גימיקים לא חסרים
על שולחנו של ראש הממשלה מונחת הצעה: לכבוש את הציבור במתקפת "שלום וביטחון" מחודשת, בהבטחה לשינוי שיטת הממשל, אולי עם אבי דיכטר כפרויקטור לאומי למלחמה בפשיעה. ההכרעה תיפול בימים הנוראים. וגם: הסלטה של הרב וחרך הירי של מח"ט הצנחנים
גם הוא יודע שאין לו עתיד בליכוד. הרומן בינו לבין המפלגה שהקים עומד לקראת סיום. רק נס או התפתחות מאוד לא צפויה יחדשו את סיכוייו שם.
עכשיו, אומרים לו אנשיו, הוא צריך להחליט מה הוא רוצה. לאן הוא רוצה להגיע. הוא חייב תוכנית. הוא זקוק להפחת תקווה מחודשת בעם. אחרי שביצע את ההתנתקות גם יאמינו לו. פתאום הפך שרון לאחד המנהיגים האמינים שהיו כאן. אמר, נלחם כנגד כל הסיכויים ועשה.
מתוך התוכנית תיגזר גם הפעולה. "אם אתה רוצה להפציץ את עזה בתותחים", אומרים לו, "אז ברור שאתה מתקוטט עם עוזי לנדאו ולא יכול ללכת עם פרס. ואם אתה רוצה שקט וביטחון, אז פניך למרכז".
האופציה של שרון היא הקמת מפלגה חדשה. מפץ גדול, מפץ קטן, מפץ בינוני. מה זה משנה. מסגרת פוליטית חדשה. אומרים שזה בלתי אפשרי. אומרים שזה לא הצליח מעולם. אז אומרים. שרון כבר עשה בחייו כמה דברים בלתי אפשריים.
אסור לשכוח: הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, עושה את זה ראש ממשלה מכהן, מתוך הלשכה, על כל העוצמות הכרוכות בזה. הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, שתי המפלגות הגדולות המסורתיות נמצאות בירידה. המותג "ליכוד" שווה בין 15 ל-20 מנדטים , וזה הוכח בכל הסקרים האחרונים. המותג "עבודה" שווה את משקלו בנוצות.
הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, היריב העיקרי הוא בנימין נתניהו. לטוב, ובעיקר לרע. מנגנון ההשמדה העצמית של נתניהו פועם במרץ, מוכן תמיד להפתעה חדשה.
חוץ מזה, המפה הפוליטית הישראלית כבר מזמן לא מתאימה לציבור. האדמה רועדת. האוויר משווע למשב רוח חדש, מרענן. לתקווה חדשה.
נכון: בישראל הכל אפשרי, הכל נתון לשינויים, כל רגע יכולה לצמוח קטסטרופה שהופכת את כל הפרשנויות והנבואות לפארסה עצובה. ועדיין, הגיעה שעת המעשה. מה כבר יש לו להפסיד?
על שולחנו של שרון מונחת הצעה, אפשרות, שגיבשו כמה מאנשיו. הנה, לראשונה, עיקריה: המצע החדש שלו אמור להתחלק לשני פרקים עיקריים:
1. רק אני יודע, רק אני יכול, וכבר הוכחתי את זה, להביא ביטחון ושלום. בסדר הזה. אתם זוכרים את הסלוגן ההוא מבחירות 2001? " רק שרון יביא שלום". ראובן אדלר הימר אז על הקריירה שלו. הוא הכיר את הקליינט ולא ידע אם לצחוק או לבכות. עכשיו אתם כבר יודעים שזה רציני. אני יכול ואני אביא. פרטים בהמשך.
2. בעדיפות עליונה שבעליונות, ראשונה שבראשונות, מבחינתי, זה לשנות את שיטת הממשל, שיטת ניהול המדינה הזו. זו המורשת שאני רוצה להשאיר לכם, מתנת הפרידה שלי לציבור הישראלי, כפרתי בכל בעיות ההתנהלות שלי, הרינונים, הקלטות והתיקים. אני, אריאל בן ורה שיינרמן, אשנה את שיטת הממשל. אני אנהיג משטר נשיאותי, עם איזונים ובלמים. אני אנהיג בחירות אזוריות, שבהן חברי הכנסת יהיו המייצגים הישירים של בוחריהם.
