או"ם שמום?
הכבוד שלו זוכה רה"מ בביקור בניו-יורק מהווה חריג ביחס הארגון לישראל. לרגל העצרת החגיגית מגיש NRG עשרה רגעים משמעותיים ביחסי ישראל והאו"ם
השבוע מתכנסת העצרת הכללית של האו"ם בסימן 60 שנה להקמתו של הארגון. ראש הממשלה, אריאל שרון, הגיע לכינוס וזוכה לכבוד רב בעקבות הנסיגה מעזה, המשך לשבחים שקיבל עם סיום פינוי היישובים. אם הדבר מסמל תפנית חיובית ביחס האו"ם לישראל, נדע רק בהמשך.
לרגל האירוע, מגיש NRG מעריב את עשרת האירועים הבולטים וההחלטות המרכזיות של מוסדות האו"ם ביחס לישראל ולעם היהודי במהלך 60 השנים האחרונות, מבין מאות החלטות ואירועים שהתרחשו במהלך השנים הללו.
ההחלטה המשמעותית הראשונה של האו"ם ביחס לתנועה הציונית היוותה את הבסיס להקמתה של מדינת ישראל.
במאי 1947 הקים האו"ם ועדה מיוחדת לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ), בהשתתפות נציגי 11 מדינות, וזאת לאחר שהבריטים החזירו את המנדט שהיה להם על ארץ ישראל. בסוף אוגוסט הגישה הוועדה את הדוח המסכם שלה, ובו המלצה של מרבית החברים להקים שתי מדינות – יהודית וערבית – שיקיימו מערכת כלכלית משותפת. ירושלים תזכה למעמד של עיר בינלאומית בחסות האו"ם.
ב-29 בנובמבר קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181, המקבלת את המלצת אונסקו"פ לחלוקת הארץ וקובעת כי הכוחות הבריטים יעזבו את הארץ עד 1 באוגוסט 1948. 33 מדינות תמכו בהחלטה, 13
החלטה נוספת הקשורה לעניין ארץ ישראל - החלטה 194 - התקבלה בעצרת הכללית ב-11 בדצמבר 1948, במהלך מלחמת העצמאות. אחד הסעיפים השנויים במחלוקת נוגע לסוגיית הפליטים וקובע כי "הפליטים שברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית", וכי אלה שלא ירצו לחזור, יקבלו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי. סעיף זה מנוצל בידי הפלשתינים לתביעת זכות השיבה, למרות שלהחלטה אין תוקף משפטי אלא הצהרתי.
כמעט שנה לאחר הקמת המדינה, ב-11 במאי 1949, הצטרפה ישראל לאו"ם והפכה לחברה ה-59 בארגון. 37 מדינות הצביעו בעד צירוף ישראל, 12 התנגדו ותשע נמנעו. שר החוץ, משה שרת, והשגריר הראשון באו"ם, אבא אבן, הניפו דגל המדינה ליד בניין האו"ם בניו-יורק.
הצעת ההחלטה הראשונה של ישראל הוגשה ב-11 בינואר 1951. באופן מפתיע, ההצעה לא נגעה לאזורנו, אלא קראה לשיחות על המזרח הרחוק בין ארה"ב, ברה"מ, סין העממית ובריטניה.
ב-22 בנובמבר 1967, חמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 242, אותה ניסחו הבריטים ושקבעה כי השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון תושג באמצעות פינוי הכוחות הישראליים משטחים שנכבשו במהלך העימות האחרון (מלחמת ששת הימים) וסיומו של מצב הלוחמה וכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות האזור, וזכותן להתקיים בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים.
כמו כן קבעה ההחלטה כי יש לערוב לחופש השיט, לפתור את בעיית הפליטים ולמנות שליח מיוחד שינסה לפתוח בתהליך מדיני ליישוב הסכסוך.
החלטה 242 הפכה להחלטה החשובה ביותר בתהליך המדיני בין ישראל לשכנותיה. עיקר המחלוקת היתה על הביטוי "פינוי כוחות ישראליים משטחים". ישראל פירשה זאת בכך שאין עליה חובה לסגת מכל השטחים שנכבשו, אך הערבים ניצלו את הנוסח הצרפתי, בו נכתב "מהשטחים", ודרשו נסיגה כוללת. כמו כן אין הכרה בזכות הפלשתינית להגדרה עצמית, דבר שגרם לאש"ף לא להכיר בהחלטה.
