החורים שבגבינה
עמיר רפפורט מציג שורה ארוכה של שאלות הנוגעות להתנתקות שעדיין לא נמצא להן פתרון
עד כה לא נערך דיון ציבורי מעמיק בסוגיות האלה. קציני צה"ל דיברו אמנם באינספור ראיונות בתקשורת על ה"נחישות והרגישות" בעת פינוי המתנחלים, אבל נאסר עליהם להתבטא בפומבי על מה שיקרה ברגע שהרצועה תעבור לשליטת הפלשתינים.
גם ראש הממשלה, שר הביטחון וגורמים מדיניים אחרים לא הרבו להתבטא בנושא. ובכל זאת, בדיונים סגורים היו שהתריעו על "החורים בתוכנית ההתנתקות", בהשראת אמירתו של אהוד ברק, שתיאר לפני כעשור את הסכם אוסלו כ"גבינה שוויצרית מלאת חורים".
"צריך לזכור שההתנתקות נולדה כמהלך חד-צדדי, ורק אחרי מות ערפאת החל התיאום עם הפלשתינים", מסביר גורם ביטחוני. לדבריו, שר הביטחון שאול מופז קיים עשרות דיונים כדי לתכנן את "היום שאחרי", לרבות דיון מסכם שנערך אתמול. אבל גורם ביטחוני אחר מודה: "אנחנו יוצאים החוצה והרבה שאלות נותרו לא פתורות. מדובר במהלך שיש בו סיכונים לא מעטים, ורק בחודשים הקרובים אולי ניתן יהיה לענות על חלק מהשאלות שעומדות על הפרק".
אחת ההחלטות היותר שנויות במחלוקת שקיבל ראש הממשלה היתה לפנות ולהרוס גם את היישובים דוגית, אלי-סיני וניסנית, אף שהם נמצאים בצד הישראלי של גדר המערכת. המטרה של פינוי צפון הרצועה היתה לקבל הכרה בינלאומית ופלשתינית בכך שישראל אינה שולטת עוד ברצועה. אבל טענתו של אבו מאזן כי ישראל לא נסוגה מכל השטח הפלשתיני, משנה את התמונה.
השטחים שהפלשתינים טוענים לבעלות עליהם כוללים את מושב נתיב-העשרה. "גם הרסנו את שלושת היישובים וגם הפלשתינים ממשיכים להעלות תביעות. מתברר שיישובי התוחמת הצפונית היו קורבן שווא", טוען ד"ר עוזי ארד, לשעבר יועצו המדיני של בנימין נתניהו בהיותו ראש ממשלה.
אלוף-משנה שאול אריאלי, לשעבר בכיר בלשכת אהוד ברק כשר ביטחון, מסביר כי לאחר מלחמת השחרור ויתרו המצרים על השטח שבו נמצא כיום נתיב-העשרה וקיבלו בתמורה שטח אחר.
"בהחלטות האו"ם שאחרי מלחמת ששת הימים, ובכל ההסכמים עם הפלשתינים מאז אוסלו, דובר על כך שישראל צריכה לסגת לקו שסוכם עם המצרים. לכן, התביעה הפלשתינית תמוהה", אומר אריאלי. "הטענה הפלשתינית שהשטח מצפון לרצועה שלהם היא מופרכת", הוסיף שר החוץ סילבן שלום, "אבו מאזן משחק באש".
ג'יימס וולפנזון, נשיא הבנק העולמי לשעבר ושליח מיוחד מטעם ארצות-הברית ומדינות הקוורטט לתיאום ההתנתקות, הוא אדם שופע קסם אישי ומלא רצון טוב. אבל אפילו הוא לא הצליח לפתור את סוגיית הקשר בין שטח רצועת עזה למצרים.
עד רגע זה נמשכים המגעים בין ישראל לפלשתינים, כדי לקבוע את נוהלי הכניסה והיציאה ממצרים לרשות הפלשתינית. על פי המסתמן, סחורות ממצרים לרצועה ייכנסו דרך מעבר ניצנה שבנגב המערבי, ואילו אנשים יעברו דרך מסוף גבול מאולתר שיוקם כבר בימים הקרובים במשולש הגבולות בכרם-שלום.
אבל מדובר בהסדר זמני בלבד. ישראל תהיה מחויבת בתוך חצי שנה לאפשר מעבר בין רצועת עזה למצרים דרך רפיח, ללא פיקוח ישיר. וולפנזון הציע פיקוח ישראלי מרחוק באמצעות מצלמות טלוויזיה, בגיבוי של פקחים בריטים שיוצבו במעבר הגבול. שרון מסתייג מנוכחות אירופית ורואה בכך תקדים מסוכן. ישראל גם מתנגדת לבניית נמל תעופה פלשתיני בדהניה במתכונת אוסלו, אבל הסכימה לבנייתו של נמל ימי בעזה, שיתחיל לפעול בעוד שלוש שנים.
