מותו של המגיש
דן ראדר הלך הביתה אחרי שנפל בתחקיר שקרי, לטום ברוקואו נמאס ופיטר ג'נינגס נפטר בשבוע שעבר. בלי האייקונים שמדי ערב הגישו לאמריקה ניוז רציני ואמין, מהדורות החדשות בטלוויזיה האמריקנית לעולם לא יהיו אותו דבר
שמחים וטובי לב חיברו את הטלוויזיה לחשמל והתקשרו לנציגים המקומיים של ספקי הכבלים. אחרי מספר שיחות שהזכירו בתוכנן ובנימתן את ימי הצנע התקשורתיים בישראל של שנות השישים, העלו קרובי את העובדות הבאות: מכיוון שביתם ניצב מחוץ לתחום השיפוט של העיירה הסמוכה ומשום שהנחת תשתית הכבלים מתקדמת בעצלתיים מאז החורף הקשה של 2002 (זקני המחוז אינם זוכרים חורף קשה כזה), על כבלים וחיבור פס רחב ADSL לטובת בני המשפחה הצעירים והמחוברים אין מה לדבר כלל.
האפשרות היחידה האקטואלית היא צלחת לוויין בקוטר המקובל ביחידת מכ"ם צה"לית מול החיזבאללה, שתועמד בחצר. כל זאת בתנאי שהטופוגרפיה של מיקום הבית מאפשרת קשר עין עם האנטנה היחידה באזור, זאת שבלעדי קשר ויזואלי איתה, גם הטלפונים הניידים אינם עובדים משום שהם נמצאים מחוץ לאזור הקליטה.
במבט ראשון נדמה היה לקרובי משפחתי שבישראל התעקשו להיות מחוברים ל"הוט" ול"יס" במקביל, וגם היו מנויים על שלוש החברות הסלולריות, שהלך עליהם. במהלך שיטוט בין ערביים בחצר ביתם הפונה אל האוקיינוס, ואחרי שהבן הבכור דילג בכל פינות הנכס המשפחתי בתקווה שמשיא ניתורו יצליח לראות את האנטנה הנכספת, הצטייר האסון במלוא היקפו.
בטבורה של המדינה הקטנה, שלחיילים ששלחה למלחמת האזרחים (בשירות צבא הצפון) היתה תרומה מכרעת בניצחון על הדרום (היכן שהמעדנים היקרים בעולם עולים פרוטות; איפה שהיומיום הוא שם נרדף לאיכות חיים ונשיאים ונשיאים לשעבר נופשים בה בקיץ שבו אי אפשר לצאת בערב ללא סוודר דייגים הגון), בגן העדן האקלימי והאנושי הזה לא צופים בטלוויזיה ללא קרב נואש על תפישת עולם כפרית נבערת עם המקומיים.
בתום שבועיים שבהם התגלחו קרובי מול מסך הטלוויזיה המושבת וייבשו את שיערם, הסכימה חברת "ורייזון", המונופוליסטית באזור, להסתכן ולנטוע צלחת לוויין בחצר, בתקווה שלמרות שאין קשר עין עם האנטנה היחידה באזור ייאותו גלי הקרינה להתקמר מעט, לרמות את חוקי הפיזיקה המולקולרית ולעזור לקרובי לבלות את חלקם היחסי במילניום השלישי בהמשך הרגלי הצפייה המושרשים בהם, כמו העונה השישית של ה"הסופראנוס".
איפה שבתל אביב קובעים איתך טכנאי הטלוויזיה ליום חמישי ומצלצלים בבקשה להגיע יומיים קודם לכן "משום שיש לנו טכנאי באזור וחבל שתמתינו", הבטיחו ב"ורייזון" להגיע תוך שבוע. בתום השבוע הם התקשרו, ובנימוס האנגלוסקסי המאפיין את מדינות ניו אינגלנד התנצלו ואמרו שהטכנאי חולה והוא יגיע שבוע לאחר המועד שנקבע.
