עוזבים אותך עזה?
אחרי מבצע קדש עזבנו את הרצועה כדי לחזור אליה ב-67'. אחרי אוסלו שוב יצאנו אך חזרנו במהרה וכעת נותר לשאול האם עוד נשוב לשם? כרוניקה של כיבוש
ישראל פגשה לראשונה את רצועת עזה כבר בימיה הראשונים. טורי השיריון המצרי עברו ברצועה בדרכם להתקפות על מישור החוף והנגב ועזה הפכה לבסיס מרכזי וגדול לצבא המצרי. על אף שצה"ל מיקד את פעילותו במלחמה בעיקר בשחרור הנגב, התרחשו כמה קרבות ברצועה. המרכזיים שבהם היו הפצצות של ספינות חיל הים על נמל עזה.
בסיום מלחמת העצמאות התרחש גם הפינוי הראשון של יישוב ברצועה כאשר כפר-דרום, שהוקם כמה שנים קודם לכן, ירד מהקרקע במסגרת הסכמי הפסקת האש.
שמונה
כמה חודשים אחרי אותו כיבוש יצאה לפועל הנסיגה הראשונה של צה"ל מעזה, מי שקורא את כותרות העיתונים מאותה תקופה, מתקשה שלא למצוא דמיון לימינו אנו. גם אז חיכו כולם לשמוע את תוכנית הנסיגה של בן-גוריון, גם אז, כמו היום היו המצרים חלק בלתי נפרד מהסכם הנסיגה, גם אז חזר הצבא המצרי לרצועה וכן כן - גם אז היה מי שהזהיר מהסכנות הטמונות בנסיגה.
ישראל אומנם עזבה את עזה, אך זו סירבה לעזוב את ישראל. פיגועי הטרור נמשכו והמתיחות עם מצרים הפכה את הרצועה לשטח עליו התרחשו לא מעט עימותים בין שתי המדינות. 11 שנים אחרי הנסיגה הראשונה מעזה שב צה"ל וכבש את השטח.
ב-5 ביוני 1967 שטפו כוחות צה"ל את הרצועה, גם הפעם בדרכם לניצחון מזהיר בחצי-האי סיני במלחמת ששת הימים. הצבא המצרי הובס והכיבוש בישראלי החל. מי האמין אז כי יעברו 38 שנים, עד שיעזוב החייל הישראלי האחרון את אדמת רפיח, חאן-יונס ודיר אל-בלח.
כיבושה של רצועת עזה הביא עמו לראשונה את הקמת הממשל הצבאי הישראלי והחלתו על למעלה ממיליון תושבים פלשתינים, מרביתם פליטים. במשך עשרים שנה היתה הרצועה בפועל חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. עשרות התנחלויות ישראליות הוקמו בשטחה, אלפי ישראלים עבור להתגורר בה ועשרות אלפי פלשתינים נכנסו לעבודה בישראל.
אך בדצמבר 1987 התנפצה אשליית השקט. זה התחיל בהלוויות של שבעה פלשתינים שנדרסו על ידי נהג ישראלי, עבר להפגנות מחאה רבות משתתפים והפך למה שבסופו של דבר ייזכה לכינוי "האינתיפאדה הראשונה".
גל הזעם הפלשתיני בעזה שטף במהרה את הגדה וזמן קצר לאחר מכן זלג גם לתוך שטחי הקו הירוק. את ישראל שטף אז גל סכינאות בו נרצחו ונפצעו ישראלים רבים. מערכת הביטחון הישראלית שנלחמה בטרור שהפעילו הפת"ח והג'יהאד האיסלאמי, כלל לא הבחינה כיצד תחת ידיה הולך וצומח זרם רצחני הרבה יותר.
בשנת 1988 הוקמה בעזה תנועת החמאס והצטרפה למאבק המזויין בישראל. איש בישראל לא הקדיש יותר מדי תשומת לב לשייח' אחמד יאסין, שתוך כמה שנים הפך את ארגונו למוביל גלי הפיגועים הגדולים ביותר בעשרים השנים הבאות. באותן שנים צמח בעזה גם יחיא עיאש ("המהנדס"), ששילח בארפיל 1994 את המחבל המתאבד הראשון להתפוצץ באוטובוס בעפולה.
גלי האלימות שהביאה עמה האינתיפאדה הראשונה גם יצרו שינוי בפוליטיקה ובחרה הישראלית. גורמים רבים החלו לפקפק בדבר שהיית צה"ל ברצועה ויש שיאמרו כי העימות האלים הראשון זרע את הזרעים שהפכו בסופו של דבר לתחילת המשא ומתן המדיני.
בשנת 1992 כאשר הרצועה עדיין בוערת, ניצחה מפלגת העבודה את הליכוד בבחירות לכנסת ויו"ר העבודה יצחק רבין הרכיב את הממשלה. שנה לאחר מכן החלו מגעים חשאיים באוסלו בין נציגים ישראלים ופלשתינים. ככל שהתקדם המו"מ השקט הלך ונרקם הסכם מדיני ראשון והיסטורי בין ישראל לפלשתינים. שר החוץ דאז שמעון פרס ועמיתו אבו-מאזן חתמו על ההסכם באוגוסט 1993.
חודש וחצי לאחר מכן כבר נחתמה על מדשאת הבית הלבן בנוכחות הנשיא קלינטון, יצחק רבין ויאסר ערפאת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי" וישראל ואש"ף הכירו זה בזה. המשא ומתן המשיך לחתימה על הסכם קהיר או "עזה ויריחו תחילה" במאי 1994.
