כאב הוא כאב הוא כאב
"כואב להם בדיוק כמו לנו" מסביר ד"ר ריצ'רד ריידר, פסיכולוג ואתיקן, ומפרט מדוע השוויון בין המינים הביולוגיים היא המסקנה ההגיונית מן המוסר הפוסט-דרווני
את הדאגה שמעוררים בנו כאבם ומצוקתם של אחרים יש להרחיב לכל יצור החש בכאב, ללא תלות במינו, במעמדו, בגזע אליו הוא משתייך, בדתו, בלאומיותו או במינו הביולוגי. אם היה מתברר לנו שיצורים מן החלל החיצון חשים בכאב, או אם נייצר אי פעם מכונות החשות בכאב, הרי שיהיה עלינו להרחיב את המעגל המוסרי כדי לכלול גם אותם. תחושת הכאב היא הבסיס המשכנע היחיד לייחוס זכויות, או אינטרסים, לאחרים.
תכונות רבות אחרות, למשל "ערך פנימי", הוצעו כמועמדות לתפקיד זה. אך ערך אינו יכול להתקיים בהעדר תודעה או אפשרות לתודעה. כך לסלעים, לנחלים ולבתים אין אינטרסים ואין זכויות משלהם. כמובן שאין פירוש הדבר שהם חסרי ערך עבורנו ועבור יצורים רבים אחרים המסוגלים לחוש בכאב, בכללם אלה הזקוקים להם כמקומות מחייה ואשר יסבלו בלעדיהם.
עקרונות ואידיאלים מוסריים רבים הוצעו במהלך מאות שנות ההיסטוריה – צדק, חירות, שוויון, אחווה, לדוגמה. אך אלה אינם אלא קרש קפיצה לטוב האמיתי, שהוא האושר; וחירות מכל צורה של כאב וסבל (המילים "כאב" ו"סבל" ניתנות להחלפה זו בזו) מקלה על השגתו. אם תחשבו על כך היטב, תראו שהסיבה לכך שאידיאלים אחרים אלה נתפסים כחשובים היא שאנשים האמינו שהם חיוניים להיפטרות מן הסבל. האמת היא שלעתים זו אכן תוצאתם, אך לא תמיד.
מדוע להדגיש את הכאב וצורות סבל אחרות ולא את העונג או את האושר? אחת התשובות לכך היא שעוצמתו של הכאב גדולה בהרבה משל העונג. האם לא תעדיפו להימנע משעה של עינויים מאשר לזכות בשעה של אושר? הכאב הוא הרע האמיתי האחד והיחיד. ומה לגבי המזוכיסט? התשובה היא שהכאב מסב לו עונג רב יותר מן הכאב שהוא חש!
אחד מעיקרי העמדה המוסרית המעמידה במרכז את הכאב הוא שעלינו להתרכז ביחיד, מפני שהיחיד, ולא הגזע, האומה או המין הביולוגי, הוא זה שבאמת סובל. מסיבה זו, הכאב והעונג של כמה יחידים אינו ניתן לקיבוץ לכדי שלם כלשהו, כפי שמנסות לעשות התועלתנוּת ורוב תורות המוסר האחרות. אחת הבעיות בהשקפה התועלתנית היא שהסבל הנגרם באונס קבוצתי, לדוגמה, ניתן להצדקה אם סך כול העונג שמסב המעשה לאנסים גדול מן הסבל שהוא גורם. אך התודעה תחומה, כמובן, בגבולות היחיד. הכאב שלי וכאביהם של אחרים שייכים אפוא לקטגוריות שונות; לא ניתן להוסיפם או לחסרם אלה מאלה. מדובר בעולמות שונים ונפרדים.
כאשר כאב ועונג אינם נחווים ישירות הם לא באמת נוכחים ואין טעם לספור אותם. לדוגמה, הטלת 100 יחידות כאב על יחיד כלשהו היא לטענתי גרועה בהרבה מהטלת יחידת כאב אחת על אלף או על מיליון יחידים, גם אם סך כל הכאב במקרה האחרון גדול בהרבה. בכל מקרה ומקרה עלינו לשים לב אפוא בעיקר לסבלו של היחיד לו
כמובן שכל מין שונה בצרכיו ובתגובותיו. דבר המסב סבל רב לחלק מן המינים אינו בהכרח כזה עבור אחרים. אנו יכולים אפוא להתייחס למינים שונים בדרכים שונות, אך תמיד עלינו להתייחס למידות שוות של סבל באופן שווה. אנו רואים יצורים שאינם בני אדם מנוצלים ללא רחמים במשקים מתועשים, במעבדות ובטבע.
