עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
בטווח הארוך ינצח העם היהודי. אלו שאינם מתביישים ביהדותם, בריבונותם על מולדתם ההיסטורית ובשליחות המשיחית. אראל סג"ל חזר מכפר מימון עם דמעות בעיניים
בדרך הביתה מכפר מימון הרחתי כמו שק כביסה והמכונית הצחינה כחוף שאליו לווייתנים באים למות. הרבה הזענו, הרבה.
אבל שום דבר לא פגם באופוריה שלי, גם לא הפרסומת ברדיו לאיזה חופשה בטורקיה. פוסטמה אחת אמרה שהיא רוצה להתנתק ולבנות מאחז באיזה מלון באנטליה. יאללה לכי מפה.
שעתיים קודם לכן, בשעה אחת בלילה לערך, כשרבבות הצועדים נכנסו לכפר מימון בשירה אדירה לנוכח השתאותם של קציני צה"ל והמשטרה, התפוצץ בי משהו. לא יודע כיצד להגדיר זאת, אין לי כלים רציונליים ונאורים לנתח ולכמת את עוצמת הרגש שחוויתי. פתאום פרצתי בבכי. בכי של אושר. בכי שכל כולו התחזקות והתעצמות. בכי יהודי. הייתי גאה להיות שייך לעם הזה, לציבור הזה, על נשיו, טפו וזקניו. לנחישות, לדבקות, למסירות הנפש. מקדשי שם שמים.
להערכתי תוכנית העקירה תעבור. פורום החווה ועטפני האתרוג יכולים להירגע לעת עתה. אבל בטווח הארוך, וזה מה שחשוב, בטווח הארוך בייבי, במאבק האמיתי שמתגלה מבעד לקרעי הקטטה הטריטוריאלית, הקרב על דמותה של המדינה ומטרותיה, ינצח העם היהודי.
אלו שאינם מתביישים ביהדותם, בריבונותם על מולדתם ההיסטורית ובשליחות המשיחית. לעגו לנו מלוא החופן, פקפקו בנאמנות בנינו לצבא, עצרו אותנו בגיבוי תקשורת מתרפסת על ידי אמצעים דרקוניים ודיקטטוריים, אך בסופו של יום, בתהליך שאנו רק בראשיתו, במאבק האמיתי והעקרוני בין מדינת כל אזרחיה למדינה יהודית, ננצח.
מול הצומוד הערבי הגאה והראוי להערכה יכולים לעמוד רק יהודים נחושים הדבקים במטרתם הצודקת, בעלי ערכים של צדק ואמונה ולא עכברים מסוממים במרוץ אחר חומר, רייטינג וחופשה בפרובנס. אנחנו לא עם נורמלי, לא עם ככל העמים ותכניסו את זה טוב-טוב לראש. אחרת לא נהיה כאן, האדמה תקיא אותנו בזעם נורא על שגזלנו אדמה לא לנו.
בצהרי אותו יום שני עמדתי מול המראה עירום. הרבי מקוצ'ק אמר, "לפי גודל מעלת הנשמה, כך גודל הקליפה שמלפפת אותה". אצלי יש חתיכת קליפה. אגו מטורף, אנוכיות, סגידה לחומר ולבשר. אני צריך לתקן את עצמי. התיישבתי מול המחשב בניסיון לכתוב סיפור. אני יודע שחלק גדול מקוראי מאסו בטורי הפוליטיים. אבל בעת הזו לא יכולתי. בכל פעם שהבטתי במסך המרצד נמשכתי בעבותות אסורים ומתועבים לשיטוט בולמוסי בין הכתבות השונות על ההתנתקות. כמו מזוכיסט קראתי את הטוקבקים נוטפי השנאה. מישהי שחתמה ב"ישראל היפה והשפויה" כתבה: "המתנחבלים מוצצים לנו את הדם. אם לא הייתי בעבודה כדי לפרנס אותם, הייתי באה לפנות אותם". רציתי להקיא. ממש להקיא. תראה מה עשית שרון לבניך האהובים, תראה איך מדברים עליהם.
מוצצי דם. ומי? ישראל השפויה? היפה? איזה ישראל היפה? זו שגירשה את ערביי צפת או זו שגרה בעין חוד? נבלים צבועים, במה אתם יותר מוסריים מהמתנחלים? מי שמכם? רוצים לדבר פרקטיקה וריאליזם, תפאדל, אבל אל תישאו את שם המוסר לשווא.
