קוריטיבה, ברזיל
חיימי לרנר, האיש שהפך עיר של מיליון וחצי תושבים, במדינה מתפתחת, למודל לחיים מודרנים אך ידידותיים לסביבה מגיע לביקור בארץ. ראיון
לכבוד הביקור אנו מפרסמים קטעים מראיון שנתן לרנר למוסף "יד על האופק", כתב העת הראשון לקיימות ישראלית. (הגיליון הראשון של כתב העת הופץ למנויי עיתון "הארץ" במאי השנה).
אי שם בלב ברזיל, בקרבת מפלי איגואסו עוצרי הנשימה, שוכנת העיר שנחשבת לחזון העירוני לפיתוח בר קיימא, קוריטיבה. מה הופך את קוריטיבה לחלום הירוק של כל מתכנן וראש עיר?
סדר היום הסביבתי של העיר התפתח עם השנים. הרעיונות המקוריים של המבנה העירוני, כמו מערכת התחבורה הציבורית המשמשת כשלד שלו (הכוללת, בין השאר, כבישי אורך לאוטובוסים בלבד), ומערכת הפארקים, התפתחו עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר המודעות הסביבתית עדיין הייתה בחיתוליה. רעיונות אלה נבעו מציפייה ללחצי פיתוח, ומרצון לנתב אותם ליצירת עיר שתהיה מקום מפגש של כל תושביה. התוכניות לקחו בחשבון את מגבלותיה התקציביות של העיר, ופותחו מתוך זהירות שלא למשכן את עתידה בהלוואות ענק.
עם השנים הפכה קוריטיבה דוגמה ומודל לפיתוח בר קיימא, זכתה בפרסים מטעם האו"ם, והייתה למוקד עלייה לרגל למתכננים מכל העולם. מערכת התחבורה שלה יושמה גם על-ידי בוגוטה וקיטו כבסיס לארגון מחדש שלהן, ונבחנת היום על ידי כמה ערים באפריקה.
מה היה בקוריטיבה שלא נמצא במקומות אחרים? בעיקר איש מלא מרץ ושופע חזון, נשיא ארגון הארכיטקטים הבינלאומי (UIA),
בשנת 1998, במסגרת נסיעה לדרום אמריקה, ביליתי שבוע בקוריטיבה עם חיימי לרנר ואשתו פאני. לרנר, בנם של יהודים ממזרח אירופה שהיגרו לברזיל בתחילת המאה ה-20, היה אז כבר מושל מדינת פאראנה (שקוריטיבה היא בירתה). תוך כדי שוטטות אתו ועם פאני ברחובות קוריטיבה, עצרו אותם אנשים לשיחה על כל צעד ושעל. בסיור שערכו לנו התגאו השניים במיוחד בפרוייקטים החברתיים שהקימו בעיר, לחינוך והכשרה של בני נוער. פאני יזמה, בין השאר, רשת חנויות ששיווקה יצירות אומנות של בעלי מלאכה ואומנים מקומיים. כששאלתי איך מממנים את כל הפרוייקטים האלה, ענתה שעלות הפרוייקטים נמוכה מההשקעה שתידרש בבתי כלא ובאחזקת אסירים לולא התקיימו. חברה צריכה להחליט, אמרה, במה היא רוצה להשקיע: בהכשרת אנשים לחיים יצירתיים, או בבתי כלא שאליהם הם יגיעו במידה ולא יזכו לחינוך ולהכשרה מקצועית.
נפגשתי שוב עם חיימי לרנר בחודש אפריל האחרון, בעת ביקור של 24 שעות שערך בירושלים, כאורח הכבוד בוועידת ירושלים לעסקים. ניצלתי את ההזדמנות לנסות לשרטט בעזרתו עקרונות על-לאומיים לערים סביבתיות.
אז איפה מתחילים?
"אחת הבעיות עם התנועה הסביבתית, ובעיקר עם הדיווח על בעיות סביבתיות בתקשורת, היא אווירת ההיסטריה, וההדגשה של גודל הבעיות. נוצרת תחושה שהבעיות הסביבתיות גדולות מכדי שנוכל לפתור אותן. התגובה של אנשים לאיום הזה היא לעתים הפוכה מהרצוי. אם נגזר עלינו להגיע לשואה סביבתית – מגיבים רוב האנשים - מוטב שלפחות נרד שאולה בסטייל, בחגיגה של צריכה. מול גישה כזו אני חושב שצריך להדגיש כמה דברים פשוטים שכל אחד יכול לעשות כדי להציל את הסביבה:
1. השתמשו פחות במכונית – העדיפו תחבורה ציבורית לנסיעות יומיומיות. אפשר להשתמש במכונית לנסיעות מיוחדות או בסופי שבוע, אבל את הנסיעות לעבודה וללימודים אנו צריכים למצוא דרך לעשות בתחבורה ציבורית.
