איזה מלך
אמונה וגאולה לבת, לבן ולכל המתעניין
שהרי שתי אפשרויות עומדות בפני היהודי. אחת, לשקוע במרה שחורה ועצבות שהן גרועות מעבודה זרה או להתגבר כארי, לבנות ולהיבנות. משל למה הדבר דומה, לאימון של שרירן. בכדי להגדיל את השריר עלינו לקרוע את סיביו וזו מהות האימון. אחר כך יגדל. וכך גם שריר לבנו שהיום קרוע ושבור, אבל מחר יגדל וישפע. ואין לכם הוכחה טובה יותר מאשר אותה חמלה, חסד, אהבה ואמונה שאנו עדים להם ממש בימים אלו. ואולי כיוון המכוון להעביר מאותו שפע, חסד וגבורה של קהילת גוש קטיף, החסד לכלל בני עמנו החולים מאוד ומדמים לעצמם ניו יורק על גדות הירקון. והלוואי והיו מקימים גרעין של גוש קטיף ברמת אביב. בכל אופן, שם בכותל, בוכה וצוחק, עלה בדמיוני שועל המהלך בין חורבות ואז רווח לי מאוד.
יש הטוענים כי נכון בעת הזו לזעום על העוול שנעשה לאחינו, אבל אותי מדאיגה השנאה שמשטה בי ומעוורת אותי ואין טעם בדבר ולא היגיון. לא נשכח אמנם, אבל לא ניטור. יש המבקשים חשבון נפש, שאין ספק שראוי להיעשות ולהיראות אך לא כעת אלא ממרחק זמן המאפשר צלילות דעת ומחשבה. חמורות מכל הן ההתקפות על האמונה והלגלוג על המלך מפי ריקים וחסרי דעת וכבוד. ואין הכוונה לכבוד לאל, שהוא אינו זקוק לכבודם אלא להלבנת פני יהודים מאמינים בני מאמינים.
וכבר שמעתי את הרמטכ"ל אומר שהוא מודאג מהמשיחיות שהתגלתה (וראוי שישאלו אלופיו המאמינים אם הוא מתכוון לבטל את עיקר י"ב בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה
כאמור, בתקשורת ובחלקים מהציבור החילוני צורבת שמחה לאידם של אחינו ומין עליצות אלילית על שתיקתו של זה שקבע "אהיה אשר אהיה". לאותם טוחני הרים יש לומר, נו ו...
היהודי עומד לעתים קרובות קרוע, נבוך, בודד ותלוש, וכבר ניסח זאת טוב ממני עשרות מונים הרה"ג יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל (הרי"ד) בחיבורו "איש האמונה": "האדם המאמין, חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, מתלבט בין התלהבות ודביקות באלוקים לבין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו".
הפילוסופיה הקיומית החילונית כופרת בקיומו של כוח עליון ומשליכה יהבה על האדם ובחירתו בכל רגע נתון, וזו משמעותו בעולם. אלא שאליה וקוץ בה, דווקא על פי שיטתם של מי שאינם מכירים בכוח עליון ובהכרח מחייבים את שלטון הטבע הנע בין חוקים דטרמיניסטיים לאקראיות,הרי שאין לו לאדם בחירה חופשית כי הוא מקובע לחוקי הטבע וכל הבחירה היא אשליה.
דווקא זה המאמין בבורא יש מאין הוא בעל הבחירה האמיתית ובחירתו נעשית כל יום מחדש.
הרב סולבייצ'יק מפרש את צלם האלוקים באדם כיכולת של האדם אף הוא לברוא וליצור. בפעולת היצירה יש משום הידמות לקב"ה. במאמרו "קול דודי דופק" הסביר הרב שהרע קיים יחד עם הסבל וייסורי השאול. "מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח דעת מן הקרע שבהוויה ועל ידי רומנטיזציה של חיי האדם, אינו אלא שוטה והוזה הזיות. אי אפשר להתגבר על מפלצת הרע במחשבה פילוסופית-ספקולטיבית". כאן קובע הרב סולבייצ'יק שצריך לעשות הבחנה בין גורל לייעוד.
"האדם נולד כאובייקט, מת כאובייקט, אבל ביכולתו לחיות כסובייקט, כיוצר ומחדש, המטביע על חייו
את חותמו האינדיבידואלי והחורג מן האוטומטיות אל הפעילות היצרנית".
אם להסתמך על מעין החיים של פרנץ רוזנצוויג ב"כוכב הגאולה", הרי שעם ישראל הוא עם הנצח ולזמן אין שליטה עליו אלא יש לו קטגוריה של זמן משלו. העבר של עם ישראל אינו בגדר היסטוריה בלבד אלא מאורעות הדורות שלפנינו, זכרם חי בנו בבחינת הווה ומעשה. ומתוך כך ברורה תחושת הייעוד הלאומית והאישית. עם כל הצער שבדבר, אין לעם ישראל קיום נורמלי ושקט ככל העמים (אם כי, לאיזה עם יש קיום שקט ונורמלי? לשווייצרים? ), אין לעם ישראל היסטוריה רגילה. איזה עוד עם חזר למולדתו אחרי 2,000 שנות כיסופים וגעגועים? והאם עשינו זאת בעבור הכבוד שבהובלת מדד השחיתות העולמי?
