סרבני הסירוב
רק מעטים מהחיילים הדתיים סירבו פקודה, רובם עמדו לכאורה במבחן הנאמנות לצה"ל. בפועל, הם עדיין לא ממש נבחנו בו: סכנת השבר עדיין לא הוסרה ולחלקם לא ברור איך ילבשו מעכשיו מדים
מה יקרה בציבור הכמעט יחידי בארץ, שמנפק אנשים בוגרים שכמעט כל מפגש איתם מאפשר למצוא פרטנרים לוויכוח הישראלי הסוער: מי עדיפה אסטרה הגדולה או אסטרה הקטנה, או אולי בכלל גלדיולה? (מוצבי צה"ל בחרמון, הקטנה עדיפה).
ציבור שמנפק טרמפיסטים צעירים דתיים שניתן להעביר איתם נסיעה בדיון מעמיק איזה מקלע עדיף, המאג או הנגב? (הצעירים חושבים שהנגב, ומגוננים עליו בלהט כמעט דתי. נו, מה הם מבינים).
השירות הקרבי בצה"ל הוא אחד ממגדירי הזהות של החיבור הציוני-דתי-ישראלי, ועל רקע ההתנתקות אפשר לשמוע רבים שמדברים על שבר גדול, שמבהירים שלא יתגייסו לצה"ל או שיפסיקו לשרת במילואים.
לכאורה, החיילים הדתיים עמדו במבחן הסרבנות. החשש הגדול התבדה, לא רבים סירבו פקודה, מאידך הם לא לגמרי נבחנו בו. רבנים חשובים, ובראשם ראש ישיבת "מרכז הרב" הרב אברהם שפירא, אמנם הוציאו הנחיה לסרב פקודה גם על שירות במעגלים הכי רחוקים.
אבל אפילו מקורביו ותלמידיו הרוחניים, כמו הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית-אל, הסבירו לשואלים כי "עדיף לסרב ולעמוד לדין על כך. ומי שקשה לו הדבר, מכל מקום אל ישתתף בשום פנים באיסור הנורא הזה".
גם רבנים אחרים, שמתנגדים לסירוב פקודה בשל הקרע והכרזת המרד הטמונים בכך, הנחו את תלמידיהם להתאמץ להימנע מלקחת חלק בפינוי.
רבים נהגו כך, במעגל הראשון של המפנים פיזית מהבית היה אפשר להבחין בהיעדרם של תלמידי ישיבות הסדר, בוגרי המכינות הדתיות הקדם-צבאיות וכמובן הנח"ל החרדי.
שומעי לקחם של הרבנים לא בדיוק עמדו מול הדילמה המסקרנת. ולא רק הם. רבים בציונות הדתית בהחלט מעריכים את הרבנים, אבל לא באמת נשמעים לרבנים בשאלות מסוג זה, חלקם גם לא בשאלות הלכתיות יומיומיות.
יש בהם גם כאלה, כמו הסרבן אבי ביבר, שתמונתו התנוססה בענק על חולצות נערים בגוש קטיף, שכנראה לא מצייתים לרבנים בשאלה האם מותר לחבק את החברה היפה לפני החתונה, אבל אהבת ארץ ישראל מתפקעת להם מהוורידים ועומדת במוקד זהותם היהודית-ישראלית.
בחינת פוטנציאל הסרבנות של חיילים דתיים מסוג זה נמנעה בשל גישה מתחשבת של מפקדים בשטח, וגם בשל העובדה שאת רוב משימת הפינוי ביצעו חיילי יחידות לא קרביות, שבהן ממילא קטן מספרם של הדתיים, בטח אלה חדורי תחושת השליחות האידאולוגית הכפולה, אשר בזים לג'ובניקיות.
החברה הישראלית דורשת תשובה לשאלה העתיקה לפרוטוקול: מה מניעי השירות? ועד כמה הם נאמנים לצבא ללא תנאי? הרב שלמה אבינר פרסם השבוע תחת הכותרת "לא התייאשנו מצה"ל" תשובה לשואל שהצהיר: "אם כך הצבא מתנהג כלפינו ומגרש משפחות שלמות מחבלי ארצנו, אין לי שום חלק בו ואינני רוצה לשרת בו. אני מאוכזב ממנו עד עומק נשמתי. צבא שמכה בי, הוא כבר לא צבא שלי".
הרב אבינר הסביר בתשובתו: "אתה לא משרת בצבא בשביל אלה שאתה מכנה'הם' אלא בשביל עם ישראל. עם ישראל לא עשה שום דבר רע, מה הוא אשם? ולמה יפסיד העם חייל טוב וקצין טוב, להם הוא זקוק כאוויר לנשימה. . . הצבא אינו המצאה של ראש הממשלה, שאנו שוקלים אם להצטרף אליה או לא. הוא מצווה קדושה של ריבונו של עולם, שהכניסו בו קלקולים".
