הצבעים של הפינוי
כף חול כחולה, חלון לבן, דשא מצהיב, מודעה בצבע ורוד ופרוכת בצבע שני. אלון שני ראה כיצד מורג נהפך מיישוב בבוקר לעיר רפאים בערב
חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב
הנה הגדר האפורה, משבצות משבצות. אני מסתכל דרכה ורואה ארגז חול, כף כחולה, רכבת פלסטיק צהובה, ואז נזכר, שרק היום בבוקר, ארבעה ילדים בגילאי האחיין שלי שיחקו במים שבגיגית והאמהות שהקיפו אותם הסבירו להם כמה פשוט לשחק בכף כחולה ורכבת צהובה ולהיות ילד.
עכשיו, כמו בשיר המפורסם של הכבש ה-16 על אותו גן סגור, ארגז החול מיותם. התמונה הזו מטרידה, מפריעה ומאיימת. כאילו בן רגע פסקו החיים מלכת והכל ננטש ונעדר, כאילו קפצו אותם כלי משחק ילדותיים והבריחו את בעליהם.
אני ממשיך בדרכי ומגיע לבית משפחת אונטרמן. משמאל לחלון הלבן, שתריסו מוגף כעת, תמונה גדולה וצבעונית – אבא, אמא, חמישה ילדים ותינוק יושבים. חיוך זורח ניבט מפניהם. אני מתקרב לדלת הבית. שקט. אין קול ואין עונה.
בבוקר עוד הפעילו תושבי היישוב את הממטרות במדשאות כאות לכך שרוחם לא נשברה עד הרגע האחרון. הדשא, כך נראה לי, כבר מתחיל להצהיב מעט. מסביב למשקוף הדלת נצבע צבע אדום ולצד המשקוף, דף מודפס באותיות קידוש לבנה ובו ציטוט "וראה את אדם... ופסח על הפתח ולא ייתן למשחית לבוא אל ביתכם לנגף". מי יודע היכן תשב משפחת אונטרמן בפסח הבא.
כמו גלויה פסטורלית ישנה
אני ממשיך למרכז היישוב, שידע שעות לא קלות במהלך היום. מאות, אולי אלפי בקבוקי מים מינרליים, פסולת ושברי בתים מושלכים לכל עבר. ראשית אני ניגש לכיוון חדר האוכל הקהילתי. מאכלסים אותו כעת רק חיילים משועממים ועייפים שניכר בפניהם שהיום הראשון בו החלו את מלאכת הפינוי גזל מהם אנרגיות רבות.
על לוח המודעות אני מוצא מודעה בכתב יד כתובה בטוש ורוד: "עד היום רף האוכל היה גבוה. עלינו לצמצם כמויות אם אנחנו רוצים שיישאר משהו להמשך. עלינו לאכול אך לצמצם ולהתחשב בכך שאנו בבית ולא במלון". על המודעה חתום צוות המטבח שהשאיר בתחתית המודעה פרצוף סמיילי.
מול חדר האוכל קשה להתעלם ממבנה בית הכנסת המפואר. אני
על הספסלים עדיין מונחים סידורי התפילה. הפרוכת בצבע שני עדיין מבהיקה מאור הנברשת. זה נראה לי כל כך כמו בית כנסת והתמונות כבר עולות במוחי כיצד עלו פה לתורה ילדי היישוב. וכעת בקושי נשמעים לחשושי החיילים.
בבוקר עוד היה מורג יישוב, וכעת הכל נראה לי כמו גלויה פסטורלית ישנה ומתקלפת, שכאילו נלקחו ממנה כל אותם דברים שהפיחו בה חיים. אני לא יכול שלא לחשוב, שישנם לא מעט אנשים שמחפשים מסגרת, של גלויה שהיתה חייהם, עד אותו הבוקר.
עדכון אחרון : 13/11/2005 12:33
נא להמתין לטעינת התגובות