2. הפרידו אשפה - בקוריטיבה התחלנו ללמד ילדים בבית הספר איך לעשות זאת, והילדים לימדו את הוריהם. כיום יש לכל תושב בעיר כמה סוגים של פחים לצורך הפרדת אשפה. העיר אוספת כל יום את האשפה האורגנית, ואחת לשבוע באה המשאית הירוקה ואוספת את החומרים למיחזור. הנקודה החשובה היא שהאיסוף נעשה מהבית. בחלק מהמקומות האוספים הם יזמים פרטיים קטנים, עם מריצות ועגלות, והעיר קונה מהם את האשפה. מהאשפה האורגנית אנו מייצרים קומפוסט, וכך הופכים בעיה למשאב חקלאי. כך מתמודדים עם 40% מבעיית האשפה. בערים קטנות יותר מקוריטיבה, שבהן איסוף אשפה מופרדת לא יכול להיות כלכלי, התחלנו תהליך של הכנת קומפוסט בבתים.
3. עברו לגור קרוב יותר למקום העבודה - כך פוחת הצורך בנסיעות, ונוצר גם איזון טוב יותר במערכת התחבורה הציבורית. פגשתי בארה"ב הרבה אנשים שמחפשים שיטות תכנון של בניינים מקיימים, או עוסקים בבנייה בחומרים שנעשה בהם פחות שימוש באנרגיה ובמשאבים מתכלים: כל זה טוב ויפה, אבל הדבר המקיים ביותר הוא לא לבזבז אנרגיה בחיי היום-יום. זה דבר נפלא לגור ליד מקום העבודה וללכת לעבודה ברגל או לנסוע באופניים.
איך שכנעת אנשים שאפשר ליישם את עקרונות הקיימות?
זה היה תהליך הדרגתי. התחלנו עם שטחים ציבוריים פתוחים. היה לנו בעיר חצי מטר מרובע של שטח ציבורי פתוח לתושב. כעת יש לנו 52 מ"ר לתושב. בינתיים האוכלוסייה שילשה את עצמה. כך שבעצם הוספנו במשך השנים פי 300 שטחים ציבוריים פתוחים.
איך עשיתם זאת מבלי לספח שטחים נוספים לעיר, כפי שרוצים לעשות בירושלים, ומבלי להפקיע שטחים?
מניתוח הבעיה הבנו שכדי לבנות גנים עירוניים חדשים בכמות הדרושה נזדקק ל-20 שנה, וכמו כן שאין לנו מספיק כסף כדי להקים ולתחזק את כל הגנים הללו. המסקנה הייתה שעדיף לשמור על היערות הקיימים. על כן מה שעשינו הוא שמיפינו את היערות הקיימים בעיר, והגענו להסדרים עם בעלי הקרקעות שימכרו לנו את השטח כדי שנוכל להפוך אותו לשטח ציבורי פתוח. ניקח לדוגמא שטח של משפחה כלשהי שבבעלותה, נניח, 50 דונם. הצענו להם עסקה: אנחנו נקנה 2/3 מהאדמה, ולכם יישאר 1/3. את השטח הזה אנו נהפוך לפארק ציבורי, שייקרא על שמכם, אבל עליכם למכור לנו את הקרקע בסכום נמוך מאוד. מדוע? משום שלכם יהיה פארק ציבורי ליד הבית, העיר תתחזק אותו, והקרקע שלכם תעלה בערכה כתוצאה מקיומו של הפארק. כלומר, זו הייתה הצעה שכולם הרוויחו ממנה. 98% מהמשפחות הסכימו להסדר הזה.
האם תמיד הסכימו אתך?
לחלוטין לא. היו לי תקופות קשות למדי. יש סוד אחד בעבודה הזו: צריך להתעקש על הדברים החשובים, ולוותר בדברים אחרים. חוץ מזה, צריך גם להגיע לאיזון בין מתן מענה לצרכים קיימים לבין ניצול הפוטנציאל לשינוי והתחדשות.
ומה הלאה בשבילך?
אינני חוזר לפוליטיקה. אני מעוניין לעבוד בתחום העירוני באופן מעשי, ולהציע את הניסיון שלי לערים אחרות. אני קורא לזה אקופונקטורה אורבנית: ללמוד את העיר, ולהציע פרוייקטים שיכולים לשנות אותה ואת הדינמיקה שלה בזמן קצר. אבל לרוץ לתפקיד של ראש עיר או מושל - לא עכשיו. אני מתכנן לעשות זאת שוב כשאהיה בן 80. זו סגולה לאריכות ימים.
ד"ר יודן רופא הוא חוקר ביחידה לאדריכלות ותכנון ערים באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, חבר הנהלת עמותת "מרחב" – התנועה לעירוניות מתחדשת בישראל, וממקימיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
