הציבור ישפוט
לא די באולטימטום שהציג השבוע הנשיא ברק לשופטת הילה כהן - פרישה מרצון או סכנת הדחה-כדי לנקות את הכתם המאיים לדבוק במערכת המשפטית. אמון הציבור הוא הנכס המרכזי שלנו, טוענים השופטים וברק ובראשם, אבל הם לא מחמיצים אף הזדמנות לכרסם באמון הזה
עורכת הדין רחל בן-ארי, יושבת ראש ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין שהגישה את התלונות; נציבת תלונות השופטים טובה שטרסברג-כהן שהמליצה על הגשת דין משמעתי; שרת המשפטים ציפי לבני שהגישה את הקובלנה המשמעתית נגד השופטת ונחושה להעבירה מתפקידה; והשופטת מוסיה ארד ששובצה לבית הדין המשמעתי וקבעה, בדעת מיעוט, שיש להעביר את כהן מכהונתה.
לעומת זאת, הגברים היו בצד הנרפה: נשיא בית משפט השלום בחיפה אורי קיטאי, מנהל בתי המשפט הקודם דן ארבל, וכמובן שני שופטי בית המשפט העליון מישאל חשין ואליעזר ריבלין שקבעו בפסק הדין ממצאים חמורים לגבי התנהגותה, אבל הותירו אותה על כיסאה עם נזיפה חמורה, פרסום פומבי של מעשיה והמלצה להעבירה לבית משפט אחר.
כהן הורשעה בפברוק 14 פרוטוקולים ובהשמדת בקשות דחיית דיון של עורכי דין. גם הפרקליטות גילתה אוזלת יד. אם היה מדובר בנבחר ציבור, הסיכוי לכתב אישום פלילי היה גדול יותר. כאן המליצה רק על דין משמעתי.
אלא שפסק הדין המשמעתי אינו סוף פסוק. ביום שלישי השבוע זימן נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את כהן ללשכתו והציע לה לפרוש.
זו הצעה מהסוג שלא כדאי לסרב לה. סירוב יכול לגרור את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, הגוף היחיד שיכול לכפות עליה פרישה. נכון שנחוצים לכך שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה, אבל כשיש הסכמה בין לבני לברק, הרוב הזה הוא בר-השגה.
אם כהן תיענה לברק ותפרוש מיוזמתה, היא תחסוך לעצמה את קלון ההדחה, ואולי תסדר לעצמה גם פנסיה ותנאי פרישה טובים יותר. כך קרה בעבר כשברק או שמגר הציעו לשופטים סוררים לפרוש מרצונם בתנאים טובים יותר מאשר היו מקבלים לאחר הליך הדחה.
כהן הבטיחה לשקול. פרקליטה יעקב רובין יצא חוצץ נגד המוטיבציה להדחת מרשתו לאחר שבית הדין המשמעתי אמר את דברו. "זה לא חוקי ולא מוסרי", אמר , "הוועדה אינה ערכאת ערעור על בית הדין". הוא טועה. גם כשעובד ציבור יוצא זכאי בדין, אך יש ראיות מנהלתיות נגדו, יכול מעסיקו - או המוסמך להדיחו כמו הוועדה במקרה זה - לשקול את התאמתו לתפקיד.
במקרה של כהן, פסק הדין מספק לא מעט ראיות נגדה. מעשיה, התנהגותה ואפילו טיעוניה בהליך המשמעתי מלמדים שאינה ראויה לתפקידה.
כך למשל, כתבה עורכת הדין בן-ארי לראש הלשכה ד"ר שלמה כהן: "חלק מטיעוני ההגנה של השופטת, כפי שמוצאים ביטויים בהכרעת הדין, מבישים, ומעידים לכשעצמם על חוסר הבנה בסיסית באשר למהות תפקידו של שופט: גלגול האחריות על הקלדנית, אי קריאת הפרוטוקול בטרם חתימתה עליו, מעשיה קלים בהרבה ממעשים ששופטים אחרים הורשעו בהם, קנוניה של'המנגנון העירוני'אשר מן הסתם הוא המתלונן. תאר לעצמך כיצד היה מגיב שופט לו עורך דין/בעל דין אחר היה מציג טיעון שכזה לפניו? ".
כשמדובר בעובד ציבור, גם נימוקי "הסיכון הכפול" אינם תופסים.
במקום שהציבור משלם המחיר, אין לעובד חסינות. גם אם נחלץ
עורכי דין חיפאים יודעים שמה שנחשף בפסק הדין אינו משקף את כל האמת. "היא תרמה לסחבת ולעומס בדרכים רבות ולא רק באיחורים רבים לדיונים, הרבה יותר מה-14 שעליהם הורשעה בדין המשמעתי", אומר עורך דין חיפאי, "היא היתה קובעת מעט תיקים לדיונים יחסית לעמיתיה.