ישראל מעוניינת לקבל הכרה בינלאומית לכך שהיא אינה אחראית יותר לנעשה ברצועת עזה. זו הסיבה לכך שהסכימה לפתיחת הנמל, ושבסופו של דבר היא תיאלץ לאפשר מעבר חופשי בין מצרים לרצועת עזה. כל עוד לא תתאפשר יציאה וכניסה חופשית לרצועה, העולם לא יכיר ב"סיום האחריות" (ביטוי שנוסח במשרד החוץ כתחליף בוטה פחות להגדרה "סיום הכיבוש" ).
מצד שני, כאשר יהיו נמל ימי ומעבר יבשתי חופשי, ישראל תתקשה למנוע הברחה של אמצעי לחימה ארוכי טווח וכניסה של גורמי טרור בינלאומיים לתוך הרצועה.
תוכנית ההתנתקות שווקה כדרך המהירה "להיפטר" מרצועת עזה. אבל אחרי 38 שנה אי אפשר להתעלם מהתלות הכלכלית הכמעט מוחלטת של הרצועה בישראל. בדיונים הראשונים שרון לא רצה לשמוע על כך שפועלים פלשתינים ימשיכו לעבוד בישראל אחרי ההתנתקות, אבל הוא מבין היטב כי התגברות העוני ברצועה תדחק את האוכלוסייה לזרועות החמאס.
לכן, לפחות בחודשים הקרובים ימשיכו פועלים מעזה לקבל היתרי עבודה בישראל. מדובר בכ-20 אלף פועלים ביום. בטווח הארוך אולי לא יהיה צורך בכך. האופטימיים צופים כי אחרי שהעולם יכיר בכך שרצועת עזה אינה עוד באחריות ישראלית, יזרמו לשם השקעות במיליארדי דולרים. זה יהיה, אולי, "בום" כלכלי שיספק אלפי מקומות עבודה בתוך הרצועה עצמה.
צמד המילים "מפת הדרכים" נעלם בתקופה האחרונה מהשיח הציבורי, אבל מדובר בסוגיה כבדת משקל. ישראל הבהירה כי מפת הדרכים לא תיכנס לתוקף כל עוד הפלשתינים לא פירקו את ארגוני הטרור מנשקם, אבל האירופים מקבלים את העמדה הפלשתינית שלפיה הגענו לשלב ב' של המפה, שבו מחויבת ישראל לסגת משטחים נוספים ביהודה ושומרון.
ארצות-הברית, השופטת האמיתית, נותנת לישראל ולפלשתינים פסק זמן לעכל את המהלך הדרמטי של ההתנתקות. מקורות ביטחוניים ומדיניים העריכו בדיונים סגורים כי ההפוגה בלחץ על ישראל תימשך רק עד אחרי הבחירות, שייערכו ברשות הפלשתינית בינואר 2006, לכל היותר עד לאחר הבחירות בישראל. אז, להערכתם, צפויים גם האמריקנים לקבל את העמדה הפלשתינית שישראל צריכה להתקדם הלאה.
בצה"ל נערכים לשני תסריטים אפשריים: לחץ בינלאומי כבד על ישראל להתנתק משטחים נוספים ביהודה ושומרון, או גל טרור שיתעצם בשטחי יהודה ושומרון, במיוחד אם מפת הדרכים תיתקע.
רבות דובר בחודשים האחרונים על סוגיית ציר פילדלפי, בעיקר בשל התרעותיו החוזרות ונשנות של יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, חבר הכנסת יובל שטייניץ, מפני הכנסת כוחות מצריים משופרים לגבול שבין מצרים לרשות הפלשתינית.
פחות תשומת לב הוקדשה לכך שציר פילדלפי ארוך הרבה יותר מאשר 13 הקילומטרים ליד רפיח. למעשה, הוא נמשך עוד 206 קילומטר, מכרםשלום עד אילת.
במערכת הביטחון חוששים כי אחרי יציאת ישראל מציר פילדלפי באזור רפיח, המצרים לא יעמדו בהבטחתם, והגבול בינם לבין הרשות הפלשתינית ייפרץ לכל דיכפין. אבל זה לא החשש היחיד. קיים צפי כי בחודשים הקרובים יתגברו החדירות לישראל דרך ציר פילדלפי באזור הנגב, בקטע הרחוק מרצועת עזה.
