סופשבוע בכפר
בכל יום שישי הם יוצאים לחזית: מפגינים ישראלים, בינלאומיים ופלשתינים מצד אחד. צה"ל ומג"ב מהצד השני. כך נראה המאבק נגד הגדר בכפר בילעין
חמישי בלילה. קבוצת ישראלים מתארגנת למסע רגלי בלב השטח הפלשתיני. מצוידים במימיות ובפנסים, הם מייחלים לליל ירח מלא. נקודת המוצא: הכפר חרבתא, קילומטרים ספורים ממודיעין. היעד: בילעין, מרחק שעה הליכה משם. מסלול ההליכה מפרך. ואדי סלעי, מוקף בכפרים ערביים, חלקם עוינים. המדרונות תלולים והעליות חדות, אך הקבוצה מאומנת היטב. כבר כמה חודשים שאנשיה חוצים את המסלול הזה מדי שבוע.
זו חבורה מגובשת, חדורת מוטיבציה ודבקות במטרה. את המסלול היא תסיים ויהי מה, למרות כל הקשיים. בנקודת היציאה ממתין לקבוצה מוחמד חטיב, תושב בילעין. הוא מורה הדרך, המנווט, האיש שמוביל את הכוח. עליו הם סומכים שיביא אותם בשלום אל היעד. אל תטעו: לא מדובר בפעילות מבצעית של יחידה מובחרת. ההשוואה הזאת ודאי תקומם את חברי הקבוצה, שחלקם כלל לא שירת בצבא.
המבצע הזה, שמאורגן היטב, הוא חלק מהמאבק שמנהלים חברי הקבוצה, פעילי שמאל מארגונים ישראליים ובינלאומיים, עם תושבי בילעין, נגד גדר ההפרדה שנבנית על אדמות הכפר ואמורה להפריד אותו מהשטח הישראלי. "הם מפחדים שישראלים יראו מה קורה כאן, אז אנחנו באים", אומר יוסי, בן 19, מארגון "אנרכיסטים נגד הגדר". "הם מנסים למנוע מאיתנו להגיע, אבל אנחנו הלכנו דרך הוואדי, בלי פנס, לאור ירח מלא". כשיוסי אומר "הם", הוא מתכוון לאנשי מערכת הביטחון.
ביום שישי שעבר, משעות הבוקר, נסגר הכביש הראשי המוביל לבילעין לתנועת כלי רכב ישראליים. לוחמים מהצנחנים שעומדים על הציר בודקים את המכוניות הנכנסות. על צלע ההר פרושים חיילים נוספים, תופסים עמדות מאחורי הסלעים. התנועה בציר דלילה. החיילים ממתינים לאוטובוסים העמוסים בפעילי שמאל, שבאים לתגבר את ההפגנה השבועית בכפר.
במרכז הכפר, סמוך למסגד, בווילה של עבדאללה אבו-רחמה, נערכים התושבים לקראת ההפנינג השבועי. קרבתו של הבית למסגד הפכה אותו למרכז העצבים ולנקודת השליטה שממנה יוצא המאבק. חזית הווילה מכוסה בדגלי פלשתין ועל הגג מוצבים שני רמקולים, שמהם בוקעים שירי אינתיפאדה.
כאן מתכנסים התושבים ופעילי השמאל הישראלים וכאן גם מתגוררים הפעילים מחו"ל, אנשי "ארגון הסולידריות הבינלאומית", המכונים בפי תושבי הכפר "הזרים". הנוכחות האירופית בולטת בשטח, נטע זר שמנסה להשתלב בהווי של הכפר הערבי. המקומיים רואים בהם אמצעי לחשיפה בינלאומית של המאבק שלהם. זו אולי הסיבה שאבו רחמה מארח אותם בביתו. "לזרים יש תפקיד גדול בחשיפת האלימות הישראלית", הוא אומר. "הם רואים איך הצבא מטריד ומפחיד אותנו במהלך הלילות, ומעבירים את המסר הזה לעולם, כל אחד למדינה שממנה הוא מגיע".