אני אפטור אתכם מעונשו של מרכז הליכוד, אפזר את המוסד המושחת והמשחית הזה לכל עבר. אני אפטור אתכם מהבדיחה העלובה והמושחתת של מפקד מפלגת העבודה, עם החמולות, והזיופים, וצווחות השבר של הקוזאק הנגזל אהוד ברק. כמו ששיניתי את שיטת הבחירות וביטלתי את הבחירה הישירה עם היבחרי לראשות הממשלה, כפי שהבטחתי, כך אעשה הפעם.
בעדיפות ראשונה. הנה, כבר קראתי לאוריאל רייכמן (נניח) והטלתי עליו את עבודת המטה.
מה זה ביטחון ושלום? בשפתם של הליכודניקים: נמשיך להרוג ערבים רעים, חזק, מהר ואלגנטי, בגיבוי בינלאומי ובאופן ראוי ומצטלם היטב בטלוויזיה. ביד השנייה נמשיך לבצע מהלכים חד-צדדיים מתואמים (למשל, פינוי נקודות מבודדות ביו"ש, התכנסות מאחורי הגדר), ביד השלישית נחתור להסכם עם הפלשתינים.
אם ייווצרו התנאים, אם תהיה ירידה ברמת הטרור, אם יהיה עם מי לדבר (כל הסימנים מורים שיש). הדגש : ביטחון ושלום. שרון יזכיר שהצליח להוריד את מפלס הטרור, הצליח לרסן את הלהבות, שרד את ערפאת והפך גם את המצב הכלכלי.
זה אמור להיות המצע. האנשים כבר יבואו מעצמם. יראו את הסקרים ויזרמו לאט לאט. גימיקים לא חסר. אפשר, למשל, להודיע שאבי דיכטר יקבל משימה לאומית וגם כסף לא מוגבל במיליארדים, על מנת להילחם בפשיעה. עם כל הכישורים שפיתח במלחמה בטרור.
אפשר להכריז על תוכנית אמיתית לצמצום הפערים החברתיים. אפשר ואפשר ואפשר.
מה חסר? דבר פשוט חסר. לצדו של שרון אין היום אופרייטור פוליטי משמעותי, אמין, מנוסה וחד. אורי שני נטוע עמוק בלב הממסד הכלכלי, נהנה מכל רגע ולא מתכוון לחזור אל התופת.
דובי וייסגלס יודע לדבר עם האמריקנים וימשיך לעשות את זה. אדלר
אין בנמצא איש פנוי כזה ליד שרון. ספק אם יש בכלל איש כזה. את עמרי שרון צריך, לדברי המקורבים, להוציא להשתלמות דחופה באנטארקטיקה, או בבוסטון, או היכן שהוא, כדי לנטרל מקצת מהכעסים. שרון ג'וניור נקלע למצב בלתי אפשרי. כל מה שעשה, עשה בכוונה טובה. מצד שני, כל מה שעשה, כמעט הכל, הפך לרוח רעה. עכשיו, כדי שאבא יצליח, הבן חייב ללכת.
ה"כולל" של שא-נור שכן במבנה אבן קטן, עלוב למראה, דל תכולה, מרוהט באלמנטריות, מריח ארעיות. על הקירות תמונות של הרבי מלובביץ', ה "מלך המשיח", פרסומים תורניים מפוזרים סביב, ספרי קודש עירומים על מדפים דלים. ביום שלישי בבוקר הצטופפו בתוך הכולל הזה כ-15 ילדים ונערים. שולחן ארוך אחד, בקבוקי מיץ חם, בייגלה וכעכים זולים בצלחות פלסטיק.
סביבם נערמו אינספור עיתונאים וצלמים.
בראש השולחן ישב הרב יחזקאל נוימרק, שליח חב"ד באיתמר, והעביר שיעור. השעה היתה תשע בבוקר, החום היה כבד, הלחות חגגה והמתח הרקיע שחקים. סביב המבנה התרכזו שוטרי מג"ב ויס"מ, מתכוננים לפרוץ פנימה. בפנים נמשך השיעור.