למצרים עלול להיות אינטרס סמוי להעלים עין מכניסת מחבלים באזור זה כדי לשכנע את ישראל לאפשר להם לפרוש כוחות משופרים גם שם, מהלך שישראל מתנגדת לו בתוקף.
גורמי טרור גם עלולים לעבור מרצועת עזה לסיני, ואז לחדור לישראל דרך הגבול הארוך בנגב כדי לעקוף את הגדרות שמקיפות את הרצועה. צה"ל מתכוון לשפר מאוד את כוחותיו לאורך גבול ישראל-מצרים, אבל ספק אם הוא יוכל לאטום אותו הרמטית מפני חדירות.
בשיחות התיאום שנערכו עד כה לא נדונה השאלה אם הפלשתינים מתכוונים לאפשר למאות אלפי פליטים, בעיקר אלה מלבנון, להגיע לרצועת עזה. בישראל בונים על כך שלמצרים יהיה אינטרס לא לאפשר נהירה של פליטים לחצר האחורית שלהם.
אבל למעשה, אין שום דרך למנוע הגירה המונית של פליטים לרצועה אחרי פתיחת מעברי הגבול הבינלאומיים, אם הפלשתינים יהיו מעוניינים בכך. הדבר יקשה מאוד למנוע בעתיד מעבר של פליטים לשטחי יהודה ושומרון אם ישראל תיסוג גם מהם, דבר שישנה מהותית את המאזן הדמוגרפי בשטח שבין הירדן לים.
"אני חושב שזו תהיה טעות קשה של הפלשתינים אם הם יביאו פליטים לרצועת עזה, שגם ככה סובלת מפיצוץ אוכלוסין", אומר שר החוץ שלום.
סוגיה בלתי פתורה נוספת היא הקשר בין רצועת עזה שאחרי הנסיגה לבין שטחי יהודה ושומרון. הפלשתינים ביקשו חיבור יבשתי, והמשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, נטה להסכים לסלילת כביש משוקע שיחבר בין שני האזורים. אלא שראש הממשלה שרון הטיל וטו על הקמת הכביש, והפתרון היחיד שעומד כרגע על הפרק הוא מסילת רכבת שתאפשר תנועה של אנשים וסחורות בין יהודה ושומרון לבין עזה, ללא יכולת לעצור בדרך.
הנה שאלה שנדונה בהרחבה גם באופן פומבי, אבל עדיין אין עליה תשובה ברורה: כיצד צה"ל יגיב כאשר ישוגר הקסאם הראשון לעבר הנגב אחרי הנסיגה?
לקראת ההתנתקות ניסה החמאס ליצור מעין "מאזן אימה": ירי לעבר ישראל לאחר כל פגיעה בפלשתינים. הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, הכריז: "גם לנו יש מרגמות", ורמז בכך שישראל תגיב בירי ארטילרי משלה אם ישוגרו קסאמים אחרי ההתנתקות. ההצהרות נועדו ליצור הרתעה, אבל בכירי מערכת הביטחון יודעים כי החמאס הוכיח בעבר שהשיקולים אינם בהכרח רציונליים, וכי הוא מוכן לספוג כמעט כל תגובה ישראלית.
אוזלת ידה של הרשות הפלשתינית הומחשה השבוע ביתר שאת עם חיסולו של מוסא ערפאת, לשעבר מפקד כוחות הביטחון הפלשתיניים ברצועה. ברור אפוא כי ההתמודדות עם איום הקסאם אחרי ההתנתקות לא תהיה פשוטה.
ישראל החליטה להעביר סמכויות אזרחיות לפלשתינים בשטחי צפון השומרון שפונו במהלך ההתנתקות. אמנם, באופן רשמי יישאר השטח באחריות ביטחונית ישראלית ( " שטח סי" ), אבל ללא יישובים ובסיסי צבא יקשה על צה"ל לממש את האחריות הביטחונית שלו. גם יהיה הרבה יותר קשה להגן על היישובים שנותרו בצפון השומרון והפכו למובלעת מבודדת - מבוא-דותן וחרמש.
קצינים בכירים מודים כי נוצרה בעיה ביטחונית לא פשוטה בצפון השומרון, אבל בדרג המדיני לא מעוניינים להעביר שטחים אלה לאחריות מלאה של הפלשתינים או לפנות את שתי ההתנחלויות באופן חד-צדדי, אלא רק במסגרת משא ומתן.
נא להמתין לטעינת התגובות
