המראות הקשים שלא ירפו לעולם
אחרי שנתקל בטלאי של מגן דוד ובמספרים על זרועות, חזר כוח 14 מפינוי עצמונה בתחושה של חורבן
חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב
תושבי היישוב, שנחשב לאחד מהגושים המאיימים והקשים בין קבוצות המתנחלים, לא הרימו יד על כוחות הפינוי. הם בעיקר צעקו, בכו, והזכירו לחיילים שיגיע יום בו ישלמו את המחיר על ''הגירוש''. כמות הילדים שהכיל הכפר הצנוע הזה גדולה בהרבה מכמות המבוגרים ששהו כאן ביום הפינוי.
סגן משה מספר: "המשפחה שאני עזרתי לה דווקא לא היתה היסטרית, אבל הבת שלהם המשיכה לבשל כשהגענו כאילו לא היינו שם בכלל. כל המשפחה הלכה עם טלאי צהוב, והאבא הלך עם מספר על היד. אם יש משהו שאני אקח מהיום הזה, זה יהיה אותו מספר. גם היה כתוב שם שאם צלב קרס יכול גם מגן דוד יכול. לגבי, המלחמה הפסיכולוגית שלהם די הצליחה. הם גרמו לי להרגיש רע. בסוף פשוט שטפתי פנים, והתאוששתי. הכל התחיל לזרום טוב יותר כשהתחלנו לארוז".
האבסורד של ההתנתקות מצא ביטוי הולם בפינוי עצמונה. מאות רבות של חיילים, שוטרים ומג"בניקים פשטו על היישוב, שבדיעבד התברר כי הכיל לא יותר מ-150 אנשים. לרגע היה נדמה שאפילו מספר אנשי התקשורת הולך לעלות על מספר התושבים.
המראות הקשים הסתכמו לרוב באבות עטויי תפילין, שנסחבו על ידי חוליית שוטרים
לרס''ר רפי, אבא בזכות עצמו, היה קשה במיוחד: "היה לי קשה להסתכל לילדים האלה בעיניים. ילד בן 7 גורם לאדם בן 30 להתחבא מאחורי משקפי שמש. לא היה לי מה להגיד לו. הדמעות ממש חנקו לי את הגרון כשראיתי אותם. היתה גם ילדה אחת שצעקה לאמא שלה: 'למה אנחנו הולכים מפה', ואני חשבתי שרק בשביל הביטחון שלהם כדאי שיעזבו".
רפי זועם על השימוש בהשוואה לשואה: "זה ממש הטריף אותי. אנחנו לא נאצים, וזה היה ממש לא במקום". הוא יודע שעבורם, הפינוי/גירוש (עניין של טרמינולוגיה) לא מסתיים בקרוב. "נפשית, ראינו היום דברים שיציקו לנו גם בעתיד'', הוא אומר, ''בשורה התחתונה, אני מרחם על הילדים שחיילים פינו אותם מהבית, אבל זה לא היה חייב להיות ככה. הם יכלו לעזוב מרצון. אנחנו לא באנו לגרש אף אחד".
המשפחות המפונות נפרדו מביתם בפעם האחרונה בברכת "ברוך דיין האמת", ברכת המתים, האבלים וחדורי הסבל. את תחושת החורבן היה ניתן למצוא אפילו בחברי הכוח. הנסיעה חזרה מכרם עצמונה למחנה רעים היתה שקטה יותר מכל נסיעה אחרת. אנחנו נוסעים והכוח שותק. שותק וגועש.