גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן
  1. גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן (ראה תמונה).
  2. בחר "כן" (או Yes) בתיבת הדו-שיח שמופיעה.
  3. זהו, סיימת!

סגור


המראות הקשים שלא ירפו לעולם

אחרי שנתקל בטלאי של מגן דוד ובמספרים על זרועות, חזר כוח 14 מפינוי עצמונה בתחושה של חורבן

איתי שטרן | 18/8/2005 3:21 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
''לוקחים אותנו לתאי הגזים או למחנות ההשמדה'' שאלו תושבי כרם עצמונה, צועדים כשעל דש חולצתם טלאי בצורת מגן דוד ועל זרועם מצויר מספר. היישוב הקטן על גבול רפיח, שהכיל אתמול גם את חיילי כוח 14, כבר ריק מתושבים. בעוד ימים ספורים יישארו ממנו חורבות וצעצועים נטושים בלבד.

חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב

תושבי היישוב, שנחשב לאחד מהגושים המאיימים והקשים בין קבוצות המתנחלים, לא הרימו יד על כוחות הפינוי. הם בעיקר צעקו, בכו, והזכירו לחיילים שיגיע יום בו ישלמו את המחיר על ''הגירוש''. כמות הילדים שהכיל הכפר הצנוע הזה גדולה בהרבה מכמות המבוגרים ששהו כאן ביום הפינוי.

סגן משה מספר: "המשפחה שאני עזרתי לה דווקא לא היתה היסטרית, אבל הבת שלהם המשיכה לבשל כשהגענו כאילו לא היינו שם בכלל. כל המשפחה הלכה עם טלאי צהוב, והאבא הלך עם מספר על היד. אם יש משהו שאני אקח מהיום הזה, זה יהיה אותו מספר. גם היה כתוב שם שאם צלב קרס יכול גם מגן דוד יכול. לגבי, המלחמה הפסיכולוגית שלהם די הצליחה. הם גרמו לי להרגיש רע. בסוף פשוט שטפתי פנים, והתאוששתי. הכל התחיל לזרום טוב יותר כשהתחלנו לארוז".
ילדים מקללים עם עיניים אדומות

האבסורד של ההתנתקות מצא ביטוי הולם בפינוי עצמונה. מאות רבות של חיילים, שוטרים ומג"בניקים פשטו על היישוב, שבדיעבד התברר כי הכיל לא יותר מ-150 אנשים. לרגע היה נדמה שאפילו מספר אנשי התקשורת הולך לעלות על מספר התושבים.

המראות הקשים הסתכמו לרוב באבות עטויי תפילין, שנסחבו על ידי חוליית שוטרים

וחיילים בדרך לאוטובוס המפונים. אך בין לבין היה ניתן להבחין גם במראות הכואבים ביותר – אלה שבפניהם של הילדים. עיניים ענקיות ואדומות, שפתיים נפוחות מחום זורקות משפטי נאצה בקשה ותחנונים לכל חייל שרק הטה אוזן. אין ספק כי ילדי כרם עצמונה נלחמו עד הרגע האחרון. נללחמו והפסידו בקרב הראשון בחייהם.

''הדמעות חנקו לי את הגרון''

לרס''ר רפי, אבא בזכות עצמו, היה קשה במיוחד: "היה לי קשה להסתכל לילדים האלה בעיניים. ילד בן 7 גורם לאדם בן 30 להתחבא מאחורי משקפי שמש. לא היה לי מה להגיד לו. הדמעות ממש חנקו לי את הגרון כשראיתי אותם. היתה גם ילדה אחת שצעקה לאמא שלה: 'למה אנחנו הולכים מפה', ואני חשבתי שרק בשביל הביטחון שלהם כדאי שיעזבו".

רפי זועם על השימוש בהשוואה לשואה: "זה ממש הטריף אותי. אנחנו לא נאצים, וזה היה ממש לא במקום". הוא יודע שעבורם, הפינוי/גירוש (עניין של טרמינולוגיה) לא מסתיים בקרוב. "נפשית, ראינו היום דברים שיציקו לנו גם בעתיד'', הוא אומר, ''בשורה התחתונה, אני מרחם על הילדים שחיילים פינו אותם מהבית, אבל זה לא היה חייב להיות ככה. הם יכלו לעזוב מרצון. אנחנו לא באנו לגרש אף אחד".

המשפחות המפונות נפרדו מביתם בפעם האחרונה בברכת "ברוך דיין האמת", ברכת המתים, האבלים וחדורי הסבל. את תחושת החורבן היה ניתן למצוא אפילו בחברי הכוח. הנסיעה חזרה מכרם עצמונה למחנה רעים היתה שקטה יותר מכל נסיעה אחרת. אנחנו נוסעים והכוח שותק. שותק וגועש.

עדכון אחרון : 18/8/2005 3:21
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

nrgטורסדילים ונופשונים

nrg shops מבצעי היום

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
לאייטמים קודמים לאייטמים נוספים
  • פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים