפגש עם היבשת התניע בו את תשוקת הבימוי. מאז הספיק לחזור לשם חמש פעמים. שלוש שנים מחייו כבר הספיק לעשות באנטרקטיקה.
מה מושך אותך כל כך רחוק?
"זה קודם כל היופי. יש אור מיוחד לאנטרקטיקה. אתה מביט אל ההרים ואתה חושב שאתה בתערוכה של אמנות מודרנית. בא לך ללחוש כל הזמן כדי לא להפריע למישהו, כדי לא להטריד את מנוחת הדממה. ויש לך המון זמן להרהר".
מה גילית על עצמך במפגש הראשון עם אנטרקטיקה?
"גיליתי לא רק את הרוחות ואת הפינגווינים אלא שאני גם רוצה לספר סיפורים. שקורה משהו נפלא מול העיניים ואני חייב לחלוק אותו עם אחרים".
זה המרחבים המונטוניים, זה האינסוף הלבן שמאפשר לך לחשוב?
"בהחלט כן. כל השממה הזאת מנתקת אותך מכל הזמזום של עולמנו".
כזאת היא אנטרקטיקה. יבשת עוינת. שטח אש של הטבע. "הכי קרה, הכי רוחנית, הכי יבשה, הכי חשוכה", הגדיר החוקר ארנסט שאקלטון. בת 35 מיליון שנה, שטחה 14 מיליון קמ"ר והיא היבשת החמישית בגודלה. אם למישהו דחוף, אפשר למצוא אותה 2,000 קילומטר מניו זילנד וכאלף קילומטר מדרום אמריקה. ענף הייצוא העיקרי כאן הוא המדע. פה ושם יש תחנות המאכלסות חוקרים, באחת מהן ימצא גם הצוות של ז'אקה מחסה. אבל חוץ מזה החיים מועטים וקשוחים. אלה קודם כל הטמפרטורות שיצאו מדעתן. הנוראית שבהן נמדדה ב-21 ביולי 83', 89 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. גם הקיץ אינו בדיוק קוסטה בראבה.
בינואר, אנחנו בקוטב הדרומי, משתולל חמסין של 0 מעלות באזור החוף. בתוך היבשת אפשר לצאת לווקאנס במינוס 30 מעלות. מצחיק? נסו לחשוב שביולי, כשחוזר החורף, הטמפרטורה בחוף צוללת למינוס 65. לזה יש להוסיף את מה שקרוי "אפקט הרוח" שמכפיל את השפעת הטמפרטורה. הרוח מסתחררת ל-300 קמ "ש ויותר. מי שבחוץ עלול לגמור בתור גוויה או מוכה עיוורון. והרוח הזאת סוחטת מהאוויר כל רסיס של לחלוחית. אנטרקטיקה יותר יבשה מהסהרה ונידונה לחודשים ארוכים של חושך.
ב-21 ביולי, למשל, יש רק שלוש שעות של אור. "האם לא חששת מכל הקשיים האלה?", שאלתי את ז' אקה. אבל הוא, איש מינורי, ניסה לנפנף מעליו את הדרמה. "אני לא חושב שזה ממש קשה", ענה , "עובדה שאנשים שצילמו שם תמיד רוצים לחזור".
יש איזה הכנות נפשיות?
"אתה פשוט צריך להשלים עם זה שאת סדר היום שלך מכתיב הטבע".
כלומר?
"להבין שסדר היום שלך לא פתוח למשא ומתן עם אף אחד. אתה צריך להתאים את עצמך לסביבה, לדעת להמתין בלי טרוניות, להפנים שהשחקנים הראשיים הם הפינגווינים והמטאורולוגיה והם לא בדיוק מקבלים ממך הוראות". אבל האמת היא שההכנות להפקה דחקו את ההכנות הנפשיות. וזה היה בעצם טוב. ככל שהיה פחות זמן לחשוב כך פחתו השאלות העצמיות. ללכת? לא ללכת? לנתק את עצמך מהחיים? הלוגיסטיקה שאבה המון אנרגיה. החבורה היתה צריכה להתארגן כיחידה עצמאית שמספקת את צורכי עצמה במשך שנה ויותר. כך למשל היה צורך לבחור את המצלמות המתוחכמות ביותר מבחינת הביצועים והפשוטות ביותר להפעלה ולטיפול. והכי חשוב: שימשיכו לתקתק גם בטמפרטורה של מינוס 40.