הבן הבכור, "המנתר", הסתגר בחדרו והתעורר בחשש ממשי שהוא עלול לשלוח יד בנפשו. מכיוון שקרובי חדשים באזור וטרם מצאו מישהו לדבר איתו בענייני דיומא, מיהרו לנצל את שיחת הטלפון כדי לחמם את האוזן בקול
קרובי מיהרו לערוך הגרלה מי מהם יהיה הראשון לשכב תחת גלגלי הטרקטורון עם הלהב הגדול שאיתו החלו לתחח את חלקת האספרגוס בחוותם. רק NBC? זעקו בחוסר אמון בטלפון. לכל הומלס בניו יורק יש את ארבע הרשתות הגדולות בעגלת הסופרמרקט שבה הוא מתגורר. מיד ישבו והריצו מכתב לחבר הקונגרס המייצג את האזור. בתשובתו ענה חבר הקונגרס, שעל שולחנו אלפי מכתבי מחאה דומים ושהוא שוקד זה שנים על שינוי החקיקה המעניקה ל"ורייזון" מונופול ואת הרשות להעדיף רשת שידור אחת על פני האחרות.
זה ייקח כמה שנים, כתב הקונגרס-מן, אבל ביני וביניכם, בחלק ניכר מהזמן ובתנאי שאין סופות שלג ותנאי מזג האוויר טובים, רואים גם את CBS ,ABC ופוקס . אפילו אצל יעקב אחימאיר רואים את "60 דקות ", שחים קרובי, שהחליטו לחכות עד החיבור המיוחל ל"ורייזון" לפני שהם מחליטים על המשך דרכם.
האמת היא שרק מי שעולמם הטלוויזיוני בנגזרתו האמריקנית עוצב בשנות השבעים, בעת צפייה נשגבת ומלאת הדר ממלכתי ולעתים פומפוזי, בעת צפייה בשדרים ובמגישי חדשות מיתולוגיים כוולטר קרונקייט, אריק סוורייד, הרי ק. סמית, דיוויד ברינקלי, יו דאונס, הארי ריזונר, מורלי סייפר, מייק וואלאס, ביל מויירס, ביל לרר ואחרים, ממשיך להתעקש על המרכזיות של רשתות השידור הגדולות בעיצוב תפישת עולמו של הצופה המודרני והעדפותיו.
בעוד שסמכותם הקפדנית והבכורה שדרשו למחלקת החדשות בכל הקשור לזמני שידור, לתקציבים ולשליטה מערכתית בלעדית ונטולת התערבות של גורמים אינטרסנטיים ינקו את האתוס שלהם מדמותו האיקונית של אדוארד ר. מורו (CBS), שרעד היה חולף בגוום ועיניהם הצטעפו כל אימת שהזכירו אותו במלמול רפה וסוגד, פולחן האנקור-מן (העוגן) לא שרד את התהפוכות שהתרחשו בציבוריות ובפוליטיקה האמריקניות, בעיקר בהתפתחות הטכנולוגית העצומה ובריבוי הערוצים.
קרונקייט ובני זמנו הפכו לאורקלים טלוויזיוניים, משום שכל החדשות והאירועים המשמעותיים של העידן שבין תום מלחמת העולם השנייה ועד הקמת CNN זרמו דרכם. משום שלא היו תחליפים. מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, המרוץ לירח, המאבק על זכויות האזרח (שחורים ונשים), ווטרגייט , החטופים באיראן, מלחמת המפרץ הראשונה ועוד, היו הזרדים היבשים שהזינו את מדורת השבט.
קרונקייט המוחה את דמעותיו ב-22 בנובמבר 63', רצח הנשיא קנדי בדאלאס; רצח רוברט קנדי, מרטין לותר קינג ומתקפת טט בוייטנאם ב-68'; הנחיתה על הירח ב-69'; הפריצה לווטרגייט ב-72' עד התפטרות ניקסון ב-74'; בחירת ג' ימי קרטר ב-76', חטיפת האמריקנים באיראן ובחירת רונלד רייגן לנשיא ב-80': כל אלה היו אירועים מסדר גודל שההתניה האמריקנית ניקזה אל שלוש הרשתות הגדולות, עם יתרון איכותי וכמותי ל-CBS.
עם העברת מושב חדשות הערב לדן ראדר, טום ברוקואו ופיטר ג'נינגס, השתנו יחסי הכוחות בין הרשתות. מחברת חדשות עצמאית ונטולת פניות, ספגה CBS חבטה תדמיתית כאשר נרכשה הרשת בידי איש העסקים לורנס טיש. הגיחוכים שליוו את הקמת CNN בידי טד טרנר נמחקו מפרצופי הוותיקים כאשר סיפרה CNN את הסיפור האמיתי של מלחמת המפרץ הראשונה מלב בגדד, אחרי ששאר הרשתות עזבו אותה בבהלה.
