צינים, נמאסתם
אראל סג"ל נגעל מכל מי שעולץ למראה חורבן גוש קטיף - אי אפשר להוציא את הגולה מהיהודי
התקשורת התפעמה בצדק מהרגישות שהפגינו החיילים, אבל טחנה את הנושא באופן שנראה כניסיון עיקש לטשטש את העוול המוסרי שבגירוש. הקורבן הופך למקרבן. עשרות כתבים הפכו לפרויד בגרוש ועסקו בשאלה אם מותר להשתמש בילדים ועד כמה זה מזיק להם.
איזו צביעות מכוערת. אף אחד מהם לא קם וזעק כש6,000- פצמ"רים נפלו על הראש של הילדים האלה. את הילדים האלה מותר לגרש מביתם מבלי שהם יודעים לאן, אבל העיתונאים, כמה נאור מצדם, דואגים לבריאותם הנפשית. אולי עדיף שידאגו לעתיד ילדיהם בשירותי מועדוני תל-אביב.
כמה מבחיל נראה ממרחק של ימים ספורים, התשדיר הבולשביקי של מינהלת סל"ע "לכל מתיישב יש פתרון." העובדה הנוראה שלחלק גדול מהמפונים מחכה עתיד אפל נשמטה מהתצלומים היפים. אנשים מבוגרים, חקלאים בדימוס שייאלצו לחפש את עצמם בגיל חמישים פלוס. ההכנה הלקויה של מינהלת סל"ע רופדה בשלל מריחות קטיפה מפיו של עיבל גלעדי באולפנים הממוזגים. לעג לרש.
תל-אביב לא דמעה השבוע, תל-אביב כמושג תרבותי היתה אדישה לשבר ולחורבן. הבורסה גאתה ותל-אביב לא ירדה להזדהות עם אחיה במחסום כיסופים. תושבים מעיירות פיתוח ומקיבוצים דתיים דווקא כן. וזה שורש כל הסיפור.
"יבבנים," אמר בתיק תקשורת אייל ארד על המתנחלים. "בכיינים," כתבו פובליציסטים בכירים. במין טון מתנשא הם קבעו "מספיק עם הבכי," אבל האמת היא שמתחת לפסאדה ולפוזה של יודעי כל, הם מפחדים. הם מבינים שבמערכה התרבותית על זהות המדינה, מחכה להם תבוסה.
החבר'ה הצעירים מנוה-דקלים וכפר-דרום הפסידו אתמול אבל ינצחו מחר, כי הם חדורי אמונה, נחישות והקרבה. בני נוער שנקיים מתרבות קניונים נבובה ופולחן חומר משחית. בני נוער שאינם צלובים על קולבי מותגים ואין להם ברקוד על הנשמה אלא נצח.
אחים ואחיות שלי, אני אוהב אתכם.
עדכון אחרון : 19/8/2005 5:29
נא להמתין לטעינת התגובות