ואז הם יצאו במסע מפותל לאנטרקטיקה. פריז-הונג קונג מלבורן-הוברט (בירת טסמניה). שם תפסו את ה-ASTROLABE, אונייה שפועלת בשירות מכון הקוטב הצרפתי ועושה את הקו רק חמש פעמים בשנה. חצו על סיפונה את הים המסוכן בעולם. ים סעור סופות שהקרחונים שבו מסוגלים לפצח מחדש את הטיטאניק. לאחר אודיסאה של שבוע נחתו בבסיס המדעי דומונד ד' אורוויל. הבסיס הצרפתי פועל מ-56' והוא קרקע קפואה לשיתוף פעולה מדעי בינלאומי. צוות הצילום הקים את המחנה שלו כמה מאות מטרים מהבסיס, שכח מכל אפשרות לגישה ימית או אווירית.
התחילו ימי הסתגלות לא פשוטים, קודם כל למחשבה שיש לאזן בין הצורך לתעד לבין השאיפה להפריע כמה שפחות לשחקנים. אחר כך נערמו הקשיים הטכניים. כדי לצלם כמה שיותר קרוב למים הציבו את המצלמות על גלגיליות שהחליקו על הקרח. לפעמים נאבקו לייצב את המצלמה כאשר הרוח הכתה במהי רות 150 קמ"ש. "אחרי שש שעות של עבודה במינוס 20 מעלות, אתה לומד שלא רק המצלמה אלא גם האדם זקוק למחסה".
ולמרות הכל הרגישו שהם חיים מציאות פואטית ומרתקת. פואטית בגלל הניסיון לשרוד בשלג. מרתקת כי הרגישו שהם נוגעים בעולם בלתי נודע. ובמקביל למילים הרות הגורל האלה, נסרגה השגרה הקטנה. ארוחת בוקר, העמסת ציוד, יציאה לשטח, חזרה לבסיס עם חשיכה, בדיקת הפוטאג' שצולם, הכנת הציוד למחרת בבוקר. בשלב הזה כבר ידע ז'אקה לכווץ את האגו לכדי רסיס קרח ומסר את רשות הבימוי לטבע. "אתה עובד מתי שרק אפשר, מנצל כל דקה. אבל יש ימים שאתה מתעורר לסערת שלג. ואתה יושב בלי לעשות כלום. יום, יומיים, שלושה, לפעמים זה לוקח גם שבוע ואתה לומד לא לרטון, מבין שעליך לקבל את הדין".
העבודה הזאת היא בסך הכל גם בדידות גדולה.
"זה נכון שאתה לא בבית שלך, רחוק מהמשפחה, אבל אתה בתוך העבודה. כל עוד אתה יודע שבצד ההוא העולם ממשיך להתנהל כמו שצריך אז אתה בסדר".
מה קורה בין הצוות, איזה דינמיקות מתפתחות?
"נוצרת חברות מאוד הדוקה. אנחנו הרי תלויים אחד בשני. קורה איזה תהליך גיבוש בלתי נראה לעין. בסופו של דבר אתה אפילו קורא את המחשבות של הצוות".
הפכתם לעדת פינגווינים אנושיים?
"יש משהו בהשוואה שלך. לפעמים הפינגווין היה האמצעי שדרכו ראינו את המציאות שלנו. הבנו איפה נקודות התורפה, איפה טעינו, איפה צריך לשפר. כן, פינגווינים אנושיים".
הנה כמה דברים שתוך כדי שיחה למדתי על הפינגווין. 17 מינים שלו חיים בחצי הכדור הדרומי. רובם בחופי אוסטרליה, בניו זילנד, בדרום אפריקה, בדרום אמריקה ובאנטרקטיקה כמובן. כ-400 אלף יצורים ב-44 מושבות. הפינגווין הקיסרי חי כ-30 שנה בממוצע. כבודו מתנשא לגובה של 1.15 מטר ושוקל בין 35 ל-40 קילו. כבודה שוקלת בין 28 ל-32 קילו. בחורף, והתכונה הזאת אופיינית רק לקיסריים,הם חיים על העודפים. הזכרים ייאלצו להתגבר על כ-120 ימי צום, הנקבות על 60.