מרים
שיטוט בווילה לא מותיר ספקות באשר להשקפות הפוליטיות של דייריו. על דף נייר מאולתר שהוצמד למקרר נרשם באנגלית: "לא לקנות מוצרים ישראליים". ובאחד החדרים, לצד תמונתה של שרת החוץ האמריקנית קונדוליזה רייס, מצויר חץ, ולצדו נכתב "דע את הטרוריסטים". בחצר הבית עומד פסנתר ועליו מנגן יעקב אלגרו-וחלופ, פסנתרן ניצול שואה מהולנד. צלילי המוזיקה הקלאסית מתערבבים בשירי האינתיפאדה שבוקעים מהרמקולים ובקריאות המואזין מהמסגד.
מוחמד חטיב, דובר המאבק, מסתובב בין הפעילים, מחלק משרוקיות לקראת העימות הקרב. ישראלי מתל-אביב, בן 68, פעיל בארגון "אנרכיסטים נגד הכיבוש", מעביר את הזמן עד ההפגנה בקריאה. גם הוא השתתף במסע הלילי אל הכפר דרך הוואדיות. "זה היה ממש נהדר", הוא משחזר. "לא מפחיד, כמו בטירונות". עומר , בן 23, חבר בתנועה למאבק סוציאליסטי, עשה את כל הדרך לכאן מקריית-שמונה. הוא מסתובב ומסביר כיצד הגדר תחסל את בילעין.
בחצי השנה האחרונה הפכה בילעין לאבן שואבת לפעילי שמאל. עשרות אתרים באינטרנט, בישראל ובעולם, מזמינים פעילים להיאבק כאן בגדר, במקביל למאבק משפטי המתנהל בבג"ץ. כפר קטן, 1,600 תושבים ושטח של 4,000 דונם . התושבים מודאגים מגורל אדמותיהם ופרנסתם. אם תסתיים בניית הגדר, חוששים בבילעין, יופקעו למעלה ממחצית קרקעות הכפר.
בכפר שמרבית מיושביו עוסקים בחקלאות, אומרים התושבים, מדובר במכת מוות. עצי הזית, שמהווים מקור פרנסה עיקרי, יימצאו מעבר לגדר. רועי הצאן ייוותרו ללא אזורי מרעה. היתר, שמתפרנסים בישראל, ימצאו דרך חסומה. האם בגדר יהיה מעבר? לאיש כאן אין תשובה. ויש גם מי שטוען שלא שיקולי ביטחון עומדים מאחורי תוואי הגדר כאן אלא כוונה להרחיב את ההתנחלות הסמוכה, מודיעין עילית.
כמדי שבוע, כשתפילת יום השישי במסגד מסתיימת והמתפללים נוהרים אל הרחוב, תופס אחד מהם מגפון ומכריז בקול: "אני קורא לכל תושבי בילעין לצאת להפגנה נגד הגדר". למרות ההכנות המרובות, למרות חשיבות הנושא לפלשתינים, רק עשרות בודדות של תושבים משתתפות בהפגנה.
בראש התהלוכה צועדים הישראלים והזרים, מניפים שלטים נגד הכיבוש והגדר. מאחור הולכים הפלשתינים, מפזמים שירי מאבק בערבית. את השיירה מלווה מאחור אמבולנס, שמעיד כי ההפגנה השקטה הזו עלולה להסתיים בתוצאות קשות. היעד של המפגינים הוא הגדר עצמה, שנמצאת במרחק קילומטר מהכפר, אך כולם כאן יודעים שההפגנה תיעצר מאות מטרים משם, על ידי חיילים ושוטרי משמר הגבול שנערכו שם מבעוד מועד.
על הציר הראשי המוביל לגדר, פורשים חיילי התותחנים ואנשי משמר הגבול גדר תיל. את חיילי יחידת מיתר של התותחנים, שנשלחה להסתתר בין עצי הזית והגדרות הנמוכות שלצד הדרך, זיהו הפלשתינים כבר במהלך הצעידה. "ראינו אתכם, לכו מפה", צועקים המפגינים לעברם.
