זהבי בשטח: יומני היקר, שלום
השבוע גיליתי מנכ"ל בנק עם נשמה ולב. פגשתי שר אוצר שהציע לי הצעה קסומה. הופתעתי מחדש מהגיגיו של אבי. ונפרדתי לשלום מחבר יקר
יום חמישי. ביום חמישי בבוקר היה האזרח נ', תושב אחת הערים העניות בצפון הארץ, בדיכאון. בתוך זמן קצר, שבועות, אולי ימים, יבואו הבריונים של ההוצאה לפועל, שנשלחו על ידי עורכי הדין שנדרשו על ידי הבנק למשכנתאות לפנות אותו מביתו.
האזרח נ' ואשתו, כמו רבים אחרים, קנו את בית חלומותיהם לפני כמה שנים כששניהם עבדו והשתכרו טוב. הם לקחו התחייבות לשלם כמה אלפי שקלים טובים מדי חודש כדי להחזיר משכנתה בת כחצי מיליון שקל שלקחו מהבנק.
המצב הכלכלי התדרדר, והרבה אנשים מצאו עצמם מפוטרים מהעבודה, בעלי עסקים קטנים נכנסו לקשיים. בבית משפחת נ' נפלו פיטורי האישה כרעם ביום בהיר, העסק של נ' קרס, עניין החזר המשכנתה הפך לפתע לבלתי מציאותי.
נ', גבר כבן 50, בריא גוף עם הרבה כבוד עצמי, קיווה שיצליח להתגבר על המשבר ולהמשיך לעבוד, להרוויח ולהחזיר את החוב שהחל מצטבר, ולא למצוא עצמו ואת בני משפחתו (שלושה ילדים) נזרקים לרחוב.
חמש השנים האחרונות היו קשות מנשוא. גברת נ' מצאה עבודה בשכר נמוך, אדון נ' החל לעבוד כנהג משאית בשכר של 4,500 שקל לחודש. את חצי השנה של דמי האבטלה שהגיעו לו לא הלך לקחת, כי נשבע שכל עוד הוא עומד על הרגליים ויכול לעבוד הוא לא ייקח לחם חסד מהמדינה. החובות תפחו, בהסדרים שהוצעו לו לא יכול היה לעמוד. על אף שהחזיר לבנק חלק נכבד מהכסף, החוב והריבית כבר עלו על הסכום המקורי שלקח.
נ' דיבר איתי וסיפר לי את המצב הנורא שאליו נקלע.
לפני כמה שנים נפגשתי אצל חבר משותף עם אדם נעים הליכות וצנוע שלא הכרתיו. במהלך השיחה התברר לי שהוא מנהל של אחד הבנקים הגדולים במדינה. מאז נפגשתי איתו עוד כמה פעמים באקראי, ניהלנו שיחות על נושאים שונים ומגוונים. מעולם לא צלצלתי אליו, או הוא אליי.
נורא רציתי לעזור לנ'. ביום חמישי בבוקר תפסתי אומץ אחרי שראיתי את נ' מזיל דמעות כשסיפר לכתבת ששלחתי אליו את מצבו. צלצלתי ללשכתו של המנהל. הוא לא היה. ביקשתי ממזכירתו לאתר אותו בעניין דחוף ולקשר בינינו. אחרי 20 דקות הטלפון צלצל. הייתי נבוך וקצת גמגמתי כשסיפרתי לו את סיפורו של נ'. אני אבדוק את העניין, נראה מה נעשה כדי לפתור את הבעיה, ואם זה יהיה אפשרי ננסה ללכת לקראתו.
ביום שני בבוקר נ' דיווח למפיק שלי ברדיו שהעניין סודר, והבנק הגיע איתו להסדר סביר שהוא יוכל לעמוד בו. נ' היה מאושר.
תודה לך גיורא עופר, מנכ"ל בנק דיסקונט. אתה איש טוב.
יום שישי. בנוסף לכל הצרות שלי התמכרתי לצערי לפני הרבה שנים לסיגריות קנט בוקס. זה לא נעים להודות, אני מכור לסיגריה הזו, ורק לאלו הנמכרות בדיוטי פרי. מה שמייצרים עבורם לא מייצרים לאף מקום אחר. אני לא יכול לעשן סיגריות אחרות מלבד אלו הנמכרות בריצ'רדסון. כל מי מחבריי וידידיי שנוסע לחו"ל מקבל תזכורת לא לשכוח להביא לי קנט בוקס.
אחד מידידיי, האזרח א', מרבה לטוס עם זוגתו, והוא מקפיד לבצע עבורי את הקנייה. א', איש עסקים, מתגורר בהילטון, ועובדי המלון שרואים אותי מגיע בידיים ריקות ויוצא עם שקית מלאה סיגריות צוחקים עליי. "קיבלת חמצן", הם זורקים לי בעוקצנות.
ביום שישי קבעתי עם א' וזוגתו, שניהם אנשים יראי שמים, אנשי ספר שנעים לי אחת לכמה שבועות לשוחח איתם על עניינים שברומו של עולם, ובעיקר ברומו של העולם היהודי. הפגישה נקבעה ל-16:30 אחרי הצהריים בקומה ה-17, שם עורכים וי-איי-פי פגישות.