בזמן הזה יאבדו עד כדי מחצית ממשקלם. יש ביניהם קשר זיהוי ווקלי. די לגוזל להאזין שתי עשיריות שנייה כדי לדעת שזה אביו מולידו קורא לו. אפילו תהיה באוויר סימפוניה של קולות אחרים, יידע הילד לדלות ממנה את קול האב. טמפרטורת גופו קבועה כי הדם שלו חם. הוא שומר על חום יציב כי הוא מנווט בין שתי מערכות. מרכז הגוף חם והקצוות קרים. הדם החם שזורם מהלב מחמם את הדם הקר שמגיע מהרגליים. בגלל שהוא לא יכול לעוף חנן אותו הטבע ביכולת צלילה מרהיבה. הוא טס עד ל-400 מטר מתחת לפני המים ונשאר שם בכיף לפחות רבע שעה. "מה הוא יותר, דג או ציפור? ", שאלתי את לוק ז'אקה, "ללא ספק ציפור", הוא ענה, "אבל כשאתה רואה אותו במים השאלה שלך מקבלת תוקף. אז נדמה לך שהוא דג, שהוא מלך המים".
סרטו של לוק ז' אקה נפתח בזינוק מדהים של הקיסרי הראשון. מהתכלת העמוקה אל הלבן הבוהק. נורה כטיל ונוחת על קרקע ארקטית לא סלחנית. מי שהיה במים קיסר תקיף הופך על השלג לנתין נפחד. ייתכן שזאת ההליכה המקרטעת והלא בוטחת, ייתכן שאלה צעדי הגיישה המינימליים, המנומסים עד כדי כניעות, אבל מיד בא לך להגן עליו. אנחנו בפברואר. זה סוף הקיץ. תחילתו של המסע מהאוקיינוס העשיר באוכל אל אזור הרבייה היבש. הפינגווינים מסתדרים בקבוצות קטנות שיוצרות טור עורפי. הכתם על ראשם מבריק בשמש, פתיתי השלג משתכנים על פרוותם. בא לך להגיד להם: "לשמור על הבגדים ילדים, שלא ייפול עליהם איזה כתם".
ההופעה שלהם מאוד מכובדת, האם גם ההתנהגות בהתאם?
"בהחלט. התנהגות מאוד אלגנטית. הרבה רוך. סבלנות. הם יודעים שעוד דרך ארוכה לפניהם ועליהם להיות סובלניים".
אופי עדין?
"אני לא מסוגל להגדיר את האופי, אבל אני יכול לומר שהמים שם לא רגועים לגמרי. בטוח שמשתוללים יצרים, טמפרמנט, אך השאלה היא של פרופורציות ובאופן כללי מדובר ברכות".
נותנים לך להתקרב אליהם?
"לפעמים כן ולפעמים לא. הם בדיוק כמונו. עם ימים טובים יותר וטובים פחות, עם מצב רוח טוב ופחות טוב. ייתכן שזה מה שעושה אותם אנושיים כל כך".
זאת הציפור הכי אנושית.
"אנושית, אני מסכים. אתה רואה אותה עומדת, הולכת, מבט ממוקד מלא הבעה. והם גם מונוגמיים, הם מחזרים, הם אוהבים".
על המסך נמשך מסע הקיסריים אל ארץ אהבתם. מאות צועדים בדממה, מרוכזים במשימת חייהם. להגיע, למצוא בת זוג, לעשות ילד. נגמר פברואר, גם מרס חלף הלך לו והם עדיין צועדים. לבן על החזה, שחור מאחור, הם נראים כחיילים של נפוליאון שנלכדו בכפור הרוסי. COURAGE (אומץ) חברים, עוד רגע מגיעים. ויש דקות שהם נראים לי כמו בני ישראל שיצאו ממצרים. שחוחים, כבדי ראש בתוך גלימותיהם התנ"כיות. האם יגיעו לארץ המובטחת? ואולי זה דור המדבר הכפורי הנידון לכליה בשממת הקרח.
בתחילת אפריל הם מגיעים סוף סוף לצד השני של היבשת, לנקודת הקינון. הנה מגיע לו הזמן לאהבה. זה מתחיל בדיבור לא מחייב, בהתחככות, בדיוק כמו אצלנו. בודקים את הכימיה, רואים מי ילך עם מי. ואז נופלת שתיקה נוראה על שדה האהבה, מין הרגשה כאילו משהו קדוש תלוי באוויר, כאילו משהו גורלי עומד להיחתך. הצווארים נמתחים, המבטים מופנים לצדדים.