אל הכוחות בשטח התלוו הפעם מפקדים בכירים: מפקד אוגדת איו"ש, תת-אלוף יאיר גולן, ומפקד החטיבה המרחבית, אלוף-משנה יוני גדז'. הגיעו גם אנשי התביעה המשטרתית של מחוז ש"י (שומרון ויהודה), שאחראים להגשת כתבי האישום, כדי לצפות מקרוב באירועים. "בגלל שסמכויות הענישה כמעט שוליות", מסביר מפקד החטיבה, "רציתי שיבואו לכאן לראות מה אפשר לעשות מול הפרות הסדר".
בהפגנות ימי שישי נוכחים בעת האחרונה גם אנשי דובר צה"ל, שמודעים לחשיבות של בילעין כסמל למאבק על הגדר בדעת הקהל בארץ ובעולם. "אנחנו נמצאים כאן קבוע", מסביר אסף אזולאי, נציג דובר צה"ל באוגדה. "אנחנו יודעים שזה רגיש. חשוב לנו לראות הכל מקרוב, כך שאם עולה טענה של פלשתינים שחייל היכה מישהו בשטח, תמיד אנחנו גם רואים את האירועים. הגורמים הבכירים יכולים גם לנווט את האירוע".
האוגדונר גולן מודע גם הוא לכך שבילעין הפכה למוקד עניין בינלאומי ושצילומים של חיילים מכים בכוח מפגינים הופצו מכאן כמה פעמים לכל העולם. "ללא ספק יש פה מוקד תקשורתי", אומר גולן. "יש חשיבות לאיך העסק הזה נראה".
באותה שעה מקבל המח"ט עדכון בקשר על שני אוטובוסים של פעילים שעושים את דרכם למקום ומורה לעכב אותם במודיעין. בינתיים נערכים עשרות המפגינים מול אנשי משמר הגבול, משני עברי גדר התיל. התסריט ידוע מראש.
פקד אמנון, מפקד כוח משמר הגבול, שהתושבים כבר מכירים אותו, מנסה להסביר להם שמדובר בשטח צבאי סגור ושההפגנה אינה חוקית. המפגינים מתגברים עליו במגפון ובצעקות. "לא תוכל לטוס יותר ללונדון", צועק לו אחד הישראלים. "מהיום כל החופשות שלך בארץ".
בין המפגינים בולטת הכיפה הסרוגה של הרב אריק אשרמן, מזכ"ל "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם". הוא מתנצח עם מפקד כוח מג"ב, שמציע לו לבקש בפעם הבאה אישור חוקי להפגין. "מה שאתם עושים זה לא חוקי, אז איך אתה דורש מאיתנו משהו חוקי? ", משיב הרב. מפגינה ישראלית אחת פוגשת בחיילת עם נשק ואומרת לה: "זו הדרך שלך להפגין פמיניזם? זה נראה לך מגניב לשאת נשק?".
אחד החיילים חוטף ביצה. "זו ביצה לא אלימה", הוא מגיב בציניות. בהפגנה הקודמת, הוא מוסיף, הם חטפו מטח של 50 ביצים. בכלל, הוא אומר, התושבים כאן יצירתיים. באחת הפעמים הם הצטיידו במראות, ובדיוק כמו בשיטות קדומות הם ניסו לסנוור את החיילים.
יוסי האנרכיסט, שמוגדר על ידי האוגדונר כ"פלשתיני אותנטי", מסביר לכולם שרק בגלל הנוכחות התקשורתית במקום, החיילים שומרים על איפוק. בצה"ל מנצלים את אותו טיעון, רק שהמסר הפוך. הנוכחות העיתונאית, אומר אמנון ממג"ב, גרמה למבוגרים בצד השני להרחיק את זורקי האבנים.
אחרי חצי שעה של דו-שיח של חירשים, מול גדר התיל, המפגינים מנסים להסתנן מהצדדים. בצה"ל מטילים את האחריות לכך על הפעילים הישראלים. "כמה ערבים יש כאן? ", שואל האוגדונר. "רוב המפגינים הם יפי נפש מהשמאל. הפעילות שלהם מלבה את היצרים. ההפגנה לא היתה יוצאת בלי פעילי השמאל. הם מלהיטים את הרוחות ונותנים כסות לפעילות אלימה".