ב-22 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, אותה גיבשו ארה"ב וברה"מ, שקראה להפסקת אש בתוך 12 שעות. כמו כן קבעה ההחלטה כי לאחר הפסקת האש על הצדדים ליישם את החלטה 242 על כל חלקיה ולפתוח במו"מ בחסות במגמה להגיע לשלום צודק ובר קיימא.
החלטה זו לא מולאה ועל כן יומיים לאחר מכן התקבלה החלטה 339, לפיה מועצת הביטחון מחליטה על הפסקת הלחימה, דורשת את החזרת הכוחות לעמדותיהם ומבקשת ממזכ"ל האו"ם לנקוט באמצעים לשליחת משקיפי או"ם.
בשפל ביחסים בין ישראל לארגון האומות המאוחדות הגיע לקראת סוף 1975. הגוש הערבי והמדינות הבלתי מזדהות ניסו לסלק את ישראל מהארגון, אך לא הצליחו. עם זאת, הם הצליחו להעביר הצלחה שנחשבה להישג גדול מבחינתן. ב-17 באוקטובר אותה שנה קיבלה הוועדה השלישית של עצרת האו"ם החלטה המגדירה את הציונות כצורה של גזענות ואפליה. 70 מדינות הצביעו בעד, מול 29 מתנגדות ו-27 נמנעות.
ב-10 בנובמבר עלתה הצעת החלטה 3379 להצבעה בעצרת הכללית. שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, נשא נאום תקיף. "הצבעה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את העמדה של המדינה הניצבת מאחוריה בכל הנוגע לגזענות אנטישמית ולאנטי-יהודיות", אמר הרצוג לנוכחים. "אתם עצמכם תשאו באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, מפני שההיסטוריה תשפוט אתכם בתור שכאלה. אנחנו, העם היהודי, לא נשכח". מיד לאחר מכן אחז הרצוג את הצעת ההחלטה וקרע אותה אל מול העצרת.
למרות הנאום תמכו בהצעה 72 מדינות, 35 התנגדו ו-32 נמנעו. מיד לאחר מכן התקבלו עוד החלטות אנטי-ישראליות, ובהן שיתוף אש"ף (שזכה למעמד של משקיף באו"ם שנה קודם לכן) במגעים בחסות האו"ם והקמת ועדה להבטחת זכויות העם הפלשתיני.
רק ב-16 בדצמבר 1991, בעקבות האווירה החיובית של ועידת מדריד, מחקה עצרת האו"ם את ההגדרה וקבעה ברוב של 111 מדינות מול 25 כי הציונות אינה גזענות.
בבוקרו של ה-6 באפריל 1994 התרחש אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים, כאשר מחבל פוצץ מכונית תופת ליד תחנת אוטובוס בעפולה וגרם להריגתם של שמונה בני אדם.
מזכ"ל האו"ם, בוטרוס בוטרוס גאלי, ונשיא העצרת הכללית פרסמו הודעת גינוי. בהמשך, בסיועה של ארה"ב, פרסם נשיא מועצת הביטחון, שגריר ניו-זילנד, הודעת גינוי לטרור נגד ישראלים וקריאה להמשך ההתקדמות בתהליך השלום.
במרס 1978, בעקבות "מבצע ליטני" בדרום לבנון, קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 425 שקבעה כי כל הכוחות הזרים בלבנון, ובהם צה"ל, ייסוגו ובמקום יוצב כוח או"ם (יוניפי"ל). מאז נסוגה ישראל מלבנון, חזרה ב-1982 במבצע "שלום הגליל" ונסוגה ב-1985 לרצועת הביטחון.
ב-24 במאי 2000, בעקבות החלטתו של ראש הממשלה אהוד ברק, יצאו כוחות צה"ל משטח לבנון והתמקמו על הגבול הבינלאומי. בדיוק חודשיים לאחר מכן הודיע מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, למועצת הביטחון כי ישראל מילאה בשלמותה את החלטה 425, וכי על כוחות צבא לבנון להתפרס בדרום המדינה.
להצהרה של מזכ"ל האו"ם היתה משמעות רבה, כיוון שישראל טענה כי בכך נקבע כי אזור הר דב (חוות שבעא), בו עדיין יש נוכחות ישראלית, אינו שטח לבנוני אלא סורי שגורלו ייקבע במו"מ בין המדינות.