רגע קטן של ביישנות אחרונה לפני ההתפרקות. ואז שריקה ראשונה מפלחת את הכפור ואחריה עוד שריקות רבות. עולות זו על זו, מתחרות זו בזו, מתערבבות זו בזו. רעש מתוזמר, קקופוניה הרמונית.
הקיסרי בא אל האישה שלו במלוא אונו, כשחזהו מנופח, פולט את הצליל המתאים והגברת יודעת שהוא מתכוון אליה. שערה מפרוותה אינה זזה, הנה הוא כבר קרוב אליה, נצמד אליה כמשפד אותה אל מיטתו. מביטים בעיניים, צוואר מתפתל אל צוואר במין ריקוד טקסי מוקפד. אם אומרים שהדיוק הוא מלכותי, הרי זאת הדוגמה המובהקת. ואז הם מתאבנים לכמה שניות, ניתקים, חוזרים. עד כאן החיזור. בשלב הזה הם כבר משתוקקים מאוד, אבל משתדלים לא להיסחף. עושים סקס שפוי ואהבה זהירה. זה זיון פטאלי. אם לא ילך, שנה שלמה הלכה לאיבוד. יהיה צורך לחכות לחורף הבא. אז הגברת נותנת לגבר שלה את הגב, הוא מקפץ עליה קלות וזהו. נגמר בצ'יק, נגמר עוד לפני שהתחיל.
איזה ציון היית נותן לקיסרי בתור מחזר?
"הייתי נותן לו ציון טוב כי הוא עושה מה שצריך. מביט, נוגע, נותן לאישה שלו להרגיש נחשקת".
גם בשעת החיזור הוא שומר על הרוך שלו?
"בהחלט כן. פה ושם יש מריבות, אבל אלה יותר משחקי אהבה מאשר ריב אמיתי".
או-קיי. אז הוא מחזר טוב, האם הוא גם מאהב טוב?
"אני חושב שכן".
אז למה הוא גומר כל כך מהר?
"אני לא יכול להגיד לך".
ז' אקה משחרר צחוק מדוד. ייתכן שנעלב קצת שהטלתי דופי בביצועיו של הקיסרי. האם בתור מאהב צרפתי יש לו איזו עצה לתת לו? הבמאי השמיע שוב צחוק נבוך.
מכל מקום רגע החיזור וההזדווגות הוא רגע נדיר של חסד. אחרי פסק הזמן לאהבה חוזרים החיים להיות קשים. את מושבת הפינגווינים עוזבת שיירה עצובה שעושה דרכה אל האופק. אלה הבנות שלא מצאו בן. כפופות טיפה, הילוכן כבד יותר, מקוות שהחורף הבא יהיה חם יותר. אבל מאי אינו ירח דבש גם עבור מי שמצאו את דייט חייהם. אלה לילות אינסופיים של 14 שעות ואין מה לאכול.
הזוג הצעיר נאלץ לחיות רק על אהבה ועל פתיתי שלג טרי. בסוף מאי, אחרי שאיבדה כשליש ממשקלה, מטילה הקיסרית את הביצה שלה. שמחה גדולה תגידו? בעיקר הרבה לחץ. צריך לעשות הכל כדי שהביצה לא תיגע, לא תתחכך אפילו באדמה הקפואה. חיבור של כמה שניות עם הקור פירושו מוות. מוות עוד לפני שנרשמו סימני חיים. הקיסרית, כמה עדינות יש בה, מגלגלת את הביצה לאט לאט אל כפות רגליה, מסוככת עליה מלמעלה עם אחד מקפלי בטנה במין אינקובטור אנושי שמספק 35 מעלות חום. ומיד אחר כך ממתין לבני הזוג מבחן ראשון.
הקיסריות, שמאגר המזון שלהן התדלדל בהריון ובלידה, צריכות לצאת שוב לאוקיינוס כדי לתדלק. אבל לפני כן צריך למסור את הילד, כלומר את הביצה, לבעל. העניין הזה קריטי. נגיעה בקרקע, כבר אמרנו, היא גזר דין מוות. והגברת בעדינותה, באיטיותה, מגלגלת את הביצה אל הגבר והוא במקורו מנסה לעזור, למשוך אליו, לבלום נפילה אפשרית.