פעילי השמאל, מצדם, טוענים שהם רק מצטרפים להפגנה היזומה של הפלשתינים. עם זאת, קשה לפספס את האקטיביזם שלהם בשטח. "יאללה יאשבאב, לעקוף את התיל משמאל", קורא יונתן פולק, ממנהיגי האנרכיסטים, כשהוא מזהה דעיכה של המומנטום. "אין להם סמכות לעצור אותנו. זו זכותנו להגיע עד לגדר". הוא יורד לשוליים, מנסה לעקוף את החיילים, ואליו מצטרפים יתר המפגינים.
תא"ל גולן, שמשקיף על המתרחש מאחת הטראסות, סבור שכל הוויכוח כאן עקר לחלוטין, ובמלחמה הזאת צריך כל צד לשלם את המחיר. "מה זה כפר?", הוא מתייחס לטענות של תושבי בילעין, "גני-טל זה לא כפר שאיבד את אדמותיו? אם אנחנו חושבים שציונות זה מפעל תקין - אז צריך לחלק את הארץ. אני לא מתכוון להגיש את צווארי בגלל שמישהו אחר חושב שאין לי זכות קיום. אי אפשר להסתכל על התופעה הזאת רק דרך הכפר בילעין ואדמותיו".
הרוחות מתלהטות, וכמה מפגינים מצליחים לחמוק מבעד לטבעת החיילים ומתחילים לרוץ לעבר הגדר. המג"בניקים מסתערים עליהם במהירות ועוצרים שניים מהם. העצורים, לגמרי לא במפתיע, הם מהכוחות הזרים. אחד אוסטרלי, השני הבריטי. המג"בניקים מובילים אותם באזיקים לאחד המבנים. הסצנה הבאה במופע הזה התרחשה דקות אחדות לאחר מכן, כשהבריטי מצליח לחמוק ומתקבל בתשואות רמות על ידי הקהל הפלשתיני.
לרגע נדמה שההפגנה באה לקצה ושהפעם לא יהיה אקשן. אבל כשהמפגינים המבוגרים יותר עושים את דרכם חזרה לכפר, השבאב מתעורר. בין עצי הזית מתחיל הקרב האמיתי. רעולי פנים מצוידים ברוגטקות, מול לוחמי סיירת חמושים בכדורי גומי וברימוני גז. אבנים מכל הגדלים מושלכות לעבר החיילים.
"מה שאנחנו עושים נופל בקטגוריה של הפגנת שלום", מתעקש אחד הרעולים, שסרט של הפת"ח קשור למצחו. "אנחנו לא משתמשים בנשק. רק באבנים". כעת ניתן להבין כיצד איבד כאן רק לפני חודשיים אחד החיילים את עינו, וכיצד אירוע תמים כביכול מידרדר בשניות לאירוע אלים במיוחד.
התקרית הזו מסתיימת הפעם בארבעה לוחמים פצועים. מפקד פלוגה חטף אבן ברקה, חייל נפגע מאבן בברכו, ואצבעו של חייל אחר נשברה. כולם קיבלו טיפול במקום. לדברי גורמים צבאיים, בחצי השנה האחרונה נפצעו בהפגנות הגדר בבילעין כ-30 חיילים ושוטרים.
המשתתפים באירוע יודעים שבשבוע הבא הכל יחזור על עצמו. הפלשתינים, ככל הנראה, יחפשו דרכים יצירתיות נוספות לפלס דרך לדעת הקהל. הצבא, מצדו, ינקוט בקו תקיף יותר או פחות, תלוי בהשתלשלות האירועים. מוסטפא חטיב מבטיח שגם אם המאבק ייכשל והגדר תיבנה, הם ימשיכו להפגין כאן עוד עשר שנים, עד שמישהו בישראל או בעולם יבוא וישמע אותם ויחזיר להם את האדמה שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
