חזרה לעתיד
על הדיונות הלוהטות, בתוך ענני אבק מהביל, צפה הרמטכ"ל בתרגיל המסכם בכרם שלום. חלוץ מודאג מהיום שאחרי, מהבקע שעלול להיווצר בין הציונות הדתית לצבא. גם רבני "צוהר" שהסבו על המרפסת בכפר ים מודאגים, אבל מאמינים שאפשר למנוע את הצלקת. "לא להביס, לא לדרוס, להיות מנצח נדיב"
ביום רביעי בבוקר, בכרם שלום, הפינה הדרום מערבית של מדינת ישראל, סוף העולם שמאלה ולמטה, מטר וחצי מהגבול עם מצרים, מול רפיח, תרגל צה"ל את אוגדת הפינוי, במזג אוויר יבש מאוד, "על רטוב". קרוב ל-2,000 חיילים ושוטרים, 800 מהם משחקים מתיישבים זועמים, התרוצצו בתלבושות שונות בין בתי הקיבוץ (שיצא לנופש על חשבון המדינה), על הדיונות הלוהטות, בתוך ענני אבק מהביל. רב-אלוף דן חלוץ שוטט ביניהם בסקרנות, שואל שאלות, מעיר הערות, מדליק מדי פעם את הסיגריה הדקה, מחייך את החיוך הדק עוד יותר, מצניע את געגועיו למיזוג האוויר בטייסת.
"חזרה לעתיד". זהו שמו המתחכם, הדו-משמעי, של התרגיל. זוהי החזרה הגנרלית הגדולה, בהיקף מלא, לקראת הדבר האמיתי. ואכן, חלוץ מוקף גנרלים. דן הראל, יפתח רון-טל, אלעזר שטרן, רשימה חלקית. הירוק של צה"ל בתוך הכחול של המשטרה, הירוק-כהה של משמר הגבול, הכחולדהוי של היס"מ, מול הכתום של "המתיישבים", בתוך הצהוב של המדבר.
כל זה מעורבב בין מאות כלי רכב מטרטרים, אמצעים לוגיסטיים, מנופים, גנרטורים, משאיות, מובילים, עשרות חבורות של קצינים משוטטים עם מפות ומשקפות, סירנות מנסרות ברקע, מכשירי קשר הומים, אפילו הפגנה פלשתינית מתדפקת על שערי כרם שלום, מנסה להפריע מהצד, מניפה דגל אש"ף (לא מעודכנים בצה"ל. שישיגו דגלי חמאס).
"הסיטואציה", אומר חלוץ לעצמו, "הזויה למדי. כמה חבל שנשפך כאן כל כך הרבה כסף של המדינה, כל כך הרבה אמצעים, כזו אנרגיה". ומישהו אחר לגמרי, אחר כך, אומר שחבל, אפשר היה להגדיל את הפיצויים למשפחה, אפילו להכפיל אותם, ולחסוך את כל הבלגן הזה, ועוד היה יוצא הרבה יותר זול.
ביום שני, יומיים קודם, על המרפסת בכפר ים, 30 מטר מהמים, בלב החוף הפראי של עזה, תחת שמים מעוננים ובריזה מפתיעה, הסבו הרבנים יובל שרלו ודוד סתיו, אנשי "צוהר", ותינו את דאגתם. המאמר שנכתב כאן בשבוע שעבר פרץ אצלם לדלת פתוחה. החשש הכבד מהיום שאחרי, מהצלקת שמאיימת לחולל שמות בברית שבין הציונות הדתית למדינת ישראל, מדיר שינה מעיניהם.