כך הם עומדים זה מול זו, הורים בלחץ, מגייסים את כל כושרם הלולייני. שרק הכל יעבור בשלום, שרק הביצה תנחת על כפות רגליו של אבא, שיקלוט את ילדו בכיסון השומני שתחת בטנו. הו הנה, זוג אחד הצליח. אבל לזוג אחר זה מחליק. ביצה בכפור. מי יכול לחלץ אותה? אולי אבא עם המקור, אולי אמא עם המקור. אבל הקור באנטרקטיקה מהיר מהחמלה. תוך שניות נבע בביצה סדק שמיד הופך לתעלה. המצלמה של ז'אקה סוגרת על פניהם של ההורים. העיניים השחורות יבשות, אך בוכות. הפה קפוץ, אך זועק. זה שכול ללא מילים שחונק גם אותך. "אה, ועוד דבר אחד", אומרות הקיסריות לבעל לפני שהן יוצאות חזרה לאוקיינוס. "בוא נכוון שוב את הצליל שלנו, שנדע למצוא זה את זו כשאשוב".
וכך, לאחר 40 יום של קור וחשיכה, של רעב וסבל, הן שוב בדרך הארוכה, הקשה והמסוכנת.
בעל מתקדם הקיסר, נשאר עם הילד בבית ומאפשר לקיסרית ללכת לאכול?
"נכון, אבל נראה שפשוט אין ברירה אחרת. הנקבות התדלדלו כמעט עד סכנת חיים. הן צריכות בדחיפות ללכת לאכול. אבל אני מסכים איתך שיש כאן דוגמה לחלוקת תפקידים, לנשיאה משותפת בנטל".
והנטל כבד מאוד. הקיסרים רעבים. כבר חודשיים שאף דג לא בא אל פיהם ועוד חודשיים לפניהם. הם מפחדים לזוז. בקושי נושמים. ילדיהם על כפות רגליהם. ושד החורף כבר מרחף מעל מושבת הפינגווינים. השמש נותנת את ברכתה רק שעתיים ביממה, הטמפרטורה מתדרדרת למינוס 40 והרוח שוב אכזרית. שטפונות אוויר מתגלגלים כקרחונים על פני היבשת. כשהם מגיעים לאזור הפינגווינים הם בשיאם, מתנפלים בפראות על הקרחון. תוך רבע שעה צוברות הרוחות מהירות של מאה קמ"ש ומסתחררות ל-200, 250, 300, נסה לעצור אותן.
אלה הימים הלבנים שבהם הופכת מושבת הפינגווינים לגוש בלתי נראה. אפילו מחמישה מטרים לא תבחין בה. כדי להתמודד עם השלג המכה מתהדקים הקיסרים כאילו היו שריון של צב. פנים פנימה, גב החוצה, ראש אל ראש, נשימה אל נשימה, לפעמים עשרה על מטר מרובע, מגינים בגופם על מי שבמרכז הטבעת. אבל כדי לחלק את המצוקה, שלא אותם גבים יהיו חשופים כל הזמן לסערה, הם זזים כל הזמן, מתפתלים בשבלוליות. אלה שגבם פנה החוצה עוברים פנימה. וחוזר חלילה. אתה שמרת עלי, עכשיו תורי לשמור עליך. לך תמצא עוד אצילות שכזאת.
ואני הבטתי בהם מבויש, זוכר את ימי הטירונות, אותם מסעי אלונקות ליליים שבהם היינו מגיעים עד לאלונקה ובמקום להחליף את חברינו הנושאים היינו מתגנבים אחורה לסוף התור. ובזמן הזה, בקצה אחר של היבשת, צועדות נשים באפלה. מחפשות את דרכן אל האוקיינוס ונתיבן קשה. הקרחון אינו רחב וחלק והרוח באה בגלים. נדמה לך שהבנות מטלטלות כספינה בים סוער. אבל המסוכנות ביותר הן התעלות שנחרצו בקרח. לפני כל אחת הן עוצרות, מהססות, חוככות בדעתן אם להמשיך כאילו יש בכלל ברירה ואז אחת נשכבת על גחונה ועוברת, ואחריה שנייה ושלישית.
