קונצנזוס גזעני
ניר ברעם ביקר אתמול בשפרעם וחזר עם הרבה תובנות על יחסי יהודים-ערבים במשך השנים
על הגלעד הקטן, שהוקם בחופזה, התנוססו כמה פתקים בעברית. מכתבים של יהודים שחשו צורך לבטא סולידאריות עם תושבי שפרעם. בין הזרים והנרות ניצבו שני זוגות נעלי נשים שחורות, קיציות, שנעלו האחיות הצעירות שנקלעו במקרה לסביבתו של הרוצח.
יהודים וערבים עמדו ונעצו מבט משתהה בנעליים. ישב שם סטודנט צעיר תכול עיניים, שלומד הנדסה בבאר-שבע והכיר חלק מההרוגים. הוא שב והכריז שההרג הזה יכול היה להתרחש בכל מקום בישראל. מה שקרה כאן יכול היה לקרות בתל-אביב, חיפה ובאר-שבע.
דומה שהוא ביקש לרגע לבטל את ההבדל בין הישראלים. להתייצב כקולקטיב כנגד הרצח, להתעטף בתחושה שהפשע הזה בוצע כנגד כל אזרחי ישראל, אולי להתחרש לקולות האדישים והעולצים שהחלו להישמע בקרב היהודים.
האנשים החיים בשפרעם - אלה שישבו שעות ליד הגלעד, אלה שנעמדו לכמה רגעים ומיהרו להסתלק, אלה שחלפו במכוניות, פרצופם דבוק לחלון והעיפו מבט נוגה בזרי הפרחים - התקשו לדבר על הרצח, להכיל את משמעויותיו.
הם שבו והביעו כמיהה לימים טובים יותר, כמבקשים למשוח את הפצע באבקת התקווה לימים שעוד יהיו אולי. בכל פעם שהתקווה הזו הובעה ניתן היה לחוש איך בתוכה מבעבעת דאגה עמוקה מהעתיד, הבנה לא מדוברת שמשהו מסוכן קורה כאן.
בקיוסק רחב ידיים הנושק לנקודה שבה החל הרוצח לירות פגשתי דרוזי, איש צבע קבע, שהיה בביתו בעת האירוע וביחד עם עוד כמה אנשים הוציא מהאוטובוס את גופות ההרוגים. הוא מדבר על החוויה הנוראה במתינות, מתאר בקמצנות את המראות הנוראים שראה באוטובוס: נשים צעירות שגופן רוטש בכדורי הרוצח, ומתגאה מאד בעברו הצבאי.
הוא מכיר את היהודים, עובד איתם בצבא, והוא האחרון שהופתע מהאירוע. קשה לו להודות בעובדה הזו, הוא הרי משרת בצבא ומנהל קשרים עם יהודים, ועדיין רואה את הגזענות בכל מקום. מדבר עליה כמו שמציינים את העובדות הפשוטות ביותר- אור השמש או הלילה היורד- כבר מזמן התרגל אליה.
השקט ששרר בשפרעם לא נבע רק מהכבוד למתים ולאבל של קרוביהם, אלא שיקף מצוקה, אפילו תימהון, של אנשים שחשים כבר זמן רב מותקפים מכיוונים שונים ומתקשים להדוף את המתקפות. נזכרתי בשורות משיר של המשורר עלי אחמד סעיד (אדוניס) שקראתי פעם: "עולם נצלב היום. אחר מכחיש: מי מהם כעת יוצא מפצעו/ ונכנס לפצענו?/התתכן השאלה כהסגת גבול?".
משעות הבוקר ועד הערב חלף בשפרעם המצעד הקבוע של שרים בכירים, בעיקר ממפלגת העבודה, שהביעו את עמדתם התקיפה כנגד הרוצח ומצדדיו. בעודי עומד שם ומביט בעוד וולבו ממשלתית החוצה את הכביש הפתלתול במרכז שפרעם, לא יכולתי להימנע מהשאלה השנייה, שכל הזמן מהדהדת בי מאז הרצח.
הראשונה היא כמובן הפשוטה יותר: עד מתי הפנאטיות המשיחית תחבל בכל סיכוי להבנה זעירה בין יהודים וערבים? התשובה על השאלה השנייה עמוקה ומורכבת יותר: איך ומתי נתנו לזה לקרות?
בתקופה האחרונה אנחנו עדים "לתוכניות מדיניות", מאמרים, התבטאויות וסקרים (שמתקבלים בהבנה גמורה בלב הקונצנזוס) שמגלים לנו כי רמת הגזענות בישראל כלפי ערבים היא חסרת תקדים אפילו בהשוואה ל"הישגים" הקודמים שלנו.
די בצפייה בערוצי הטלוויזיה השונים בעת שידור הפיגוע ("התושבים טוענים שהיה כאן מעשה חבלה", הרצון האינסטינקטיבי
מסוכנת הרבה יותר היא הגזענות המעודנת, הקונצנזואלית. זו שכולם מקבלים בהסכמה שבשתיקה. מדוע היא מסוכנת יותר? משום שהיא לא מאפשרת לציבור הישראלי לייצב עמדה תקיפה כנגד הימין הקיצוני. הרי רק הסיסמא "יהודי לא מגרש יהודי" היתה אמורה לגרום לסערה ציבורית עזה ולהחרמה, כן החרמה, של יצרני הסיסמא הבהמית הזו.
אלא שגם הקונצנזוס, בעומק ליבו, איננו מתנגד להגיונה, לא באמת. הוא אולי נרתע מפשטותה, גסותה, אולם איננו מדבר בשפה אחרת. כך בדיוק פרוורסיה חודרת למרכז: כאשר המרכז מפוחד, מהסס, לא מעז, וגרוע מכל, בעומק ליבו קצת פרוורטי בעצמו.