הקמת "פוקס" הפטריוטית ונטולת הסייגים בידי טייקון התקשורת האוסטרלי רופרט מורדוך, סיבכה את התמונה אף יותר. הרשתות הוותיקות, באמצעות שדריהן הבכירים במושב החשמלי, התבצרו מאחורי חומות האינטגריטי: הדיווח הבדוק והמדויק והעדפתן הטוטאלית של חטיבות החדשות על פני כל חטיבות השידור האחרות של הרשתות.
מה ש"ורייזון" מרשה לעצמה היום - לבחור את שידוריה של רשת אחת על פני האחרות - לא היה עובר לפני עשור. השלטוט בין ברוקואו, ראדר וג'נינגס היה עבור הצופה האמריקני הרגל הדומה לשובו הביתה מהעבודה, נעילת אנפילאותיו ולגימת הוויסקי-קרח הראשון של הערב. היה משהו מרגיע, משופשף כמו ג'ינס ישנים ונוח כמו חלוק ישן בהתבוננות נינוחה באייקונים מוכספי השיער, בעלי הקול הרם והסמכותי, הדיקציה המושלמת והמבטאים השונים.
מההגייה הטקסנית העצלה של ראדר ועד לדיקציה הבריטית (קנדית) של ג'נינגס. השדרים הנאים בחליפות ההדורות והמחויטות להפליא, עם הטקסטים שלעתים כתבו בעצמם ולרוב שיכתבו את משפטי המפתח שלהם, היו צינור האינפוזיה השקוף שדרכו טיפטפו אמריקה והעולם לווריד של הצופה. המינון ניחש את יכולת הקיבולת והסיבולת של הצופה הממוצע. חצי דקה על רעידת אדמה קטלנית בטורקיה; שתי דקות תמימות על המעורבות האמריקנית בעיראק; חמש דקות על עלטה בקליפורניה; חמש דקות לסיפור צבע של צ' רלס קוראלט בדרכים כפריות ושתי דקות על פנדה שהמליטה בגן חיות בסאן דייגו.
כל המהדורה כולה ארכה פחות מהזמן שקרח נמס בכוסית של בורבון. שעת השידור היתה נוחה. בין נעלי הבית לארוחת הערב. אורכה היה סביר. האמריקני הממוצע מסיים את עמל יומו בחמש. בשבע היה כבר אחרי החדשות כשהוא מעודכן במעללי הכפר הגלובלי.
באירוע חדשותי לא אמריקני כמו התנתקות ישראל מרצועת עזה, על פוטנציאל האלימות הגלום בה והמשמעות הראשונית של נסיגה ישראלית חד-צדדית אחרי 38 שנות כיבוש, היו ראדר, ברוקואו וג'נינגס מתעקשים להגיש את מהדורות החדשות מגוש קטיף. האמת שהקביעה הזאת זקוקה לבדיקה.
קרונקייט הגיש את החדשות מקהיר בעת מהלך שיחות השלום בין ישראל ומצרים בסוף שנות השבעים. למרות העניין התקשורתי הרב בהתנתקות, הדברים השתנו בחצי היובל שחלף מאז לחיצת הידיים בין בגין לסאדאת. מה שלא השתנה הוא העניין האנוכי, המתחת לאף, הפרטני והבדלני של האמריקנים בעצמם ובקורות אותם.
האמריקנים לא גילו עניין במלחמת העולם השנייה עד ההפצצה היפנית על פרל הרבור, וכאשר המלחמה התארכה מדי לטעמם ומחירה גבה, הם סיימו אותה בהטלת שתי פצצות אטום. מדובר באנשים קצרי רוח, בעלי תפישה איטית ונהייה פאבלובית אינסטינקטיבית אחרי דברי ההבל של מנהיגיהם. כך היה במלחמת וייטנאם.כך גם בעיראק.
