אל תשכחו את הברית
לא היתה שם אלימות (בכלל, היא היתה בעיקר בצילומי הטלוויזיה שעטו על כל מיני התכתשויות חולפות) ולא זעם ולא מרירות רבה. עמדנו שם שעות ארוכות, עמיתי דן מרגלית ואני, ושוחחנו עם צעירים ומבוגרים, והרושם שלי היה כי הרגש העיקרי שם היה עלבון. המפגינים נעלבו, במידה של צדק, שהציבור אינו מבין באמת את כאבם, אינו מתקומם נגד צעדים מגונים ולא דמוקרטיים שעשה שרון בדרך להתנתקות, שהתקשורת, ברובה, אינה נותנת ביטוי מספיק לגישותיהם ולפצעיהם. במידה מסוימת - ומסוכנת-המפגש הזה הזכיר לי את המפגש שהיה לי עם המפגינים למען אריה דרעי במתחם "שאגת אריה" ליד כלא מעשיהו לפני כמה שנים. כאז כך שלשום מצאתי תחושה של נידחות, עלבון, השפלה ודחיקה לשוליים, התעלמות מרגשות ובוז מכאיב לתחושה של צדק רמוס.
זה מסוכן משום שבאוויר - לא שם בתוך ההמון הלחוץ, אלא בחוגים מסוימים של ההנהגה האינטלקטואלית והרוחנית של הציבור הדתי לאומי - כבר מרחפת הגישה של הפניית עורף לציונות החילונית, התנתקות מהתפקיד המוביל של הציונות הדתית בצבא, רצון לחבור אל החרדים ולהתרחק מה שיותר מההשתלבות בחברה הכללית. הם חשים כמו אישה מוכה המבקשת לחזור אל בית הוריה ולא לדעת יותר מבעלה האלים והבוגדני.
סיפרתי לבני שיחי שם על תרגיל המחשבה שעשיתי עם חברים חילונים שמאלנים בתל-אביב שכולם, כמובן, הביעו מידה זו או אחרת של אמפתיה כלפי כאבם של העקורים ותומכיהם. הנה, אמרתי, הם מקריבים הרבה, ועכשיו אני רוצה לשאול אתכם, מה אתם הייתם מקריבים לטובת התפנות שקטה ונטולת אלימות. היתה שתיקה. אני אעזור לכם, אמרתי, מי מכם מוכן, תמורת זאת, להסכים שלא יהיה מסחר בשבת. כל הקניונים ומרכזי הקניות הגדולים מחוץ לערים, כל החנויות בערים, לא המסעדות והתיאטראות ובתי הקולנוע והפיצוציות, חס וחלילה, רק החנויות - יהיו סגורות בשבת. כל שבת. לתמיד. רק אחד מעשרות רבות הסכים. השאר התקוממו. מה פתאום? למה שנפגע באורח חיינו?
הנה עניין שצריך לטפל בו: הציבור הדתי לאומי, כפי שהצטייר השבוע בנתיבות ובכפר מימון ובעצם כפי שהוא מצטייר בכל יום מימות השנה, הוא כל כך איכותי, ערכי, ספוג תרבות אמיתית, מלא רצון טוב ונכונות להתנדב ולהקריב לטובת הכלל, שזה יהיה לא פחות מאסון לאומי להפסיד אותו, לקפח את הברית ההיסטורית בינו לבין הציונות החילונית, להציב חומה של מרירות בינינו לבינו.
נכון שבברית הזאת היו מוקשים, ונכון שעוד נכונו מבחנים קשים ומחלוקות מרות. אבל צריך לעשות הכל כדי לחזק ולתפעל ולבצר את הברית הזאת. זה מחייב את כולנו: גם את הדתיים לאומיים הימניים וגם את החילונים הליברליים השמאלנים.
יכול להיות שההתנתקות היא לא הצעד האחרון שיכלול עקירה של יישובים, ויכול להיות שיהיו עוד נסיגות, דרמות של פינוי תושבים וריב ומצה פנימיים קשים משאול. איך נבנה חישוקים חזקים לשני חלקי העם לבל יישברו וייפרדו כליל בתהליך כואב וממושך כזה?
ראשית עלינו להפיק את הלקח ממה שנעשה לקידום ההתנתקות, כשרוממות הדמוקרטיה בגרון מנהיגינו ומרבית עיתונאינו, אבל באמת תוך רמיסת
לצד חשבון הנפש האמיתי שהציבור הדתי לאומי חייב לעשות בשאלת ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה אל מול היכולות המדיניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והחברתיות של ישראל, גם הרוב החילוני צריך לתהות אם אינו מקפח את עניינה העמוק של ישראל כמדינה יהודית ואת החלק הגדול והחשוב בעם, המייחל להושטת יד להבנה ולשותפות בהתפתחות ישראל כחברה בעלת צביון יהודי ייחודי.
dankner@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