בסופו של דבר הן נוגעות במים שלא קפאו. דרך החור שבקרח הן צוללות פנימה. גברות מגושמות בחן חוזרות להיות הבלרינות של המים. חותכות את התכלת העמוקה כטיל שבוצע את השמים. זאת שירת הים. זה ריקוד החיים. למעלה, למטה, מתפתלות, משתכשכות, חורכות את המצולות. הן זקוקות לכמה שבועות כדי לתדלק את גופן, מאכסנות בזפק את העודפים, מזון לילדים שייוולדו בבית. זה לא שהחיים במים קלים והאוכל ניתן בהם חינם. האוקיינוס רוחש אויבים, המר שבהם הוא נמר הים. המצלמה של ז'אקה מראה לנו את הקיסריות חומקות בדרך כלל, אבל יש רגע אחד מחריד.
כצוללניות שמחכות לתורן להיפלט מהצוללת, עומדות הקיסריות ליד החור שבקרח כדי לצאת לאור. להתחיל שוב את הדרך הארוכה למשפחה. והנמר מקיף אותן במעגלים המדיפים ריח מוות. הראשונה מזנקת והוא בעקבותיה, אך מחטיא. מחטיא את השנייה, את השלישית. את ראשה של הרביעית אנחנו כבר רואים מונח בחוץ על פני הקרח. אתה רוצה לשחרר אנחת רווחה, אבל אז אתה רואה אותה נגררת פנימה. הראש שהיה כבר בחוץ חוזר למים. אל מלתעותיו של הנמר הרע. הוא אוחז בה ועושה איתה סיבוב במים. כרוצה להראות ליושבי המצולות: "תראו איזה דג שמן תפסתי". " במקרה הזה", אומר ז' אקה, "זה מוות לא רק של הקיסרית, גם של האפרוח שטרם נולד. מי יאכיל אותו עכשיו?".
איך הצלחת לצלם פריים נדיר כזה. עד כמה בעצם היה המזל נוכח בעבודתך?
"המזל תמיד היה שם. במקרה שאתה שואל עליו הגעתי ממש ברגע הנכון. אבל היו פעמים שהגעתי מאוחר מדי. אתה לומד שהטבע שומר על זכות ההפתעה. לפעמים לטובה, לפעמים לרעה".
ובזמן שהקיסריות מתמודדות עם 200 הקילומטר שיביאו אותן הביתה, ממשיכים הגברים להחזיק על רגליהם את ביצי החיים. אנחנו באמצע יולי והחורף בשיאו. הימים כמעט לגמרי חשוכים ואם להביא בחשבון את השפעת הרוח, הטמפרטורה מגיעה לעתים למינוס מאה. ודווקא אז הביצה בוקעת. ראש אפרוחי עם מבט תמה מציץ ממנה כאומר בוקר טוב הססני. בוקר טוב קיפאון, בוקר טוב סופה, בוקר טוב חיים קשים, בוקר טוב עולם.
הלידה, שימו לב, התרחשה בלי שאמא נמצאת בבית. עכשיו לוח הזמנים ממש קריטי. לילד יש מאגר אוכל של כמה ימים בלבד. כשזה ייגמר הוא נתון כולו לחסדי אמא. מה יקרה אם לא תחזור בזמן? בטוח שימות כי לאבא כבר אין מה לתת. הוא הגיע לסף הרזיה ותשישות. אם יחצה אותו שוב לא יעמוד לו כוחו להגיע בתורו לאוקיינוס. "מה לעזאזל עם האישה הזאת? ", הוא שואל את עצמו, "מתי היא חושבת לחזור הביתה?", ואז , בתזמון נדיר שיכול לקרות רק בטבע, היא חוזרת כשבאמתחתה שלושה-ארבעה קילו של אוכל. דגיגים, אצות, כל טוב הים.
היא דופקת בדלת, כלומר משמיעה את הצליל שעליו הסכימה עם בעלה לפני שיצאה לדרך. הגוזל עובר לרשותה, המשפחה שוב מאוחדת. לא לזמן רב. הגבר, משוחרר עכשיו מהמחויבויות שלו, צריך לחשוב גם על עצמו. החורף התובעני הזה לקח ממנו בין 12 ל-15 קילו , כשליש ממשקלו. אבל לפני שהוא עוזב מוטלת עליו משימה אחרונה: לשנן את צליל הזיהוי ליורש העצר. כשיחזור, יהיה הילד כבר בפעוטון, בין המון קטנים שדומים לו כשני פתיתי שלג.
