כבר לא מציירים בתים
הילדים מציירים טרקטור שעוקר עצים, ובני הנוער? הם הכי מדאיגים. צוות פסיכולוגים ביקר בגוש קטיף
כי כבר השבוע אסור יהיה לנוע בין יישובי הגוש. השערים ייסגרו. מי שגר במורג יישאר במורג, מי שנמצא ברפיח-ים יישאר שם. מי שייצא כבר לא יחזור.
ואולי זו לא בדיוק השבת האחרונה, הרי לא כך זה נראה. כי מצד אחד המרכז המסחרי בנווה-דקלים מתפרק מחנויותיו, אבל מצד שני כמעט כל התושבים לא מתפנים. ומצד אחד כבר אין קופים בקטיפארי (פינת החי של הגוש), אבל מצד שני המוני צעירים רוקדים בלילות על המדשאות הירוקות עדיין. ומצד אחד יש פה באוויר איזו אופוריה, אבל מצד שני הכאב הגדול והטרגדיה כבר מרימים ראשם מעבר לפינה.
וזו ההוויה הנוכחית של גוש קטיף, מצד אחד ומצד שני. בין לבין. בין אמונה לבין ריאליה, בין הפגנות לבין ארגזים, בין מה שמראים בטלויזיה לבין מה שמדברים ברחוב, בין מציאות לדמיון.
אומרים שמי שלא מבדיל בין מציאות לדמיון הוא סוג של משוגע. ומי הם המומחים הגדולים לפער שבין המציאות לדמיון? אולי המיילדות והקברנים, אולי מגידות העתידות והקוראים בקלפים, ואולי פשוט הפסיכולוגים. הרי הם, בשם המדע והרפואה, מתיימרים לטפל בנפש האדם. הם אלה ששומעים מה באמת עובר על התושבים, בלי הקלישאות והססמאות, בלי הפחד ממה יגיד השכן.
ד"ר צבי מוזס ממכון שילה, פסיכולוג קליני, פנה כבר לפני קרוב לשנה לשירותי הרווחה בגוש קטיף והציע עזרה. חלפה יותר מחצי שנה, ורק לפני שלושה חודשים העבירה הסוכנות היהודית תקציב לעניין. ד"ר מוזס הקים צוות של שבעה פסיכולוגים דתיים, שמקובלים הן על ידי תושבי הגוש (בהכשרת הרבנים המקומיים) והן על ידי משרד ראש הממשלה וצה"ל.
הפסיכולוגים האלו מבקרים בשבועות האחרונים בגוש, והם יהיו כמעט היחידים שיורשו לנוע בין היישובים גם אחרי 17 באוגוסט. גם כדי לטפל בתושבים במצוקה, וגם כדי לסייע לכוחות הביטחון במקרים של התבצרויות או איומי התאבדות.
ומה אתה שומע, שאלתי את ד"ר מוזס. "בהתחלתי
"בהתחלה, במטה המאבק אמרו להם שכל העם איתם. אחר כך הופיעה תחושת הבידוד והניתוק, שהם לבד בצערם. אירועי כפר מימון, מהבחינה הזו, מאוד הרשימו אותם וחיזקו".
ומה לגבי ההשוואות לשואה, שאלתי, תעמולה זולה?
"חד-משמעית לא. אפשר להתווכח אינטלקטואלית אם ההשוואה הזו נכונה, אבל כשבן אדם נמצא אצלי בחדר סגור, לא עושה רושם על אף אחד, ואומר שהסרט שרץ לו בראש הוא סרט מהשואה - אי אפשר להתווכח. סגירת הגוש, הבדיקות במחסומים, אטימות פקידי המינהלת, כל אלה עוררו אצל תושבים, בעיקר דור שני לניצולים, קונוטציות שואתיות. בטוח שבתקשורת חלק מזה היה פרופגנדה, אבל מה שאני שמעתי בקליניקה היה אותנטי".
פסיכולוג אחר בצוות, ד"ר יעקב דפנה ממכללת אריאל, שם את האצבע בעיקר על בעיית הניכור. תחושת התושבים שמאיגרא רמא של חלוציות וציונות הם נפלו לבירא עמיקתא של אזרחים סוג ב'.
"התחושה שלהם היא שלאף אחד לא באמת אכפת מהם. שהפכו מגיבורים למושמצים. אתן לך דוגמה: משפחה אחת מנווה-דקלים שנפלה אצלם בבית מרגמה לפני שלושה שבועות. הם סיפרו לי בהתרגשות כיצד ספרו את הילדים לוודא שאין חסרים. הכאב הגדול שלהם בא רק שלושה ימים אחר כך. הם נסעו לכפר מימון, ונתקעו שם בפקק גדול. אחת הילדות, שנפצעה מכמה רסיסים באותו שבוע, פתחה את דלת המכונית לנשום אוויר. שוטר התנפל עליה ודחף אותה פנימה. ההורים בכו, וזו היתה הטראומה האמיתית שלהם מהמרגמה, שלא מכירים בהם".
כל הנושא של ילדי הגוש מופקד בידיה של פסיכולוגית בצוות, שהעדיפה להישאר בעילום שם. היא נפגשת עם הילדים, נותנת להם לצייר, משחקת איתם. "מתוך מפגשים עם ילדים אני מזהה שברמה הלא מודעת יש להם חוויות והתנסויות של הרס וחורבן. יש ילד אחד שבבית שלו לא מדברים על הפינוי ומאוד נאבקים להישאר ולהישאר עד הסוף, אבל כל הציורים שלו הם של טרקטורים שהורסים בתים ועצים. וזה הרבה יותר מהרס פיזי, זה הרס פנימי שאחר כך יהיה קשה מאוד לתקן אותו. אני מנסה למצוא איתם אפשרויות לתיקון ולתקווה, אבל זה כאילו כבוי אצלם.
"יש איזו ילדה שביקשתי ממנה לדמות את עצמה לחיה כלשהי. היא השתמשה בחיה יפה וחלשה שרכבת באה ודורסת אותה. השתמשה בדימוי הזה ודיברה על המעבר מיישוב קטן ושקט לעיר צפופה וסואנת.
"ילד, הציור הספונטני שלו הוא של בית. דלת, חלונות, גג רעפים. אבל הילדים בגוש לא כל כך מציירים עכשיו בתים. הם מציירים בעיקר שטחים ריקים, גבעות חשופות. בכל שנות העבודה שלי עם ילדים לא ראיתי ילדים שלא מציירים בספונטניות בתים".
ומה לגבי הנוער, שאלתי, הם נראים מאושרים. "הנוער פחות נענה לטיפול. הם יותר בקטע אקטיביסטי, יש להם מה לעשות ומה לתת, והם פחות או יותר מחזיקים את המורל של הגוש עם העשייה שלהם. במובן מסוים, הם הכי מדאיגים אותי. הם נראים מאושרים, אבל גיל ההתבגרות הוא מאוד גיל של שחור ולבן, של כן ולא, הכל או כלום. אין פשרות בגיל ההתבגרות. הם מדברים הרבה על זה שהם ילכו עד הסוף. אני שומעת את זה יותר מהאמהות שלהם. הן מפחדות ממה שיכולים הצעירים האלו לעשות. גם אני".
נא להמתין לטעינת התגובות