ילד קטן חילק כרטיסי ביקור של הרבי "המשיח", אחר סבב בין הנוכחים ושידלם להניח תפילין. כמה קציני משטרה בכירים נענו והתפללו בצד.
חמישה שוטרים ויס"מניקים התיישבו והצטרפו לשיעור. הרב נוימרק, איש סיירת מטכ"ל בעבר, נערץ על נוער הגבעות בהווה, החל להטריף את עצמו ואת האווירה. הוא פצח בשירה חסידית סוערת.
הנערים סביב הצטרפו בהתלהבות. הביזאר הגיע לשיאו כשהרב, על זקנו וציציותיו, עלה על השולחן, התעלם במפגיע מהתקרובת, החל לרקוד ואז, בבת אחת, ביצע סלטה מושלמת, איכותית, אולימפית, באוויר. הוא נחת על רגליו, על השולחן, בהצלחה. צאן מרעיתו חישב להתפלץ.
האקסטזה הגיעה לשיא חדש. היתה תחושה של נס גדול באוויר, של התגלות, שתכף ומיד, אוטוטו, יבוא לכאן המשיח בכבודו ובעצמו ויהפוך את ההתנתקות לאבק. במקום זה באו השוטרים והיס"מניקים, שלפו מהכולל את יושביו, דחסו אותם לאוטובוסי הפינוי, ואבק כבד כיסה על הכל. כך חלף מהעולם הכולל של שא-נור, בעיצומה של יממה הזויה במיוחד.
אלוף-משנה יוסי בכר מפקד על חטיבת הצנחנים בשנתיים האחרונות. הוא צנחן מהולל, היה מפקד הסיירת, את רוב זמנו בילה בלבנון ומה שעשה שם אי אפשר לספר עדיין. קיבוצניק מבארי, ביישן, נחבא אל הכלים, לא מתראיין, מתרחק מתקשורת, מפוליטיקאים, מהמולת המצלמות.
הציבור לא מכיר אותו, החיילים כן. הם קוראים לו "יוסי", כי הוא מתעקש, והוא מתחבק איתם ומתלוצץ איתם, ואין בו טיפת פאסון פיקודי נפוח, אבל הוא עמוס מנהיגות וכריזמה טבעית.
הוא לא מדבר הרבה, מעדיף לעשות, מתבטא בקמצנות. הוא יוצא הביתה פעם בשבועייםשלושה, כי "בתפקיד כזה אין פשרות", הוא ישן שעתיים בלילה, עם מירס פתוח ודיווחים סביב השעון. בכר היה האיש שהחזיק השבוע את גזרת שא-נור.
"אני קצין הלוגיסטיקה, קצין הרכב, המנהלה והאחראי העיקרי לברדק כאן", אמר ביום שני בערב, שעות ספורות לפני פרוץ ההתנתקות בצפון השומרון. בכר היה צריך לדאוג שחמש חטיבות פינוי, על מאות כלי הרכב שלהן, יצלחו את הכביש (בימים רגילים "כביש דמים" ) הצר המתפתל בואכה שא-נור וחומש, תוך שעתיים, וגם ימצאו חניה.
ביום רגיל, שתי מכוניות ואופנוע פוקקות את הכביש הזה לחצי שעה. ביום רגיל צה"ל נוסע עליו חמוש, מדוגם, מקופל"ד ומשוכפ"ץ. אלא שיום שלישי השבוע לא היה יום רגיל.
אלוף-משנה בכר היה צריך גם להחזיק את שא-נור שקטה, לוודא שהצירים יהיו בטוחים, לפזר את אנשיו בתוך הכפרים הערביים כדי למנוע חדירת מסתננים ולהיאבק בשלוש התרעות חמות טריות (חטיפת חייל, מטען רב-עוצמה ומכונית גזתופת) שהגיעו אליו בשעה עשר בערב.
עד לפני יומיים הוא היה יקיר המתנחלים. העריך אותם, את הקרבתם, את תנאי החיים שלהם. הם העריכו אותו בחזרה. בכל זאת, כומתה אדומה. ואז, במכות רצח שפרצו בין צוות של סיירת צנחנים לכמה עשרות מתפרעים בכניסה לשא-נור ביום ראשון בלילה, נגמרה האידיליה.