נזכרתי בידידה שגרה בצפון וסיפרה פעם שכמה מחבריה הצטרפו בצעירותם לארגון "רעות", תנועת נוער משותפת לבני נוער ערבים ויהודים, ואיך כבר אז הזהירו אותם שחברות בארגון תעורר "בעיות בגיוס". ואכן כשהגיעו למבדקים הראשונים בצבא הם נחקרו שוב ושוב על "פעילותם החתרנית".
אחר-כך נזכרתי בבחורה מהשכונה שלנו שאביה, איש שמאל-מרכז, עבד בתעשיות הצבאיות. והיא, הסוררת, התיידדה קצת תוך כדי עבודה כמלצרית עם בחור ערבי שעבד במסעדה. לא חלפו שבועיים והיא ניתקה את קשריה עימו, אביה הסביר לה שהפרשה עלולה לפגוע במעמדו בארגון.
עמדתי בחום הכבד ליד הגלעד, שותק עם שתיקתו של הקהל הנוגה, הלוחש, הבוהה, ונזכרתי בכל המקרים האישיים, הקטנים, שכולנו שמענו עליהם מאז הילדות. במאות משפטים, עמדות, סטריאוטיפים ומפגני בורות, שבשורה התחתונה תמיד מקבעים ומחזקים את ההפרדה בין ערבים ויהודים בישראל.
זה מצוי עמוק במערכת החינוך, בשפת הרחוב, במחוות, בדעות קדומות, בחינוך הצבאי. ראינו את זה בנסיעה לכאן: בכל הנסיעה שלנו מתל-אביב לשפרעם חלפנו על פני המוני שלטים- טבריה, יוקנעם, יגור- רק שאנחנו, חוצפנים שכמותנו, חיפשנו את שפרעם, ובין תל-אביב ושפרעם, לא ראינו שלט אחד כזה, מלבד זה הניצב כ-100 מטר משפרעם.
ישנה כאן ארץ, כבישים, מחלפים ושלטים רבים בה, ואנשים נוסעים ממקום למקום, אבל אם את שפרעם חיפשתם, לא תמצאו אותה בשלטים. אחר-כך, כשכבר עמדנו לפנות לתוך שפרעם, אחד מאיתנו הביע חשש שאולי מתחוללת שם איזו מהומה סמויה מהעין, אחרת המשטרה לא היתה "מזרימה" כל-כך הרבה כוחות לאזור.
כך עובדת מכונת ההפרדה. ברמזים קטנים, חוקי עזר, שילוט. כל הזמן, כשאתה לא שם לב, קיימת גדר הפרדה פנים-ישראלית החוצצת בפועל בין ערבים ויהודים אזרחי ישראל. עוד גדר אחת.
אם נעלה קומה אחת - לזירה הפוליטית-ציבורית - הרי שאחד מתפקידיו המרכזיים של השמאל הישראלי היה "לנרמל" את קיומם של אזרחי ישראל הערבים, לא רק לשלב אותם - מנחה לעבד- במנגנון כזה או אחר, אלא להפוך את קיומם וזכויותיהם וקולם לעובדה נוכחת במדינת ישראל.
אולם גם השמאל הישראלי נכנע כאן ללא תנאי. עוד משנות ה-80, כאשר השמאל ישב באופוזיציה והיה לו פנאי להרהר ולחולל רוויזיה בעמדותיו-, הלאומנות היהודית הבוטה, הדיבור המופנה כלפי יהודים בלבד ומוחק את הלא יהודי, נשמע מכל עבר.
יחד עם השפעתה הגוברת של האתניות הדתית ("יהודי לא מגרש יהודי" זו השורה התחתונה של האידיאולוגיה הזו) שהציעה הציונות הדתית, נדחף הקונצנזוס הישראלי לתפיסה אתנית מוקצנת, מוצדקת הלכתית, אידיאולוגית, צבאית, חוגגת ללא הרף את ניצחונה.
הישראליות החילונית, שאינה לאומנית ואינה דתית, נכנעה לאווירה שנוצרה ללא תנאי. וכך במפלגות השמאל הציוני, בממשלות השמאל ובתנועות השלום הוצנעה מעורבותם של ערבים, בעיקר מהשיקול שעם מעורבות ערבית אי אפשר לנצח בבחירות או לשכנע את היהודים.
רוב הציבור היהודי רואה ערבים ונבהל. וכיצד לא ייבהל כאשר הוא לא שומע הצעות פוליטיות-חברתיות לאינטגרציה, שותפות של אמת? כאשר הוא לא עד לשיתופי פעולה, כאשר מלבד מקרים בודדים, הערבים מחוץ לכל דיון, לחברה, לתרבות.
אכן, הגזענות כלפי "לא יהודים" איננה עניין חדש, אולם במאבק זוחל, ניתן היה להציג תפיסת עולם עקבית הרואה באזרחים הערבים שותפים במדינה הזו. במקום זאת, השמאל קיבל את תכתיבי הימין והתרחק מהערבים כמו מאש, לא רק מהאיסלאמים או מהקיצוניים, אלא מכולם.
השארתם של הערבים מחוץ לפוליטיקת המרכז, לתרבות, ובכלל לחיים בישראל היתה מקובלת על רוב אדיר בקרב הישראלים, דתיים וחילונים, שמאל וימין, גברים ונשים, איך ומתי נתנו לזה לקרות?
נא להמתין לטעינת התגובות