א' הוא וי-איי-פי.
א' לא הגיע עדיין. ניגשתי לשבת באגף העישון. בשולחן אחד ישב יהודי לבוש בהידור שנראה מכובד מאוד, קרא את ה"וול סטריט ג'ורנל" ועישן סיגר באורך של מוט קפיצה. בשולחן השני ישב סיגר באורך דומה ומאחוריו שר האוצר ביבי נתניהו, ולצדו מישהו מוכר לי שלא זיהיתיו.
ביבי סימן לשלום. החזרתי. השולחן
ביבי הציע: "בוא נאכל צהריים, אתה מכיר את המסעדות של ת"א, תבחר מסעדה, אני משלם". חייכתי. "ביבי", עניתי לו, "אני מוכן לאכול איתך צהריים בבית האבות שבו נמצאים הוריי, שתקבל תמונה מה אוכלים אלו שבנו את הארץ הזאת לעת זקנה". הוא לא אהב את זה כל כך. שותפו לשולחן, מר ניר חפץ מהעיתון המתחרה, הסתיר חיוך קטן, כפי שקלטתי בזווית העין.
האזרח א' הגיע וישבנו לדון על ענייני רומו של עולם.
בתחילת השבוע ראיתי שביבי במתקפת יחסי ציבור. הוא הופיע בתוכניות הבוקר, הצהריים והערב, אצל רזי ברקאי, אצל דן מרגלית, אצל לונדון וקירשנבאום ועוד ועוד...
מעניין אותי אם עם כולם הוא אכל צהריים ואיפה, וכמובן מי שילם.
יום שבת. כמו בכל שבת בשעה 10:00 בול על השעון, הגעתי לבית האבות גבעת-השלושה בפתח-תקוה. כמו בכל שבת, באתי עמוס בשקיות ובתוכן: 12 בקבוקי משקה קל, צנצנת בורשט, קופסאות פלסטיק שבתוכן אני שם דובדבנים, אבטיח חתוך, מלון, ענבים, שזיפים, פלחי אננס טרי, נקניק, דג מלוח, צנצנת גפילטע פיש, חלות מתוקות קטנות, מלפפונים בחומץ וארבעה ארטיק שוקולד. אבא שלי מת על ארטיקים בטעם שוקולד.
אחרי ברכות ונישוקים עם זקני השבט והחלפת בדיחות עם העובדים המסורים, שלמה מכין לי קפה שחור. עניין של הרגל. אני מוציא את אבא ואימא לחצר ומקבל דו"ח. לא תמיד שמח. השבוע, כך סיפרה אימא, הלכה לעולמה אסתר, אישה מקסימה ששלוש שנים ישבתי איתה מדי שבת. בנה ובתה מבקרים מסורים וקבועים. אסתר, בת קרוב ל-100, דיברה עברית של ס"טתניקים (ספרדים טהורים). בזמן האחרון הייתה בערפל, הייתה לי צביטה נוראית בלב.
הכנתי לאבא סנדוויץ' עם דג מלוח ומלפפון בחומץ. אבא אכל, נהנה ושאל כמו בכל שבת: "כמה זה עולה?".
אחרי שסיים ניסה לגשש בידו בתוך השקית התלויה בצדי כיסא הגלגלים. "מה אתה מחפש?", שאלתי. השיב לי: "לחם". "עכשיו אכלת, בשביל מה לך לחם?". הוא בשלו: "תביא בבקשה לחם". בדרך כלל הוא נוהג לפורר לחם ולפזר מתחת לכיסא ליונים. "אין יונים", אמרתי לו, והוא מתעקש.
כשאבא, בן למעלה מ-101, מבקש, אני לא מסרב. הלכתי למטבח והבאתי לו שלוש פרוסות לחם.
הוא הניח את הפרוסות על המגש המוצמד לכיסאו. אני עקשן כמוהו ושואל: "בשביל מה אתה צריך את הלחם?". בעברית הצחה של פעם שבפיו הוא עונה לי: "במידה שיעבור עובר אורח רעב שיהיה לי במה לכבדו".
אם תשאלו לדעתי, זו היהדות בהתגלמותה, היהדות האנושית, ההומנית, האוהבת, המכובדת, המוסרית, המתחשבת.
תודה אבא.
ראשון, שני, שלישי. חוץ מהעבודה ברדיו והכתיבה לעיתון אני במרה שחורה מהרצח של ידידי דב קול. ישיבתו השפופה, המרלבורו האדום והמסריח שתקוע בפיו וחיוכו הצנוע והחביב לא יוצאים לי מהראש. שותה, בוכה ומעשן, שותה, בוכה ומעשן. מכל רשתות הטלוויזיה ביקשו שאבוא לדבר על דב. אני מסרב וממשיך לשתות, לעשן ולבכות.
בחדשות הערב אני רואה בערוץ 2 את טקס הפולסא דנורא לאריק שרון. עברתי לנשיונל ג'אוגרפיק לראות חיות. אני חושב שאני יותר אוהב חיות מאשר בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