"מח"ט הצנחנים", רעם המגפון מעל מצודת שא-נור כל הלילה, "לך מכאן, לא רוצים אותך, תתבייש לך". מח "ט שא-נור לא הלך לשום מקום, רק הצניע חיוך קטן.
ביום שני הסתובב בכר על הצירים עד חצות. באחת בלילה עוד קיים ישיבה במשרד. בשתיים הלך לישון. ניסה ללכת לישון, כי אז בדיוק הגיע האוגדונר טל רוסו, כולו אנרגיות ופעילות, מדבר בטלפון עם סוכניו בשא-נור, מזהיר אותם, דורש מהם להוריד את חביות הצבע, לחסל את המנורות הממולאות ולאסוף את הנינג'ות, "אחרת אני מביא לכם את היס"מ".
בשתיים וחצי הגיע מח"ט הנח"ל, רוני נומה, להתקלח אצל בכר.
קודם לכן גילה צה"ל שלושה מבוקשים בכירים, שצה"ל מחפש כבר יותר משנה, מתוועדים יחד. ביום רגיל צה"ל יורד על האסיפה הזו ואוסף, או מפיץ, או מפוצץ אותה. יום שני בלילה לא היה יום רגיל. "אין אישור לפעול היום", אמר אלוף-משנה נומה.
ההזדמנות הנדירה הוחמצה (ביום רביעי בלילה היא צצה שוב ונוצלה. שני מבוקשים בכירים נהרגו). בשעה שלוש ורבע נרדם סוף סוף אלוף-משנה בכר, כשרוסו עדיין מקשקש במירס ומחלק הוראות למשת"פים שלו בשא-נור. "מה שמפחיד אותי", אמר רוסו, "זה לא הפרחחים האלה בשא-נור. אני מפזר אותם בחצי שעה. מחר ניתן להם לנאום, שכל אחד יגיד את שלו, שכולם יהיו מרוצים. מה שמטריד אותי זה הברוך גולדשטיינים. זו הסכנה האמיתית".
ביום שלישי בשעה ארבע וחצי בבוקר, שעה ורבע אחרי שהלך לישון, התעורר אלוף-משנה יוסי בכר. בחמש הוא היה כבר על הציר, ליד תחנת הדלק על שם השאהיד מוחמד ג'ראר, מתחת לשאנור. הגייסות החלו לזרום. בכר מינה עצמו לאחראי הלוגיסטי של הצומת.
עבד על הכביש כאחרון הרס"רים, מפנה כלי רכב תקועים, מתיר פקקים, מעיף קונצרטינה ששיבשה את הכניסה לחניית האוטובוסים ומתרוצץ בשמש.
לקראת שמונה החלו להגיע פוליטיקאים. השטח המה מצלמות. בכר החל לזוע בחוסר נוחות. הוא שמע ברשת הקשר החטיבתית שכוח תצפית שלו בתוך קבטיה נתקל בבעיות. שוטרים פלשתינים חמושים החלו לטפטף למקום, האוכלוסייה איתרה את התצפית, חמושים החלו לצוץ.
"אני מריח צרות", אמר בכר, לקח את החפ"ק שלו ודהר לקבטיה, לחלץ את החיילים (ולהימלט מהתקשורת ומהפוליטיקאים). שם האש פרצה במהירות. חמושים רבים הופיעו והחלו לירות. אלוף-משנה יוסי בכר "הוריד" אחד מהם, סיפק לצנחניו מטריית חיפוי והכוח נחלץ בשלום. "יוסי אוהב להשתמש בחרך הירי בג'יפ שלו בכל הזדמנות", אמר אחר כך שמוליק, הסמח"ט, "זה כוחו של הרגל". בכר עצמו הצטער על הפספוס. "פגעתי לו בכתף", התנצל.
בערב התברר שהחמוש הפצוע היה מבוקש בכיר.
יוסי בכר, עמיתו אלוף-משנה רוני נומה ומפקד האוגדה, תת-אלוף טל רוסו, הם האנשים שמחזיקים את הטרור ביו"ש על אש קטנה בחודשים האחרונים. הם ומחליפיהם (שלושתם מסיימים תפקיד בקרוב: בכר ישלים את התואר, נומה יהיה עוזר הרמטכ"ל, רוסו לא ברור עדיין) יישארו עם היום שאחרי ההתנתקות. לטוב או לרע? אי אפשר לדעת בינתיים. זה תלוי בהרבה מאוד תנאים משתנים.