גסיסתו של לווייתן שנורה בו צלצל עשויה להימשך 20 דקות. חתולת בר (לינקס) עלולה לסבול במשך שבוע כשרגלה השבורה תפוסה במלכודת מתכת משוננת. כל חייה של תרנגולת סוללה עוברים עליה כשהיא אינה מסוגלת אפילו לפרוס את כנפיה. בעל-חיים במבדק רעילוּת, המורעל במוצר לשימוש ביתי, עשוי להתייסר במשך שעות או ימים עד למותו.
אלה פגיעות קשות הגורמות סבל רב. אך הן עדיין מוצדקות בטענה שיצורים סובלים אלה אינם בני מיננו. הרי זה כאילו כמה אנשים מעולם לא שמעו על דרווין! או מתייחסים לבעלי-חיים אחרים לא כאל קרובינו אלא כאל דברים חסרי תחושות. לא היינו מעלים על דעתנו לטפל בתינוקות שלנו, או במבוגרים פגועים שכלית, בדרכים דומות, אף על פי שלעתים, בני אנוש אלה פחות אינטליגנטיים, ומסוגלים לקיים עמנו פחות תקשורת, מאשר חלק מבעלי-החיים המנוצלים.
האמת הפשוטה היא שאנו מנצלים את בעלי-החיים האחרים וגורמים להם ייסורים מפני שאנו חזקים מהם. אם היצורים מן החלל החיצון שהוזכרו לעיל ינחתו על פני כדור הארץ ויתברר שכוחם עולה על שלנו בהרבה – האם פירוש הדבר שיהיה עלינו להרשות להם, ללא ויכוח, לרדוף אותנו ולהרוג אותנו כספורט, או לערוך בנו ניסויים, או להרביע אותנו בחוות מתועשות, ולהפוך אותנו להמבורגרים טעימים? האם נקבל את ההסבר שלהם, שמוסרי לחלוטין מצידם לעשות את כל הדברים האלה מפני שאנו בני מין השונה משלהם?
זהו בסופו של דבר עניין של הגיון קר. אם בדעתנו לייחס חשיבות לסבלם של אנשים אחרים, הרי שההגיון מחייב שנייחס חשיבות גם לסבלם של אלה שאינם אנשים. מנצלם חסר הלב של בעלי-החיים – לא זה הסבור שיש להגן עליהם – הוא זה שאינו רציונלי, ומפגין נטייה רגשית לייחד את מינו שלו מכל האחרים. סבלם של אחרים מעורר בכולנו, למרבה השמחה, ניצוץ טבעי של סימפתיה. עלינו ללכוד את הניצוץ ולהפכו לאש של חמלה רציונלית ואוניברסלית.
לכל הדברים האלה יש השלכות, כמובן. אם נכניס בהדרגה את כל אלה שאינם בני-אדם לאותו מעגל מוסרי בו אנו מציבים את עצמנו, לא נוכל לנצלם כעבדינו. בעשרות השנים האחרונות חלה התקדמות רבה בחקיקה אירופית חדשה ונכונה, אך לפנינו עוד דרך ארוכה מאוד. מזמן הגיעה השעה להכרה בינלאומית מסויימת במעמדם המוסרי של בעלי-החיים. ישנן אמנות שימור שונות, אך אין שום הכרה ברמת האומות המאוחדות, לדוגמה, בזכויות ובאינטרסים של בעלי-החיים עצמם או הבטחה של רווחתם. הדבר חייב להשתנות, ולדעתי זה מה שיקרה.
דר' ריצ'רד ריידר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טוליין ביו אורליאנס, ושימש כיושב ראש מועצת ה-RSPCA (האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לבעלי-חיים). הוא מחבר הספר Painism: A Modern Morality, וספרו החדש, Putting Morality Back into Politics, יראה אור בהוצאת Academic Imprint בשנת 2006.
המאמר פורסם לראשונה באתר החדשות של ה"גארדיאן".
נא להמתין לטעינת התגובות