היום, למשל, השופט זאיד פלאח שיושב במקומה בבית המשפט לעניינים מקומיים קובע ליום דיונים הרבה יותר תיקים ממנה. כהן היתה מעודדת נאשמים להגיש בקשות מופרכות לעיכוב הליכים רק כדי לדחות את הדיון. היא היתה מבטלת בבוקר דיונים, נעלמת בלי להודיע מתי תחזור ומבזבזת בכך את זמנם של אזרחים שהגיעו לאולמה".
בחיפה זועמים על כך שפרקליטי העירייה, שהוכיחו אומץ לב ציבורי בעצם הגשת התלונה נגד השופטת, ספגו ביקורת בפסק הדין נגדה.
יושבת ראש הוועד בן-ארי כתבה לעורך הדין משה רוזנברג, ממלא מקום מנכ"ל עיריית חיפה: "לאכזבתי הגדולה, דעת הרוב בבית הדין המשמעתי של השופטים בחרה לשפוט אתכם ולהפוך אתכם לנאשמים ואולי אף למורשעים. . . המתקפה על השירות המשפטי של העירייה הנראית כחלק מניסיון לרכך את חומרת מעשי השופטת ולמצוא הסברים מקלים להתנהגותה, מדאיגה ומתסכלת במיוחד".
במחלקה המשפטית בעיריית חיפה בודקים כעת אם יש דרך משפטית "לנקות" את עצמם מממצאי פסק הדין נגדם. ניסיון תקדימי, גם חיפאי, לכך היה כשהשופט עמירם שרון, שזיכה בזמנו את ראש העיר אריה גוראל, גינה בפסק דינו בחריפות את העד, גזבר העירייה גד צירינסקי, כאדם פלילי ומושחת שאינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. עלתה השאלה האם וכיצד ניתן לתקן פסק דין שפגע אנושות בעד.
השופטת שטרסברג-כהן, אז בבית המשפט העליון, קבעה אמנם שאין דרך, אך העירה לשופט: "שופט נבחן, בין היתר, ביכולתו לרסן עצמו ולנהוג איפוק בתחום הרגיש של ממצאי מהימנות והבעת דעה על אופיים של אלה המופיעים בפניו; וכישלונות חוזרים בעניין זה, עשויים להטיל צל על דמותו כשופט ואפילו-במקרים קיצוניים - להציב בסיס להרהורים שניים בדבר התאמתו לכהונה לה נבחר".
הסיפור של השופטת כהן, במבט רחב יותר, מגלם את הטרגדיה של מערכת המשפט הישראלית. בצד תוצרים שיפוטיים נפלאים שהשביחו ושדרגו את הדמוקרטיה הישראלית, נופלת המערכת הזו, פעם אחר פעם, על הפנים בניהול ענייניה שלה.
התחושה ששופטים מרשים לעצמם את מה שהם אוסרים על זולתם, הולכת ומתקבעת בציבור הרחב. אמון הציבור הוא הנכס המרכזי שלנו, טוענים השופטים וברק ובראשם, אבל הם לא מחמיצים הזדמנות לכרסם באמון הזה.
הרשימה ארוכה. מינויה והתקדמותה של אלישבע ברק, התמחות ילדי השופטים אצל עמיתיהם; הטיפול הסלחני והנרפה בדוקטורט של השופט אדלר ובתואר השני של השופטת ארבל; מסמוס כללי האתיקה השיפוטית בעתירה נגד הופעת עורך הדין פנחס רובין בפני חברו הטוב השופט אור; מינויי החברים והמקורבים לבית המשפט העליון; טרפוד מינויה של נילי כהן וההתנגדות העזה לרות גביזון; העסקת בנות הנשיאים החזקים דן ארבל, מיכה לינדנשטראוס ואורי גורן במערכת (לאחרונה הנחתה הנהלת בתי המשפט להפסיק העסקת ילדים-של אלא באישור מנהל בתי המשפט) ; הופעותיה של דניאלה ביניש בפני הקולגות של אמא.
פסק הדין המשמעתי בעניינה של הילה כהן מצטרף לרשימה ארוכה ומכבידה זו. מערכת המשפט הישראלית היא מהנקיות, מהמקצועיות ומהטובות שיש.
חבל שהעיוורון הפנימי ששורה בה מאיים להכתים את הישגיה. בדיוק כמו שאמר עורך דין חיפאי על השופטת הילה כהן: "כשופטת, החלטותיה היו דווקא לגופו של עניין וחבל שהתנהגותה האפילה על יכולותיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