ההיכרות הזאת היא קריטית כי רק ההורה יכול להאכיל את הילד שלו. כן, גם בסוף העולם אין ארוחות חינם. המסע של האב אל הים אין לו סוף. ככל שמזג האוויר אכזרי יותר כך מספר הנופלים גדול יותר. לאבות רבים זאת דרכם האחרונה. זה מה שמסביר את העודף הגדול בנשים גם בקוטב הדרומי. מי ששורד חוזר הביתה בסוף אוגוסט. כאב השב ממילואים, הוא הולך קודם כל לגן לראות את הילד, להאכיל אותו. עד שיידע לדאוג לעצמו יאכילו אותו אמא ואבא בתורנות.
באמצע דצמבר מתפשט חיוך מסוים על פני מזג האוויר. הטמפרטורה עולה, הקרחון מתחיל לאבד עובי, מתחיל לנוע בקצב המים שמתחתיו. שכבת הקרח נשברת ללוחות גדולים, מעין רפסודות קפואות, שמתרסקות לפתיתי קרח, שנמסים וחושפים את המים. כלבי ים תופסים צבע על הקרח, במושבת הפינגווינים הקטנים כבר גדולים יותר, שוקלים כעשרה קילו, מתערבבים בקרב הגדולים.
כשהם חוזרים לאמא זה רק כדי לבקש אוכל. בשאר הזמן הם עצמאים בקרח. מתרחקים קצת יותר, רק בעוד ארבע שנים יוכלו לצאת למסע הגדול. והנה אנחנו שוב בימיו הקפואים פחות של פברואר, ימים שבהם הכל נגמר ומתחיל מהתחלה.
למרות שהוא גולש על קרחון, עוקף מילים גדולות, ז'אקה מודה שהפינגווינים שינו לו את החיים. "למדתי מהם שהמוות הוא חלק מהטבע. אתה רואה אותם מתים בחורף בשקט, בצנעה, בלי שום דרמה, כמעט בחשאי".
מצאת אותם מיוחדים במותם כמו בחייהם.
"כן, זה מוות גלוי, לעין כל. חלק טבעי ומקובל של החיים. אנחנו רגילים למוות מאחורי קירות בית החולים, מוות שיש להצניע, אולי טיפה להתבייש בו, ופה הוא פרוש לפניך. גלוי ופשוט".
איזה פרופורציות זה נותן?
"אתה ממקם את עצמך בדיוק במקום הראוי לך. אתה מביט כאילו מבחוץ על החיים שלך עצמך. אתה רואה שאתה לא הכי מרכזי בעולם, פתאום החיים מקבלים פרשנות אחרת".
כלומר?
"הבטתי בהם וחשבתי על היחסיות של השאיפות, של החלומות שלי. לך יש חלומות אני לא יודע על מה, הם בסך הכל חולמים לשרוד את החורף. במידה מסוימת הם לימדו אותי לכבד את הפשוט, את הבסיסי".
אתה מרגיש אסיר תודה?
"אני מודה להם על עצם קיומם, על כך שנתנו לי הזדמנות נדירה לחיות איתם במקום נדיר".
ללוק ז' אקה ברור שהיצורים כהי הגב ולבני הגחון עשו ממנו אדם טוב יותר, בדרכם הצנועה, המינורית. ייתכן שהכימיה נוצרה כי גם ז'אקה עצמו הוא איש מינורי, מהסס לפני שהוא מפקיד בידך את מפתחות שערו. "מה הרגש הכי עמוק שאתה חש כלפיהם? ", שאלתי . ז' אקה ניסה להדוף אותי. חזר ואמר שהלך שבי אחר יופיים ושלוותם. אחר כך הודה שהציתו בו שמחה, חדווה בלתי מצויה באירופה הקלאסית. "אצלי בבית, אם אתה מתקרב לבעל חיים, הוא מיד מתחיל לברוח. ופה פתאום מצאתי מישהו שלא מתרגש ממני, שמעמיד אותי במקום. בא, מסתובב, מביט והולך לענייניו. זה מאוד שימח אותי".
מה כל כך משמח בזה?
"הרגשתי שהוא לא רואה בי צייד, הוא רואה בי מישהו שלא מסוגל להזיק לו".
אהבת אותם.
"כן, אהבתי".
מישהו מיוחד?
"אי אפשר להבחין, הם דומים מאוד".
איזו תמונה תיקח איתך לתמיד?
"הפינגווין ההוא שהלך לאיבוד. לעולם לא אשכח את התמונה הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