"לא מדובר ב-1,500 מאות משפחות", הם אומרים. "מדובר בכל הציבור הדתי. יש חוק 'דתיים שלובים'. הרי לכל דתי-לאומי יש אחות, או אמא, או בן דוד, או חבר טוב בגוש קטיף. אין דתי לאומי שלא קשור לכאן. הם ילכו בינינו כאנדרטה נעה, כצלקת חיה. אפשר למנוע את זה. אפשר, במהלך נדיב של הרגע האחרון, של הדקה ה-90, לשנות את זה. במקום להביס, לדרוס, אפשר לשנות את השיח. להיות מנצח נדיב". הם חוששים מהטרמינולוגיה שהולכת ומחלחלת בציבור שלהם,
ביום חמישי שעבר, כמה שעות אחרי הפיגוע בשפרעם, ישבו רבני "צוהר" בחממה של אביטל גבע בעין שמר למפגש רעים טעון עם מה שהם מכנים "חבורת מוטי שקלאר". בחממה הזו ישבו פעם, לפני עשורים, אנשי גוש אמונים. גם "שיח לוחמים" יצא ממנה. בינתיים נקהלה שם עכשיו חבורה אחרת, של יוצאי סיירת שקד. זה החל בפגישה בין מוטי שקלאר ורן אדליסט, דבר והיפוכו, שניהם בוגרי הסיירת. כל אחד הביא את החברים שלו ונוצרה חבורה שמנסה לחבר מחדש את הרעים לנשק, למרות שחלקם חילונים גמורים ובדרך כלל שמאלנים מוחלטים וחלקם האחר דתיים-לאומיים, ימניים במיוחד. למצוא את המכנה המשותף. להגדיר ולאושש מחדש את הביחד.
מהצד של אדליסט היו שם אנשים כגדעון שפר, זיוה איילון (אשתו של עמי), אליעזר יערי, אבישי גרוסמן, ביטחוניסטים למיניהם (לשעבר ראש חטיבת מחקר במוסד, בכירים בשב"כ). מצדו של שקלאר גם רעייתו לאה, חוה פנחס-כהן, שי בן-יוסף, פרופ' שמחה יגל, שייקה אל-עמי ואחרים. "אנחנו צריכים את הציונות הדתית", אמרו השמאלנים באותו ערב, "אתם נקיי כפיים, אידאולוגים, טהורים, מלאי אנרגיות והורמונים. אתם חלק מהציונות, אבל קרה לכם משהו. יש בכם באג שצריך לפתור. השתבש משהו. אנחנו רוצים שתחזרו אלינו".
הרבנים שרלו וסתיו, יחד איתם גם הרב פירון, רתומים עכשיו (כמו רבים אחרים) לניסיון להציל את המצב. הם מנהלים מפגשים קבועים עם ישראל מימון מזכיר הממשלה ("איש מדהים", אמרו עליו). אתמול היו גם אצל ראש הממשלה (פגישה שנייה בסדרה). הם לא מתכננים מניפולציה שתעצור את הפינוי. הם יודעים שיהיה פינוי. הם מנסים לעדן אותו. לשנות את הטונים. הם חוששים מתהליך התחרדות או התרחקות מהמדינה, שיבוא בעקבות הטראומה. הרב סתיו אומר שיש תחושה של קונספירציה של המדינה נגד הציונות הדתית. זה לא רק ההתנתקות. זה דוח דוברת שעשה שמות בחינוך הדתי, זה ההסתערות על ישיבות ההסדר, זה שילוב הבנות בצה"ל, הדיבורים על חוקה, סגירת משרד הדתות.
"יש התחלת תחושה של מצדה", אומר הרב סתיו, "וזה יכול להוביל למקומות רעים. השיח היום בבתי הכנסת, הוא לא על ההתנתקות עצמה אלא על תחושת המצור. על ההרגשה שהמדינה רוצה להכות בנו".
כשישבו בעין שמר מול השמאלנים, הישוו לצורך המשחק והגימיק את מספר הילדים. לכל דתי היו שישה, שבעה, שמונה ילדים. לחילונים ילד, שניים, מקסימום שלושה. המספרים מדהימים. הדמוגרפיה, הם אומרים, תעשה את שלה. אבל בינתיים אנחנו עומדים מבוישים בפינה. ההשוואה לחרדים מעוררת שאלות נוספות.
"אנחנו, בניגוד לחרדים", אומר הרב שרלו, "מתמודדים על דמותה של המדינה, שותפים לזהות הקולקטיבית". סתיו: "החרדים באים וצוחקים עלינו, אומרים לנו שלהם בחיים זה לא היה קורה. הם, בהפגנות שלהם, לא אומרים שהאהבה תנצח. הם יודעים למחות ובהם כמעט ולא נוגעים". אז מה הם רוצים בעצם? לא הרבה. לאפשר לאנשים לארוז גם אחרי 48 שעות החסד. להבין שהם לא יכולים להתחיל לארוז קודם, בגלל נרטיב המאבק. להשאיר ולטפח את הקהילתיות. למצוא פתרון דיור זמני אחיד לאנשי נצרים וכפר דרום. לחבק את האנשים. לא לפגוע להם בפיצויים.