שעה שהם עצמם חשופים לפיגועי טרור והם מקיזים דם בעיראק, צריך אג'נדה חדשותית כמו שהיתה לשלושת מלכי החדשות כדי להעלות את הדיון בהתנתקות לכותרות. מי שהיה לאחרונה באמריקה, יידע לספר לכם שהתפטרותו של שר האוצר הישראלי בעל המהלכים בוושינגטון זכתה לכיסוי אינטנסיבי בהרבה מההתגלגלות האיטית לשעת השי"ן בגוש קטיף.
דן ראדר הלך הביתה באקט ריטואלי של חרקירי בגלל המבוכה שגרם ל-CBS כאשר שידר, ערב בחירות 2004, תחקיר שקרי ותפור על השתמטותו כביכול של ג'ורג' בוש משירות כטייס במשמר הלאומי. ברוקואו התפטר כי מיצה את החוויה. פיטר ג'נינגס מת מסרטן בשבוע שעבר. מדובר בעיתונאים שפעלו מתוך המיית לב דמוקרטית, ליברלית ובעלת סדר יום שמאלני (במונחים אמריקניים) ; אנשים שהאמינו בכוחה של העיתונות להטות את אפיק הזרימה ההיסטורית, שראו בריצ'רד ניקסון את השטן של המאה ה-20 ובג' ורג' בוש את הנבל של המאה ה-21.
הסתלקותם של השלושה עוררה בארצות הברית דיון תקשורתי סוער שהעמיס על גב המת והחיים את מסקנותיה של תזה עגומה: "הסתלקותם", כתב פרנק ריץ', משקיף התקשורת הוותיק של ה"ניו יורק טיימס", " מעצימה את גודלו של הוואקום שנוצר בקטגוריה התרבותית שאנחנו מתעקשים לכנות חדשות".
באוויר רווי תדרים וערוצים, בביזור המעיק לעתים של ערוצי כבלים, לוויין, אינטרנט, ערוצי חדשות מקומיים, רשתות חדשות המשדרות 24 שעות ביממה, עיתונים מקוונים ומבזקי חדשות בטלפונים ניידים, ייצגו ג'נינגס, ראדר וברוקואו, כמו גם טד קופל, דיאן סויר ואחרים, את המעוז האחרון של הרגל הצפייה, הדיגניטי והאינטגריטי, בעידן הנע מקיטש ומוות של אופרה ווינפרי, למהומת אלוהים באולפן של ג'רי ספרינגר, לטבלואידיות הטלוויזיונית של הראלדו ריוורה.
לשלושתם היתה יכולת השפעה מכרעת על חטיבות החדשות שבהן עבדו, ליזום ולהתעקש על עיתונות רצינית, על דיווחים מעמיקים, על תוכניות תחקירים ועל סיקור של אירועים שעניינו אותם ושלא היו מגיעים לידיעתו של הצופה המודרני העצל אלמלא סדר היום שלהם והעדפותיהם. שלושת השדרים "השתמשו בכוחם ובהשפעתם להיאבק על חדשות רציניות וחשובות", אמר נשיא חדשות CBS, אנדרו הייוורד, בעקבות מותו של ג'נינגס. "בביזנס שנטייתו הטבעית היא לטריוויאלי ולצהוב, קיים סיכון שאם לדור הבא של שדרי החדשות לא יהיו הכוח וההשפעה, רק שיתוף פעולה בינם ובין מפיקיהם להשתדל אצל הקונצרנים הגדולים השולטים ברשתות השידור, ישמור על ערכים של עיתונות רצינית ואחראית".
במילים פחות הדורות: דור חדש של אמריקנים צעירים גדל כשהוא נסמך על הידידות המופלגת של שרתי האינטרנט והכבלים. הוא אינו רוצה להמתין לשעת שידור קבועה מדי יום, לרוב בערב. הוא רוצה את החדשות בזמן ובמקום המתאימים לו, והוא מבדיל פחות בין חדשות "רציניות" ובדוקות ובין בליל של שמועות באינטרנט. הרגלי הצריכה הללו מתרחשים על רקע של שינויים דרמטיים בסגנון החיים.
מה שיהפוך בעתיד הקרוב את מהדורת החדשות הסמוכה לארוחת הערב לאנכרוניסטית. "חדשות הרשתות ימשיכו לשחק תפקיד חשוב באמריקה", אומר ג'ף צוקר, נשיא NBC, "אבל העולם שאותו כיסו טום ודן ופיטר לפני 25 שנה, אינו העולם היום. טכנולוגיה, סגנון חיים ותפישת החדשות השתנו באופן דרמטי. אינני קובע אם זה טוב או רע יותר. אני מצביע על מציאות חדשה".
