אופנת סג"ל: היו זמנים
סיפור ישן על בגידה, על חיילים ועל אהבה בניחוח לוונדר
צעירה נאה פסעה פנימה. הוא לא הצליח לשמוע מה נאמר ביניהן אך הסיק שהן מכירות על פי הנשיקה שהחליפו. צדוק חייך לעצמו. יש משהו מאוד צפוי בנשים יפות. הן לא אוהבות זו את רעותה. כשנשים יפות מתנשקות לשלום הן כשני מתאגרפים תאילנדים הקדים זה לזה לפני הקרב.
הראשונה ניגשה לפקיד חיים. צדוק בחן אותו, הוא ידע את חולשתו ולכן הקפיד עליו. גבר חופז, שטוף בתאוות בשרים. הוא נהג לנזוף בו לעתים תכופות בשל תמונות התועבה שהופיעו על צג מחשבו. חיים היה מהטיפוסים שבחורות בחלומות שלו היו רצות. הן פחדו ללכת.
בשעה שחיים הסדיר את עניינה של הגברת עם השלטונות תוך פלרטוט גס, תהה צדוק אם לזמן אותו לנזיפה או להניח לו. ובין תהייה להתלבטות החל מהרהר בשיטת הביורוקרטיה הסינית העתיקה. כפקיד ותיק העריץ את הפקידות הסינית היעילה. מעמד הפקידות באימפריה הסינית היה נחלת סריסים, כולל תפקיד ראש הממשלה.
סירוס היתה הדרך הבטוחה להשיג משרה ממשלתית נכספת. היה בדבר היגיון. סריסים הם נטולי יורשים כך שהמוטיבציה להפיכת חצר נעלמת. מעבר לכך, סריס הוא אדם רגוע באופן ניכר וזאת בשל הוויתור על אשכיו ועל יצרו. כל גבר מכיר את הרגע המיוחד אחרי הפורקן. פרק זמן שגיב
"טפל בו אישית", קרץ המנהל. "הוא מהבחורים הטובים".
למרות השנים הרבות שחלפו והזמן שחרש את פניו בתלמים עמוקים, זיהה מיד צדוק את הקצין לנסקי. הוא לא אמר מילה. סומק הציף את לחייו. הטרגדיה צפה ועלתה בו. הוא חש סחרחורת, לבו הלם בחוזקה, פיו היה יבש.
"כן, ודאי. מה אוכל לעשות עבורך? ", שאל בקול סדוק כשהתעשת.
לנסקי ביקש היתר להעסקת עובד סיעוד עבור רעייתו. צדוק ניסה להתרכז בטפסים, אך הכאב הישן שחשב כי חלף טיפס בגופו וכירסם בכל ישותו כחלודה עקשנית.
בשנת 58', כשהיה צדוק טירון, הוא אושפז בבית החולים הצבאי בסרפנד בשל דלקת ריאות. שם פגש בנטשה אהבתו הראשונה, אהבתו הגדולה, זו שלאחריה חייו השתנו. מבוגרת ממנו היתה ושימשה כאחות ראשית. עולה מרוסיה, יפהפייה עוצרת נשימה שכל גברברי הבסיס היו כרוכים אחריה. המאושפזים ריכלו כי נטשה חובבת קצינים. ככל שהדרגה היתה גבוהה יותר כך היתה הנתינה שלה נדיבה יותר.
צדוק הביט בה מוקסם בשעה שסבבה בין המיטות, מעכסת בעדינות. ואז קרה לו הנס.
משום מה נפשה נקשרה בנפשו של הטוראי הצעיר שפנה אליה ברוסית רצוצה שידע מבית הוריו במושבה הקטנה. כבר בלילה הראשון להיכרותם סייעה לו נטשה להתגנב מחדר האשפוז לחדרה וגאלה אותו מבתוליו. עד סוף ימיו יזכור את ניחוח הלוונדר העדין שנדף מגופה החלבי.
ביום השישי לאהבתם פגש צדוק בקצין המסתורי במקלחת. סיפרו ששמו לנסקי, שהוא קצין ביחידה סודית, שהוא נפצע בפעולת תגמול אם כי באורח פלא לא ניכרו בו סימני פציעה.
הקצין עמד מולו עירום וצדוק השפיל עיניו. הוא שאל לתפקידו בצבא,למגוריו,לשם משפחתו.צדוק השיב בחופזה,מבוהל ממבושיו החשופים של בן שיחו. לנסקי הביט בו במבט מוזר, שותק.
"זלר? שם משפחה עם חתיכת ייחוס", גיחך לאחר זמן. "אבא של סבא שלי היה מהקנטוניסטים. מכיר? אצלנו בבית אסור להזכיר את שם המשפחה שלך. יותר גרוע מחזיר בבית כנסת. בעיירה שהם באו ממנה הזלרים היו כולם מויסרים מנוולים".
הקנטוניסטים הייתה פרק אפל ועגום בתולדות עמנו בגלות רוסיה. חוק הגיוס (רקרוצ' נייה) המיוחד ליהודים נתפרסם לראשונה בימי ניקולאי הראשון בשנת 1827, והתיר לגייס נערים יהודים בני שמונה לצבא הצאר בכדי שניתן יהיה להטבילם לנצרות. עד גיל 20 רעו הנערים חזירים ואחר כך היו אמורים לשרת עוד 25 שנה. רבים מהילדים מתו, אחרים איבדו את שפיות דעתם, אך למרות הסבל הנורא וייסורי התופת שעברו על הילדים, רק מתי מעט התנצרו. במהלך אותן שנים נוראות נהגו פרנסי הקהילות באופן מחפיר ונקלה. הם מינו חטפנים, "כאפערס", שהיו ממונים על חטיפת יתומים וילדי עניים והסגרתם לצבא הצאר.