בעקבות חתימת ההסכם הוקמה הרשות הפלשתינית ונסללה דרכו של יאסר ערפאת חזרה לשטחים. צה"ל ביצע את הנסיגה השניה מרוב חלקי הרצועה והעביר את השליטה על רוב רובו של השטח, מלבד צירי התנועה ושטחי ההתנחלויות לידי הרשות.
בשנותיה הראשונות של הרשות הפלשתינית נמשך המשא ומתן בין ישראל לפלשתינים, אך לצד ההתקדמות המדינית חלה הסלמה קשה ברף הפיגועים שיצא מהרצועה. החמאס הקים בעזה תשתית צבאית עניפה של יצרני חומר נפץ, מרכיבי מטענים ומשלחי מתאבדים.
הנהגת הארגון בראשות יחיא עיאש ומוחמד דיף פתחה זמן קצר אחרי חתימת ההסכמים בגל פיגועי התאבדות, בינהם הפיגועים בעפולה, חדרה, דיזינגוף סנטר, קו 5 בתל-אביב ופיגועי תופת רבים בירושלים. ב-1996 עוד נלחמה הרשות בחמאס ועצרה עשרות פעילים בעזה, אך תוך זמן קצר החלה לגלות אוזלת יד וחדלה מהמלחמה בטרור.
ביולי 2000 נכשל המשא ומתן בין ממשלתו של אהוד ברק לבין הרשות הפלשתינית בקמפ-דיוויד. ישראל הציגה את ערפאת כאחראי לפיצוץ והפלשתינים מצידם האשימו כי דחקו אותם לפינה. חודשיים לאחר מכן פרצה שוב האלימות ברצועה בכל הכוח וב-29/9/2000 החלה אינתיפאדת אל-אקצה שהציתה מהומות חריפות ועימותים חמושים בין ישראל לפלשתינים.
צומת נצרים הפך תוך כמה ימים לשדה קרב והמון פלשתיני תקף את מוצב צה"ל במקום. במהרה התפשטו הקרבות לשאר השטח ובחמש השנים שלאחר מכן הפכה הרצועה לאזור מלחמה לכל דבר. עשרות מתושבי ההתנחלויות נפגעו בפיגועי הטרור הפלשתיני. רבים נרצחו ועשרות נפצעו בחדירות ליישובים, בהפעלת מכוניות תופת, בפיגועי התאבדות ובירי טילים ומרגמות על היישובים.
שנות הלחימה הפכו ל"שעתם הגדולה" של ארגוני הטרור שעשו כל מאמץ להסלים את הלחימה נגד המתנחלים וכוחות צה"ל ברצועה. במהלך העימות, אף נולדו בעזה פצצות המרגמה ורקטות הקסאם באמצעותם החלו הפלשתינים להפגיז את היישובים ברצועה ומסביבה.
צה"ל השיב מלחמה בכל הכוח וביצע עשרות מבצעים ותקיפות מן הים, מן האוויר ומן היבשה. עשרות פעילי טרור חוסלו בתקיפות מהאוויר ובתקופות מסויימות נהרג בכל יום בכיר אחר בחמאס. עם זאת, לצד הפגיעה האנושה בטרור, נפגעו לא מעט אזרחים פלשתינים חפים מפשע.
על רקע גל הטרור העז, בלט שבוע דמים אחד יותר מכולם. ב-10 במאי 2004 התפוצץ נגמ"ש עמוס בחומרי נפץ במסגרת מבצע של צה"ל בשכונת זייתון בעזה, כל ששת אנשי הצוות מחטיבת גבעתי נהרגו במקום וגופותיהם הושלכו למרחק של עשרות מטרים. אנשי החמאס שאחראים לפיגוע הציגו לראווה את חלקי הגופות של החיילים והתגאו בהישג שלהם.
הטרגדיה אף גדלה כאשר יממה לאחר מכן נהרגו באירוע כמעט זהה חמישה חיילי הנדסה קרבית בציר פילדלפי ברפיח. גם במקרה הזה התפוצץ נגמ"ש מלא חומר נפץ והחיילים נהרגו במקום. פיגוע זה התפרסם אולי יותר מכל בתמונה המצמררת של עשרות חיילי צה"ל זוחלים על הציר ומחפשים את חלקי גופות חבריהם.
רבים יאמרו כי לשני פיגועים אלה היתה השפעה מכרעת על דעת הקהל בישראל בכל הנוגע לתמיכה ביציאה מעזה ובתוכנית ההתנתקות, שאז עוד היתה בשלבי תכנון ראשוניים בלבד.
"אני יוצא מתוך הנחה שבעתיד לא יהיו יהודים בעזה" - ההצהרה הדרמטית הזו באה מפיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, בראיון לעיתונאי יואל מרקוס מ"הארץ" בפברואר 2004. שנה וחצי לאחר מכן, הושלם יישום תוכנית ההתנתקות עם עזיבת אחרון המתיישבים את רצועת עזה וצפון השומרון.
שרון שאותת על כוונותיו עוד בדצמבר 2003 בנאומו המפורסם בנאום הרצליה, עשה את כל הדרך מהמאבקים במרכז הליכוד, בכנסת ובממשלה עד לאישור הסופי של תוכניתו ביוני 2004. בשנה שנותרה מאז המשיך שרון להוביל את המהלך שעבר עוד שורה של הצבעות בכנסת ובממשלה עד לתחילת הפינוי ב-15 באוגוסט. שמונה ימים לאחר מכן הושלמה ההתנתקות והרצועה נותרה ריקה מאזרחים ישראלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