הנחת העבודה - ויש לה השתמעות דרמטית מבחינה כלכלית וקיומית - היא שבכל מה שקשור לחדשות לאומיות בקנה מידה דרמטי, כמו אסון התאומים למשל, לא יאבדו חדשות הערב של הרשתות את הבכורה שלהן. ברגעי משבר לאומי כגון אלה יעדיף עדיין הצופה הממוצע לקבל את החדשות הקשות מפי דמות סמכותית שהמידע שבפיה מוזן על ידי מערכת מקצועית, בעלת ותק ומוניטין, ולא מנער מחוצ'קן בעל בלוג באינטרנט, שמקבל את המידע שלו מרעם בק-פייר של אגזוז מכונית ברחוב מגוריו.
קהל הצופים המשולב של חדשות שלוש הרשתות הוא 29 מיליון, בערך כעשרה אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, שזה מעט מאוד. אבל אפילו המיעוט הזה יעדיף רשת סמכותית מוכרת על פני השדרים במשקל נוצה בכבלים ובחדשות האינטרנט הזריזות. בשקלול כולל, הצפייה בחדשות הרשתות היא עדיין פי עשרה מהצפייה במקורות חדשותיים אחרים.
מה שברור לחלוטין הוא שמעמדו של השדר הבכיר כאייקון תרבותי חלף מן העולם עם מותו של ג'נינגס. שדרים כג'נינגס, ראדר וברוקואו לא הכשירו את יורשיהם ולא התנדבו לחלק זמן מסך עם מי שהיו יכולים להיות יורשים פוטנציאליים, מה שהותיר את חטיבות החדשות לנסות את מזלן בשיטה של רוטציה או הימור על שדר שקשה לכמת את האהדה שממנה הוא נהנה, אם בכלל.
החלל הזה משרת את הרשתות, משום שבשנים האחרונות הפכו חטיבות החדשות לזוללות מזומנים ותקציבים מבלי שסיפקו את הסחורה וההחזר הכלכלי באחוזי צפייה ובהכנסות מפרסומות. הציניות של הרשתות והכיוון שאליו הן פונות מייתר את העניין ההיסטורי בשדרים סמכותיים, בעלי משקל סגולי רב, שתבעו עבודה איכותית, פרישה רחבה של כתבים, תחקירים יקרים, הקפצתם לאזורים חדשותיים בוערים ושידור חדשות הערב מזירות ההתרחשות עצמן, הפקות יקרות ותובעניות שהרשתות נענו להן בחריקת שיניים. גם משכורות שנתיות של עשרה מיליון דולרים לשדר נחשבו נטל נטול החזר.
משנת 93' ירדה הצפייה בחדשות הערב של הרשתות ב-34 אחוז . המועד, כמו הנתון, מתייחס לסופה של מלחמת המפרץ הראשונה של בוש האב ולתחושה שהרשתות העדיפו ללחך את החדשות מידיו של הממשל, במקום להשתמש בשיניים שניתנו להן ככלבי השמירה של הדמוקרטיה. הבגידה הזאת בערכי השידור והאופן שבו נחשפה בעיתונות פגעו פגיעה אנושה באמינות של הרשתות.
ג'נינגס, ראדר וברוקואו היו העורכים האחראים של המהדורות שהגישו. הם היו מעורבים ישירות ועמוקות בהכנת המהדורות, בקביעת הליין-אפ, ביצירת ההדגשים ובבחירה בין עיקר לטפל. ברבות השנים גילו מודעות לצרכים המשתנים של מעסיקיהם ויצרו מהדורות קלילות וידידותיות יותר, אך הם היו מפורסמים ביכולת שלהם להתעקש על אייטמים שאלמלא הם לא היו מגיעים לידיעת הצופים. מחליפיהם לא ירשו את כוחם. בעיקר משום שחשקו בכיסא יותר מאשר באחריות שבאה איתו.