ועידת האו"ם נגד גזענות התכנסה בעיר דרבן שבדרום אפריקה בתחילת ספטמבר 2001. כבר בוועידות ההכנה גיבשו המדינות המוסלמיות שורה של הצעות החלטה אנטי ישראליות. במשרד החוץ ניסו למנוע את העלאת ההחלטות, אך נכשלו.
גם במהלך הוועידה נמשך הלחץ הישראלי והאמריקני למנוע את ההחלטות, אולם כאשר היה ברור כי הלחץ לא מצליח, פרשו שתי המדינות מהדיונים. מחוץ לאולם הדיונים התקיימו הפגנות סוערות אנטי-אמריקניות ואנטי-ישראליות.
האירופים המשיכו לנסות ולרכך את ההחלטות. בסופו של דבר, ביום האחרון של הוועידה, הושגה פשרה. ההצהרה הסופית הכירה בשואה וגינתה את האנטישמיות ושנאת האיסלאם, ובנוסף הביעה דאגה "מהמצוקה של עם הפלשתיני הנמצא תחת כיבוש זר". בהצהרה לא היתה ביקורת מפורשת על ישראל, והציונות לא זכתה לאזכור.
יומיים לאחר סיום הוועידה התרחשו פיגועי התאומים וסערת ועידת דרבן ירדה במהירות מסדר היום.
ב-8 בדצמבר 2003 אישרה עצרת האו"ם את הצעת ההחלטה שהגישו הפלשתינים, לפיה על ישראל להפסיק את בניית גדר ההפרדה ולבקש מבית הדין בהאג חוות דעת בנושא הגדר. 90 מדינות תמכו בהצעה מול שמונה מתנגדות ו-74 נמנעות.
ישראל החרימה את הדיונים בטענה שלבית הדין אין סמכות לדון בנושא. ב-24 לפברואר 2004 נפתחו הדיונים, כשראשון הטוענים היה נציג הפלשתינים באו"ם, נאסר אל-קידווה שאמר כי הפלשתינים לא מתנגדים לגדר, אלא לתוואי הנוכחי שלה. ביומיים הבאים הציגו את טיעוניהן מדינות רבות נוספות - בהן דרום אפריקה, ירדן, סודן, אינדונזיה וקובה - שהביעו את התנגדותן החריפה לבניית הגדר ותקפו את פעולות ישראל.
ב-9 ביולי 2004 פרסם בית הדין את החלטתו. ברוב של 14 שופטים מול אחד נקבע כי הקמת גדר ההפרדה היא הפרה של החוק הבינלאומי וכי על ישראל לעצור את בניית הגדר, לפרק את הקטעים שכבר נבנו, ולשלם פיצויים לפלשתינים שנפגעו מהבנייה.
ב-20 ביולי קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההצעה הפלשתינית לאמץ את פסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג. 150 מדינות תמכו בהחלטה מול שש מתנגדות ו-10 נמנעות.
ב-24 בינואר 2005, 60 שנה לאחר שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ציין האו"ם לראשונה את השואה. 138 מדינות, בהן גם מדינות מוסלמיות, תמכו בדרישה לציין את האירוע, אותה הגישו ישראל, ארה"ב, האיחוד האירופי, קנדה וניו-זילנד.
המושב המיוחד נפתח בדקת דומיה. שר החוץ, סילבן שלום, הזכיר כי היהודים עדיין מהווים יעד להתקפות אנטישמיות והכריז כי השואה לא תחזור לעולם. מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, אמר כי האו"ם הוקם בעקבות זוועות השואה ולכן אסור לאו"ם לשכוח את מה שקרה. "לא כל הקורבנות היו יהודים", אמר ענאן, "אבל כל היהודים היו קורבנות".
הסופר היהודי חתן פרס נובל, אלי ויזל, קרא לעולם לפעול מול הפשעים נגד האנושות, כולל נגד אלה המבצעים טרור. "העבר הוא ההווה, אך על העתיד עדיין ניתן להשפיע. אלה ששרדו את אושוויץ מטיפים לתקווה ולא ייאוש. השאלה שתמיד נשארת איתנו - האם העולם למד את הלקח?", סיכם ויזל.
נא להמתין לטעינת התגובות