את הילדים הניצודים נעלו בחדרון צר עד הגעת נציגי הצבא. ימים ולילות של בכי נואש עד שהותשו. אמותיהן הכואבות עד טירוף עמדו סמוך לחלון וזעקותיהן קרעו את השמים. רבות האמהות שהתחננו בפני בניהם כי לא ייכנעו לשמד. גם בשריפה, גם בחניקה וגם אם יצבטו את גופו הרך במצבטות ברזל יעמדו בייסורי הגוף והנפש, עד שנשמתם הקדושה תעלה במעלת הצדיקים והגיבורים למרומים.
פעם אחת, בשעה של ריב עם אביו, אמו של צדוק השביעה אותו שלא לספר את הסוד של משפחת אביו. אבי סבו, אהרון לייב זלר, עשה את הונו מחטיפות ילדים. באותם ימים יצאה הוראה מאת האדמו"ר הזקן של חב"ד, "הצמח צדק", לפגוע בחטפנים. אחיו של אהרון לייב, חיימי, גם הוא מויסר, קיבל את עונשו בצורה הראויה והמקובלת דאז. חסידים הטביעו אותו במקווה. כששמע אהרון לייב על מות אחיו צרר הונו וברח. כיוון שלא קיבל אשרה לאמריקה עשה דרכו לארץ הקודש ובנה את ביתו באחת המושבות הראשונות.
והנה עתה, עמד צאצאו של ה"מויסר" מול צאצא של קנטוניסט, וכמה סמלי, במקלחת. צמרמורת קיננה בצדוק שמיהר לסיים להסתבן. לאחר שהתנגב בחופזה פנה לצאת שותק.
"תעשה לך טובה, תפוס מרחק מהקורבה", זרק לו לנסקי והחזיר את ראשו מתחת למים, שורק שיר לכת עליז.
כעבור כמה שעות יצא צדוק נרגש ומלא עזוז לחפש אחר אהובתו. כשכשל במשימתו שאל את אחת האחיות למקומה.
זו שמחה לספר לו באותו אושר השמור למבשרי בשורה נוראה כי נטשה יצאה עם אחד הקצינים לקטוף תפוזים בפרדס. צדוק הבין את המשמעות מיד. אמנם בתחילה עוד קיננה בו תקווה זהירה להסבר מספק, אך ככל שחלף הזמן חש צדוק כמי שלבו נעקר בעודו חי. הוא הסתובב סהרורי בבסיס, הכאב היה בלתי נסבל. הוא חש באותו צימאון שלעולם לא ירווה, אותה אכזבה מהמין האנושי שכולנו חווים ואחריה מתחשלים. אך באותו רגע פרטני נדמה היה לו כי אין תקנה לעולם הארור, כי הטעם והאושר אבדו לנצח. הוא שב לחפש אותה בחדרה אך היא לא היתה שם. הציץ מהחלון, ניחוח הלוונדר הכה בו כמשב רוח קפואה. הוא חש כמת. לבסוף נרדם במדיו, עיניו שורפות ממלח הדמעות שיבשו.
השכם בבוקר שמע המולה ויצא מחדר האשפוז. גופה מכוסה בשמיכת צמר היתה מוטלת על אלונקה.
מספר קצינים עמדו ושוחחו עם הרופא התורן. הם דיווחו לו כי האחות הראשית נהרגה בשוגג מירי של שומר הפרדס, שטעה לזהות אותה ואת הבחור שהתלווה אליה כמסתננים. הגבר ניצל. על האלונקה שכבה נטשה.
לנסקי שעמד בין הקצינים הבחין בצדוק וסימן לו בידו להתרחק.
"אתה יכול לראות את העניין כמסודר," אמר צדוק כשהרים ראשו מצג המחשב. "אני מודה לך," ירה לנסקי ולחץ בחוזקה מוגזמת את ידו. "אתה לא זוכר אותי? ?'58 היינו מאושפזים ביחד בצריפין? הסיפור עם האחות שנהרגה בפרדס," השתדל צדוק לשמור על ארשת פנים אדישה. לנסקי נעץ בצדוק מבט חודר, מבט של מקצוען המנסה לפענח מלכודת המוטמנת לו.
"אני חייב לדעת. אני לא אספר לאף אחד. אני נשבע. אתה היית איתה בלילה האחרון,"? העז לבסוף צדוק לשאול בהתרגשות. "כן," השיב לנסקי ביובש. "את..אתה שכבת איתה,"? גימגם צדוק.
"לא," ענה לנסקי ביובש. "זה לא מה שאתה חושב. לא היה שם משהו רומנטי. הבחורה היתה מרגלת רוסייה. היתה להם שם מחלקה של בחורות שהתמחו בזיונים. דווקא איתך זה כנראה היה אמיתי. אבל מה זה משנה? באותו לילה גמרנו את הסיפור שלה בפרדס. כדור אחד בעורף. פעם דברים היו פשוטים יותר, ברורים יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