הבעיות האלה, כאמור, הגיעו לשולחנו של שרון. אתמול הוא דן בהן פעם נוספת. בשבועות האחרונים מתרבים המגעים. כולם מעורבים. ציפי לבני, המנכ"ל שלה אהרן אברמוביץ', ישראל מימון, אילן כהן. בצד השני יושבים רבנים, תושבים, ראשי קהילות. חוץ מזה, יש את צה"ל. מי שעושה את העבודה והופך, בעצם, לחזות הכל. תא"ל אביב כוכבי, תא"ל גיא צור (ראש מטה פיקוד דרום), קצינים רבים שיושבים מול האנשים 20 שעות ביממה, מטפלים, משדלים, מזהירים.
ויש גם את השר מתן וילנאי, קטר עצמאי שמשוטט בגוש כבר שבועות. ביום ראשון שעבר ישב עם אנשי אלי-סיני שעה ארוכה, בלילה, והאזין. ביום רביעי הסתובב בין היישובים. מנסה לסייע, למצוא פתרונות, לנפק אוזן קשובה. אומרים על וילנאי שהוא בוק. כנראה צריך להיות בוק כדי להצליח לתת לאנשים האלה קצת אמפתיה רגע לפני, לנסות לעזור להם לקראת הסוף למרות שלא פנו בזמן, למרות שלא האמינו, למרות שהדחיקו את הקץ.
המתיישבים עומדים על זכותם להסתכל בעיניים למדינה, בדמות החיילים והשוטרים שיבואו לפנות אותם. לקבל מהם צו פינוי אישי. לנצל את זכות המחאה. הם רוצים גירוש אישי, שמי, פרטני, פומבי. יותר ויותר יישובים דורשים שהחיילים "שלהם", שהגנו עליהם בחודשים האחרונים, הם אלה שיבואו לפנות אותם.
בסוף, זה יקרה. בלילה שבין יום ראשון לשני בשבוע הקרוב, בחצות בדיוק, יירד מחסום כיסופים שלא על מנת לעלות יותר. התנועה תהפוך, באותו רגע, לחד-סטרית. רק יציאה. הנכנסים יהיו אנשי כוחות הביטחון, או כלי רכב "לטובת יציאה". קץ ההתיישבות היהודית בחבל עזה יוכרז רשמית. באותם רגעים, מיד לאחר חצות, יפשטו אלף צוותים של צה"ל על כל בתי הגוש. בכל צוות ארבעה קצינים או אנשי קבע שהוכנו לכך מראש. זהו מבצע "יד אחים", שאותו הגה ויזם אלוף הפיקוד דן הראל.
האנשים ידפקו על הדלתות, ייכנסו לבתי המשפחות ויישבו לשתות קפה. אלה לא הצוותים המפנים, שאמורים להגיע רק ביום רביעי בבוקר (ה-17 בחודש , שבו פוקעות 48 השעות). אלה הצוותים העוזרים. הם יגידו "שלום, באנו לעזור". הם יתנדבו לעשות הכל: לארוז, לפרק את המזגן, את ארון הקיר. לעשות בייביסיטר לילדים. להכין קפה. או סתם לשבת ולדבר. להסביר. להכין את האנשים לפינוי. להפגין אמפתיה. הצוותים עברו הכנה מיוחדת. זה לא יהיה להם קל. המעמסה הנפשית קשה. אבל זה יתבצע. זה יהיה החיבוק האחרון שצה"ל, בשבתו כנציג המדינה, יעניק לאנשים. ברביעי בבוקר, כאמור, יבואו צוותי הפינוי.
נכון לעכשיו, האופטימיות זהירה. דן הראל אמר לרמטכ"ל במהלך התרגיל ביום רביעי שלא יתרגש מהרעש והצרחות מסביב. "הביום של המתיישבים מוגזם בכוונה. הכנו כאן את כל 20 התרחישים, נתנו הוראה ל'מתיישבים' לעשות הכל. הם מפזרים נינג'ות על הכביש, תוקעים לנו אוטובוסים, עושים לנו דווקא". אלא שבמציאות, מעריך הראל, "השקט יהיה דומיננטי הרבה יותר מהרעש. הפינוי יהיה שקט, כואב, סמלי. תהיה תפילה, יהיו תמונות קשות, כואבות, יהיו תהלוכות".