ב"שלושה עכברים עיוורים", אחד הספרים המאלפים ביותר על הרשתות, מאת כתב ה"ניו יורקר" קן אלוטה, סימן הכותב לפני עשור את הכיוון המדכדך שאליו פנו הרשתות לפני שפינו המגישים המיתולוגיים את מקומם. בשבוע שעבר כתב אלוטה כי "מגישי חדשות הם אנשים שקשה מאוד למצוא תחליף לניסיון שלהם, במיוחד בעולם שבו החליפה' עיתונות פנקס המחאות' את עבודת השטח, ועורכים שואלים את עצמם למה אנו זקוקים כדי להגיע לקהל צופים גדול יותר, איך אנחנו חוסכים עלויות והאם אנו זקוקים באמת לכתב באיסטנבול? הרי שום דבר לא קורה שם. דקה אחרי שהכתב עולה על המטוס בדרכו הביתה מתפוצצות באיסטנבול שלוש מכוניות תופת וארבע שגרירויות".
בערכי השידור של היום כלל לא ברור אם היה נשלח שדר בכיר לסקר את נפילת חומת ברלין מגרמניה, את מלחמת המפרץ מבגדד ואת טבח הספורטאים ממינכן. בניגוד לדימוי הקלאסי של מגיש חדשות שאינו זז מאולפנו, שדרים כראדר הצטרפו למוג'אהידין בעת ההתקוממות העממית באפגניסטן והיו בכיכר טיינאנמן בבייג'ין בעת מרד הסטודנטים. הם קלעו עצמם לעין הסערה כאשר העתיקו את אולפן החדשות לשטח, כמנהג יעקב ומיקי.
כבר עתה, למפרע, מבצבצים געגועים לסוג העיתונות הנכחדת של הדינוזאורים. אבל לא הכל היה אנין ומסודר בעולמם של המקצוענים. מעט לפני פרישתו בשל מחלתו הקדיש ג'נינגס שעתיים להצצה מבישה לעולמם הקונספירטיבי של חובבי העב"מים, הזניה מובהקת של המקצוע; בריאן וויליאמס, מחליפו של ברוקואו, נושא המוטו "סיפורה של אמריקה", נתפש בתודעה התקשורתית כשדר חביב, טריבון עממי היורד מהכס הקדוש, כדי לדווח על מה שמציק באמת לגברת ולמר אמריקה.
הטענה המתגבשת היא שבעולם האינטרנט, שבו מכריז על עצמו ג'ף גאנון ( " חדשות טאלון" ) כעל עיתונאי, ועוסק בדיווח שקרי, מגמתי ונטול ביסוס עובדתי בבלוג אינטרנטי, של ידיעות שתולות ומוטות במסווה של ארגון חדשותי מסודר העונה לקריטריונים אלמנטריים, איבדו החדשות את מעמדן ואת ערכן המסורתי. לצד תעלוליו הנחותים של הראלדו ריוורה הצהבהב ב"פוקס", קלות הראש הנרכשת של הרשתות הגדולות והכפפת המערך החדשותי כולו לשיקולים מסחריים וכלכליים, מאבדת אמריקה את האמון המסוים שרחשה פעם לחדשות הטלוויזיה שלה.
התחושה הקשה היא שחשיפת שחיתות שלטונית, כמו זאת שנחשפה ב"וושינגטון פוסט" בפרשת ווטרגייט, אינה אפשרית יותר בגלגול הנוכחי של התקשורת האלקטרונית. אינטרסים רבים מדי מושלים בכיפה ובוחשים בקלחת.
הצורך להציף את החדשות בבלוני בידור צבעוניים כדי להציב מראה מעוותת וורודה מול הצופה במאבק על אחוזי הצפייה, נצחונו הניצח של הבידור על החדשות הקשות, ההתעלמות המגמתית מהרקורד האומלל של הנשיא בוש, הפיחות במעמד משדר החדשות המרכזי כמשקף היומי של מצב האומה לטובת הברברת האינסופית של ערוצי החדשות הלולאתיים, זילותו של המקצוע והפקדתו בידי אנשים שהכשרתם אינה עיתונאית אלא בידורית - כל אלה הופכים את הסתלקותם של שלושת המגישים לכאב ראש ולצער אמיתי אצל מי שעדיין מאמינים שאמריקה זקוקה וראויה להשתקפות הוגנת ומדויקת של מצבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