ברדיו דיווחו על עצירות אוטובוסים,
בדרך חשתי מחנק, דיבורים פטאליים יצאו מגרוני על סוף המדינה. סיפרתי לרועי שבתאריך 18 ביולי, בשנת 64 לספירה, כשש שנים לפני שחרב בית שני, שרף נירון קיסר את רומא בעודו מנגן בכינור. באותו תאריך ב-1290 חתם המלך האנגלי אדוארד הראשון צו גירוש ליהודי הממלכה. שכחתי שעבורנו תאריך נוכרי אינו קובע. זה חודשים שאני שרוי במרה שחורה בשל השנאה. באותו יום עוד הספקתי לקרוא את פסק דינה של שופטת בית המשפט העליון, איילה פורקצ'יה, ששלחה למעצר עד תום ההליכים ילדה בת 14, וזאת בשעה שעברייני מין נשלחים למעצר בית. נדמה היה לי שאם הילדה היתה עומדת בפני שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, היא היתה משוחררת, אך הוא היה סופג ביקורת קשה ונוקבת בשל לכאורה החלטה על רקע פוליטי. הנאורים קנאים לנאורותם גם על חשבון ילדות קטנות.
משיחיות הפכה בציבור הישראלי (הנתפש בעיני עצמו כנאור, ליברלי ושפוי) לתפישה מיסטית מסוכנת, החותרת נגד הרציונליזם הצרוף ונושאת בחובה אסון. הישראלי הנאור מתעלם מכך שהתנועה הציונית עצמה, החילונית, הינה תנועה משיחית שנולדה מתוך מטרה להביא גאולה ליהודי העולם. ועצם היתכנות הרעיון היהודי-ריבוני קשור בעלייתו ובנפילתו של שבתאי צבי.
עם כל הכבוד לנאורות דה לה שמאטע של בורגנים ממרכז תל אביב חובבי שח, הרי שמאז ומתמיד, כל התנועות האידאולוגיות הגדולות בהיסטוריה האנושית היו משיחיות מעצם מהותן. כלומר, הטיעון המרכזי שלהן ביקש להביא לעולם מתוקן יותר, צודק יותר ומוסרי יותר. במילים אחרות: גאולה.
ואין מדובר רק בדתות המונותאיסטיות הגדולות כמו גם בהשקפה חילונית למהדרין, פסבדו מדעית, כמארקסיזם. מהו שלטון הפרולטריון והשוויון אם לא משיחיות וגאולה.
אלא אם כן הינכם אנשים הדוגלים במטריאליזם קיצוני, כזה הרואה באדם בשר בלבד הנתון לסיבה ולמסובב דטרמיניסטיים, הרי שכל מכוניות היוקרה בעולם, כל הניתוחים הפלסטיים, כל ההנאות הגשמיות ידמו בסוף למרדף נואש אחר הזנב של עצמכם. נכון, יש רגעים שבהם מפתה לחגוג את החיים במשתה דיוניסי, בהדוניזם מופקר, באגואיזם, אלא שבדיוק כמו לאחר קיום יחסי מין מזדמנים, כמו אחרי זיון סתמי, אחרי השיא באה ריקנות איומה.
בשלהי המאה ה-20 התמוטט הרעיון המודרניסטי, רעיון הנאורות והמדע כשל כדת מול החידות העצומות שעוד נותרו לפני האדם. השתלטות הפוסט על חיינו הגבירה את הציניות שכל משמעותה פחד מעשייה, מרצון לשנות, מעתיד טוב יותר. ציניות היא חולשה. החיוך הניהיליסטי מול עולם המתנהל עבורנו כסרט שבו אנו ממלאים תפקידי משנה מביא לניוון ולחורבן. אנו סוגדים לגוף, מעריצים את הכסף ומתים מבפנים.
איבדנו כל מטרה נעלה מלבד הרצון המטופש להסתמם מול תוכניות פיגולים בטלוויזיה ומול חופשות במלון חמישה כוכבים עם בופה חופשי. אתם רוצים שקט? שקט יהיה לכם בסוף. ותאמינו לי שיהיה לכם הרבה יותר סוף מהתחלה.
במשיחיות ובגאולה יש משמעות, יש חינוך, יש דרישה מאדם לתיקון, תיקון פרטי ותיקון לאומי.
הלוואי ובמערכת החינוך הממלכתית היה מי שילמד את ילדי ישראל הבורים על יובל ושמיטת קרקעות, על הצדק הסוציאלי המגולם בחוקי התורה, על השאיפה הנשגבת לשלום עולמי על פי חזון הנביאים.
אומר זאת ברי"ש גלי: איני מתבייש בהיותי משיחי כמו גם פרגמטי. אני מודע לכך שבגאולת עם הסגולה יש שלבים. לעתים אנו מתעכבים ויש שהזמן דוחק. אבל היהודים הם עם הנצח, לא מפחדים מדרך ארוכה.
segal99@012.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