מבלי לפגוע באותם ליברלים חילונים, אשכנזים ברובם, הרי שאם נעתיק אותם ממקומם לגלות, בתוך דור, בניהם ובני בניהם יתבוללו. כל הקיום היהודי שלהם מבוסס בזכות ישיבתם על אדמת ארץ ישראל. ודווקא הם אינם מכירים בחשיבותה. כל הדיבורים הריקים על מדינה יהודית דמוקרטית שפויה הינם הבל. מהי יהדותה של המדינה הזו? מהו אופיה?
וזה שורש הדיון המהותי העולה לאחר ימים אלו, מהו החזון שלנו? האם הוא משותף?
ההסתה נגד אוהבי הארץ ונאמני האמונה אינה מובנת. עם ללא עבר ומורשת הוא כאדם נטול זיכרון, אדם נכה. ומהם שורשינו?
בקופסת אשל על מצע של צמר גפן אפשר מקסימום להנביט גלעין של אבוקדו, לא עץ זית. כדי להיאחז, אנו זקוקים לאדמה אמיתית, לא לנדל"ן, ויותר מכך לקבע את זהותנו ההולכת ומתערפלת ומתערבלת בחיקוי עלוב למערב.
הברית היהודית קיימת. בלעג כונתה "ברית המקופחים", כך קבעו האליטות, אלא שיש להחליף זאת במונח מתאים הרבה יותר, "ברית המשובחים". קואליציה יהודית של מי שאינם בושים בזהותם ובייעודם הנצחי. ברית לא מטאפורית בין עיירות הפיתוח להתנחלויות. אנו אדוני הארץ לא פחות מעמוס עוז ומקוראי "הארץ" ובטח לא פחות מהפלשתינים. אסור לנתק את עצמנו מהמדינה, אין להרכין ראש בפניהם ולשחק ברוגז. עם זאת, אין גם טעם להפנות שנאה ולהתרחק אלא דווקא להתקרב ולהכיל כל יהודי המבקש לטעום ולו כזית, גם אם אינו מקפיד על תרי"ג מצוות. חסידות מזרחית.
דהיינו, מסורת עם נשמה יתרה היא צו השעה, לא התבדלות.
זהות יהודית היא צו השעה, לא רק התיישבות.
פעם באו חסידיו של רבי מנחם מנדל מויטבסק אל רבם בטבריה וסיפרו לו כי על הרי הגליל עומד איש אחד, תוקע בשופר ומכריז כי בא המשיח. שאלו אותו החסידים האם להאמין כי באה הגאולה. רבי מנחם מנדל פתח את החלון, ריחרח את האוויר ופסק: "לא". חסידיו התפעלו מיכולתו של רבם להכיר אם אכן גאולה באה רק על פי חוש הריח אך הקשו עליו. "אם יודע רבנו אם גאולה באה על פי חוש הריח, מפני מה פתח את החלון, הלא אוויר יש גם בתוך החדר. ענה הרבי: "משום שכאן בתוך חדרי משיח כבר בא".
הגאולה אינה בהכרח זמן היסטורי אלא גם מצב תודעה. הגאולה מחופרת בתוכנו בנפשנו ועלינו לחפשה ולשחררה.
לאחר שלא עלה בידי הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, הוא פנה באגרת לגיסו רבי אברהם גרשון מקיטוב וסיפר על עליית נשמה שהיתה לו. "ושאלתי את פי המשיח,'אימתי אתי מר?' (מתי אתה מגיע). והשיב לי, 'בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ותתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, אז יכלו כל הקליפות ותהיה עת רצון וישועה'".
הפשט נדמה מגלומני, אבל מתחת לפני הדברים הכוונה מורכבת הרבה יותר. הבעש"ט קבע שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלקי קומת המשיח השייכים לנשמתו. "כמו כן יהיה משיח קומה שלמה מכל נפשות ישראל... על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק משיח השייך לחלק נשמתו, שיתוקן ותתכונן כל הקומה". שימו לב, כל אחד.
אז "איפה היה המלך?", הם שואלים בלעג. למה נטש את נאמניו. וכאילו נסתרה התשובה ממני עד ששוחחתי בטלפון עם חברי שחר ארזי המצוי בניכר ומתוך הדיון עלה הפתרון.
המלך כאן עכשיו. בשרו זאת ללועגים. הביטו סביב, הוא כאן במלוא כבודו. כל החמלה, האהבה, החסד שנוצצים בקדושה בשעה שאתם אחי ואחיותי מקבלים את פני העקורים ומסייעים להם ומקלים עליהם. המלך נמצא בקבלת הפנים בכותל, במלונות שאליהם נוהרים מתנדבים לעזור ולעמעם את ייסורי הגירוש. המלך ניכר באותה בת של "בני עקיבא" המכבדת רצפת קרווילה באתר ניצן. המלך מתגלה בחבר'ה המתנדבים ברגילה שלהם לפרק חממות בגוש קטיף. בתושבי גבעת שמואל שאצו להתגייס לעזרת אחיהם ובתושבי עיירות הפיתוח שיצאו לצמתים לקבל את פני אחיהם המגורשים. שם נמצא המלך, בכל אחד ואחד מכם. והלוואי שנדע להעביר את כל האהבה הזו גם לאחינו ואז תבוא גם הגאולה הכללית בהיסח הדעת. כי הגאולה כאן איתנו כל הזמן ורק צריך לקלף את המעטה ולגלות את הניצוצות.
segal99@012.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