צה"ל מקפל את החטיבות המרחביות שלו אל מחוץ לגדר, אבל מתכוון להמשיך לסייר בתוך השטח. צפון השומרון מרוסן יחסית. יש תשתית טרור של לואי סעדי מהג'יהאד האיסלאמי באזור קבטיה וג'נין, יש תשתיות בכפרים הסמוכים לטול-כרם. שום דבר שהצבא והגדר לא יכולים להסתדר מולו. מבוא-דותן וחרמש, שני היישובים שנותרו באזור הזה מעבר לגדר, מוגדרים בצבא כ"שכפ"צים" החדשים.
בצה"ל היו מעדיפים לפנות גם אותם. בינתיים מתמודדים גם עם הזעם הכתום. בליל ההתנתקות הציתו מתנחלים תחנת ממסר צבאית חשובה באזור חומש. הנזק: כמיליון דולר. באותו יום הציתו מתנחלים אחרים חלק מ"מרכיבי הביטחון" המיוחדים שסביב יצהר. גם כאן הנזק רב.
בצה"ל מזהים עכשיו שאיפת נקם בקרב הזויי ומוטרפי הגבעות. אלה, עם הפלשתינים והג'יהאד האיסלאמי, והמורכבות המיוחדת של השטח, עלולים לייצר את הבערה הבאה.
לפני סיום, חוב קטן: השבוע הפלגנו בשבחיהם של ראשי צה"ל והמשטרה. הם הרוויחו את כל זה ביושר. מצד שני, אסור לשכוח את העיקר. אפי איתם אומר, ובצדק לא מועט, שגיבוריה האמיתיים של אנחת הרווחה הציבורית בעקבות יישומה הנקי של ההתנתקות הם המתנחלים.
"אל תייצרו כאן מיתוס", אומר איתם, "אפשר לחשוב שמאז ששת הימים לא היה ניצחון כזה לצה"ל. שיהיה ברור: הצבא הכין מסה אדירה של כוח לעימות שכלל לא פרץ.
והוא לא פרץ בגלל הכרעה היסטורית, שהוכרעה והונהגה מלמעלה, והיה צריך לתחזק אותה כל הזמן, והיא היתה החלטה מודעת וקשה. אנחנו החלטנו, שלמרות שעל פי החינוך שלנו אדמה שווה דם וראוי להקריב עבורה, הרי שאדמה לא שווה עבורנו דם אחים.
זו היתה הכרעה קשה, לא מובנת מאליה, שבאה למנוע חורבן שני ומלחמת אחים. אדמה ספוגת דם אחים לא מעניינת אותנו.
לא, לא נבהלנו משפעת הכוחות הזורמים בסרבלים שחורים. זה אנחנו שלא רצינו, שידענו להבדיל בין אסון לרע, שהעדפנו לשמור על עם ישראל גם במחיר הנורא ששילמנו".
בדבריו של איתם יש גרעין של אמת צרופה. כמי שהסתובב במהלך כל ימי ההתנתקות בין הכתומים, אני יכול להצטרף לקביעתו: הציבור הכתום, ברובו המכריע, היה מופת לאי אלימות. כל הנבואות על נשק, על חומרי נפץ, על התאבדויות ומה לא, התבדו בעשן השמיימה. בסך הכל, אפשר לנשום לרווחה.
אין כאן מלחמת אחים, בינתיים. וצריך, וחובה, לפרגן ולתת לכתומים קרדיט על זה, כדי שלא יחושו שגם הפסידו ונושלו וגם יצאו פראיירים. ואז, בפעם הבאה, והיא תגיע, ירצו "לתקן".
כל האמור לעיל לא בא לשנות משהו מתחושת הקבס והבחילה מול צרחות ה"נאצים" והידיים המורמות, ועודף הפטאליזם, וניצול הילדים ומריחת הדמעות ששטפו את המרקע ואת השטח בשבועיים האחרונים. כל זה, אי-כבודו במקומו מונח. אבל המבחן העיקרי עבר בשלום, ולהצלחה שותפים רבים, משני צדי המתרס.
נא להמתין לטעינת התגובות
