ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

מומחים לסאונד

בהיסטוריה של מרכזי הליכוד לדורותיהם, אירועי ליל אמש אינם תופעה חריגה: גם במרס 1986 ''אלמונים'' ניתקו את החשמל, גם ב-1990 נחטפו מיקרופונים

ניתוק מיקרופונים אינו תופעה חדשה במרכז הליכוד - כבר במארס 1986 התפוצצה ישיבת מרכז הליכוד עקב אירוע דומה, בצורה מפליאה ממש: גם אז נותק חיבור המיקרופון לחשמל, גם אז שני הצדדים החליפו האשמות הדדיות.

נאום ראש הממשלה - הנוסח המלא
שרון לא הצליח לנאום, והחליט לעזוב את המרכז
נתניהו: "צריך לשאול מי מרוויח מהפרובוקצייה"
התגובות במערכת הפוליטית: "אכן רק הליכוד יכול"

במהלך ישיבת מרכז תנועת החירות (באותם ימים לא פעל מרכז משותף לליכוד אלא מרכזים של המפלגות שהרכיבו אותו, מ.ר.) שהתכנסה אף היא בגני התערוכה בתל אביב באותה שנה, עמדה על הפרק שאלת אופן בחירת אלף חברי המרכז החדש.

שאלה זו הפכה לעילה לקרב שניהלו ביניהם, בנושאים שונים, שני מחנות שביקשו להשתלט על התנועה: מחנה שמיר-ארנס, ומחנה לוי-שרון.

ישיבת המרכז נמשכה שלושה ימים רצופים. הצירים שהגיעו מכל הארץ קיבלו לינת חינם בבתי מלון בתל-אביב. באחד הלילות, הגיע תורו של הח"כ לשעבר, ד"ר יוחנן באדר, לנאום. האיש, מוותיקי התנועה, זוהה בבירור עם מחנה שמיר-ארנס.

לאחר שקולו של באדר הישיש נאלם, התברר כי יד אלמונית ניתקה את החיבור החשמלי של המיקרופון. באדר ניצב חסר אונים מול המיקרופון, והמתין שהחשמלאי יתקן את התקלה. תוך דקות אחדות הוסדרה התקלה ובאדר המשיך בנאומו. כעבור דקות אחדות בלבד נותק המיקרופון שוב.

החשד נפל כמובן על מחנה לוי-שרון. שמיר, ראש הממשלה, התייאש ממה שהגדיר אלימות חמורה וקם ללכת הביתה באותה שעת ערב מאוחרת. אבל שרון, במאמץ להסיר מעל מחנהו את החשד לסתימת פיות, ניגש לקדמת הבמה וצעק לאולם: "איך אתם מעיזים לסגור מיקרופון לד"ר באדר? זו חוצפה".

בסופו של דבר באדר ירד מהבימה, שמיר הלך הביתה והוועידה עמדה על סף פיצוץ. הציל את המצב ח"כ צעיר ושמו דוד מגן, איש מחנה שרון, שהחל לשיר בקול רם את ההמנון הלאומי "התקווה". כולם הצטרפו לשירה והרוחות נרגעו.

באותו דיון גם זכה "כוכב תיקשורתי" חדש לחשיפה ראשונה. היה זה גסטון מלכה מפתח-תקוה, אז בן 44, שהסתער על האולם בזמן שהח"כ הצעיר רוני מילוא השמיע את דבריו. הוא תלש מיקרופונים, בעט במושבים ופירק את שולחן הנשיאות, ואפילו הוריד את מילוא, איש מחנה שמיר-ארנס, מן הבמה.

מרכז הליכוד הדהים שוב את הציבור בפברואר 1990. אריאל שרון, אז יו"ר המרכז, קבע שיא חדש בקרב על המיקרופונים בליכוד. היה זה בימי האינתיפדה הראשונה, כשראש הממשלה שמיר נלחץ ע"י האמריקנים לאמץ יוזמה מדינית שהגה רבין: להסכים לעריכת בחירות בשטחים למינוי גוף פלשתיני יציג שינהל מו"מ עם ישראל.

שרי החישוקים בראשות שרון התנגדו. שרון כינס את מרכז הליכוד והטיל בו פצצה: מכתב התפטרותו מממשלת שמיר. שמיר הגיב בנאום נרגש שבו הבטיח כי ישראל לעולם לא תדבר עם אש"ף, אך ביקש את אמון המרכז במהלכיו המדיניים.

בשלב זה הבחין שרון כי ים של ידיים עומד להתרומם לטובת שמיר. היו"ר שרון החליט לסכל את התמיכה בשמיר וזעק למיקרופון השני שעמד לרשותו:

"מי בעד חיסול הטרור?". שמיר נדהם, ובעודו מזיע כולו, צעק שוב  למיקרופון: "מי בעד (הנאום) ירים ידו". ואילו שרון מנסה להסות את שמיר בצעקות משלו: "מי נגד שיתוף מגורשים? מי בעד מיגור הטרור?". ושמיר בשלו: "מי נגד (הנאום)?"

ים של ידיים התרומם מבלי שאיש ידע עבור מה מצביעים – עבור הודעת שמיר או נגדה? בעד הקריאות של אריק או נגדן? במבוכה שנוצרה לחש יועץ הסתרים אהוד אולמרט לשמיר הצעה לסיום הפארסה, ושמיר אימץ אותה בקול: "קיבלתי רוב מסיבי. הישיבה נעולה".

אבל אריק שרון עוד המשיך: "מי בעד חיסול הטרור? מי בעד אחדות ירושלים?" – ושוב הונפו הידיים. "המרכז הסטריאופוני" הפך למשל ולשנינה לתיאורו של ג'ונגל הפוליטיקה הישראלית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...