מצד שני, אסור להירדם. הצוותים והיחידות המיוחדות של תא"ל עמוס בן-אברהם, שעברו אימון אינטנסיבי ראשון מסוגו בארבעת החודשים האחרונים, יעמדו הכן. "מצב קיצון" ייאכף בעקבות הכרזה של כל מפקד בשטח על "סכנת חיים לחיי ישראלים". באותו רגע יופקע הפיקוד על האירוע לטובתם של אנשי היחידות המיוחדות. יש שרשרת שלמה של נהלים שעוצבה במיוחד. יש תורת לחימה שגובשה. הנה פתאום אירוע התבצרות, אולי אפילו עם בני ערובה, שאינו מכיל מחבלים. מה עושים? איזה אמצעים נוקטים? המטרה: לעטוף את האירוע, להפוך אותו חזרה מפרפר לגולם, לנטרל, לא לתקוף, לא להסתער, אלא רק כשבאמת לא תהיה ברירה אחרת.
על כל זה חולש הרמטכ"ל. דן חלוץ, נכון לעכשיו, הוא האיש הכי נכון שאפשר. גם הוא מודאג מהיום שאחרי. גם הוא רואה את המראות, שומע את הקולות ודואג את הדאגות. חלוץ חווה עכשיו, מהצד שלו, את תהליך ההתפכחות המואץ שעובר על אנשי גוש קטיף. המנהיגות שלהם, הוא אומר, הבטיחה להם ונטעה בהם אשליה של נס אלוהי, או נס פוליטי, שימנעו את יישום החלטות הממשלה והכנסת. והנה הם מבינים, ברגע האחרון, שאין כאן נסים. זה לא עניין אלוהי אלא גשמי לגמרי. ואנחנו עכשיו מנסים לעזור להם, מתרוצצים למצוא להם פתרונות. הוא מודאג, הרמטכ"ל, מהבקע שיכול להיווצר בין הציונות הדתית, האיכותית כל כך, לבין הצבא.
"לא אצל הרוב", הוא אומר, "אבל גם מעט זה הרבה. זו אוכלוסייה טובה שהודבקה לה, שלא בטובתה, סטיגמה של מיליציה פוטנציאלית. זה לא ככה. רוב מוחלט של האנשים האלה, למרות כל הקושי, יודעים בדיוק מה הקווים האדומים שאסור לחרוג מהם".
הרמטכ "ל יודע שעיקר הנטל של איחוי הקרע אחר כך יוטל, כמו תמיד, על הצבא. "זה המקום שבו מאחים את המתכות לסגסוגת", הוא אומר, "זה שוב נופל עלינו".
הוא מינה צוות מיוחד שעוסק רק בזה. כולל סוגיית ישיבות ההסדר. איך לא שופכים את התינוק עם המים מצד אחד, אבל מבהירים את הטעון הבהרה מצד שני. הרבנים שרלו, סתיו ופירון אמרו לו שעדיף להבליג. הרי ישיבות ההסדר הסוררות (שעלבים, קריית-ארבע ואלון-מורה) הן ישיבות קטנות, עשרה תלמידים כאן, 30 שם. הצבא יכול להכיל את זה. אם יתנקמו בהן, זה יחולל תהליך הפוך. הנוער יסתער על הישיבות הללו. ראשיהן יהפכו לגיבורי היום. המיתוס יועצם. "כמו שיודעים איכשהו להחליק את חקירת הלינץ' שנעשה ברוצח עדן נתן זדה", אומרים הרבנים, "כי אולי זה הדבר החכם לעשות עכשיו, כך המדינה צריכה לדעת, להבדיל, גם להחליק ולהעלים עין מהסיפורים האלה".
כך או אחרת, זה מגיע. זה קורה. ההתנתקות יצאה לדרך.
"עד סוף 2005", אמר אריאל שרון, "לא יהיו יותר יהודים בעזה". כשאמר את זה, לא רבים האמינו. היה נדמה שמשהו יקרה, שמשהו ישתבש (או יצליח), שמדובר בתרגיל פוליטי מבריק, או תחבולה אישית מפולפלת. והנה, הגענו. ביום ראשון בלילה יירד מחסום כיסופים וייסגר, שלא על מנת להיפתח מחדש. ישראל יוצאת מעזה, משאירה את הפלשתינים לגורלם, מנסה לאחות את קרעיה, לתהות על גורלה שלה.
לא ניתן להשאיר תגובות למאמר זה
kaspit@maariv.co.il