הרב אבינר מייצג קו מרכזי והמאמץ שעשו החיילים הדתיים שלא לסרב ולא להגיע לקרע עם הצבא בסיטואציה כל כך קשה אולי, מוכיח זאת. לפחות עד לסטירה הבאה.
אבל יש גם גישה אחרת: הרב דוד דודקביץ', הרב של יצהר ובעל התואר "רבם של נערי הגבעות", חשף את גישתו בדרשה שנשא לפני כמה חודשים, ושמקורביו חששו מפרסום תוכנה. הוא דיבר על הדילמה של החיילים הדתיים בסוגיית הסירוב ותהה: "שאלה זו עומדת תמיד בפני כל יהודי, במלוא עוצמתה. האם ברגע הנכון אתה מוכן להתמסר כדי לגלות את נקודת היהדות?".
הרב דודקביץ' לעג למי שאומרים "כעת, זה בסדר הלכתית. כשיגיע הרגע הנכון, אם זה יגיע לעבודה זרה, שם נדע לעצור", ואמר : "מכירים את התירוצים האלה? כעת עוד אפשר לוותר, אבל כשזה יגיע לשם אני אדע מה לעשות. זה תירוץ ידוע, עכשיו אני סגן-משנה, - עכשיו אני לא יכול לסרב פקודה, כשאני אגיע ואני אהיה מפקד פלוגה אז זה יעשה רעש, - אז אני אסרב. כשהוא מפקד פלוגה הוא אומר:'חכו רגע, אני בדרך להיות אלוף פיקוד - אז אני אעשה. . . עד שבסוף נהיה ראש אגף כוח האדם". אחרי שעקץ את ראש אגף כוח אדם, האלוף חובש הכיפה המתונה אלעזר שטרן, הוסיף הרב דודקביץ': " נו, אז מה מרוויחים מכל זה, כשאדם לא עומד על יהדותו בשום שלב?".
הימים הללו הם הימים הקשים של מי שהלכו לצבא חדורי תחושת שליחות כפולה, של שירות קרבי ושותפות עם ישראל החילונית. זו נתנה להם את כל הסיבות להתייאש והעמידה את השותפות במבחן.
חרדי אחד העריך השבוע שתוך שבועיים הם יירגעו. הוא הסתמך על דרך המאבק המתונה שלהם נגד פינוי היישובים ועל כך שהם לקחו את הסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" רחוק מדי, לטעמו, וקבעו סיסמה מופתית חדשה: "יהודי לא מגרש יהודי, אפילו אם הוא בא לגרש אותו".
שני מסתננים חובשי כיפות סרוגות, צעיר לפני גיוס ומתנחל בוגר שהגיע עם רעייתו וארבעת ילדיו לחזק את תושבי ניסנית, נפגשו בשבוע שעבר ביישוב החרב. הם ניהלו שיחה בין כתובות הגרפיטי העצובות על שברי הבתים ההרוסים בניסנית: "כאן גרנו בכיף 14 שנה", " חברי ממשלת ישראל'היקרים' זה לא מה שעשיתם. זה איך עשיתם. עלבון", " אין לכם לב. חבל", " שרון אני מאחל לך רק רע. נדב"
ו"שרון, בגללך חזרתי לעשן", וגם הכתובת עמוסת סימני הקריאה בסלון הנטוש של אחד הבתים: "חרוטים באבן: משפחת לוי. הדס עדי בעז יאיר ואביב. זה היה ביתי! עם גינה ולול היה ביתי. היה שלנו!".
הבוגר שאל את הצעיר: "נו, מה קורה עם הגיוס?". והצעיר, בחור יחף וחמוש בדרבוקה, התבונן סביבו והשיב כי הוא אמור להתגייס בשבוע הבא, אבל החליט שהוא לצה"ל לא הולך. הבוגר, בעבר לוחם בסיירת גולני, ניסה לשכנע אותו להתגייס למרות השבר הגדול והשתמש בשלל טיעונים שבהם ההסבר שזו משימה חריגה ושבדרך כלל "הצבא שלנו" מבצע משימות אחרות, של הגנה על עם ישראל.
הצעיר הביע אכזבה עמוקה מהעובדה שחיילי צה"ל לא מסרבים פקודה וסירב להשתכנע. או אז שלף הבוגר את טיעון המחץ האחרון: "אם לא תתגייס לצבא - איך תסרב פקודה? ". הצעיר כבר על מדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
