תצפית משתתפת
נאור קרקואנו מצא את חלקת האלוהים הפרטית שלו: אי האווזים בפארק הירקון. הוא מאכיל את הברווזים, לומד על העורבים ושמח לפגוש אווזים חופשיים ומאושרים
מאז שעברתי לגור בתל-אביב, לפני מספר חודשים, ו"גיליתי" את אותו אי, אני מתרגש כל פעם מחדש למראהו. למצוא אווזים וברווזים חופשיים ומאושרים, בנוף האורבני של ת"א, כשמסביב ישנם בניינים וכבישים ראשיים, נראה לי כל כך סוריאליסטי, תלוש מהמציאות, משהו שקוראים עליו בספרים או באגדות.
בתחילה הייתי מגיע לאזור של האגם שהיה מרוחק מהאי הקטן, ומידי פעם ברווז או שניים היו מתקרבים אליי, כאילו מצפים לקבל משהו, ואכן כאשר הייתה לי פיסת לחם לתת להם, הם היו ממש מתחרים עליה ביניהם, ואני מצידי שמחתי שאני יכול לכבד אותם במעט אוכל.
ואז עלה במוחי רעיון, למה לא לקנות כיכר לחם במיוחד בשבילם, וללכת להאכיל אותם בבקרים שאני יכול, ואכן כך עשיתי. בוקר אחד קמתי, הלכתי למכולת הקרובה, קניתי כיכר לחם וצעדתי לכיוון אי הברווזים.
בתחילה הברווזים והאווזים היו מהוססים וחששו להתקרב אליי, הייתי זורק להם פיסות לחם מרחוק או לתוך האגם, ורק שם הם היו אוכלים אותם, אך עם הזמן, האמון נבנה בינינו, והברווזים והאווזים החלו לחשוש ממני פחות ופחות. היום הם מתקרבים אליי באופן שאני מאכיל אותם ישירות מהיד, וכאשר הם רואים אותי מגיע מרחוק, הם ישר רצים לעברי ומגעגעים בהתלהבות.

בנוסף לעופות המים, בדרך לאי הברווזים, אני מאכיל גם עורבים, דרורים וזרזירים בפיסות לחם שאני זורק להם, למעשה אני מאכיל את כל אחד מהעופות שנקרה בדרכי. לפני מספר ימים כאשר האכלתי עורבים בלחם, הבחנתי בתופעה מעניינת: כאשר זרקתי לעבר העורבים את החלק הפנימי, הרך, של הלחם, הם חטפו אותו וישר אכלו אותו, אך כאשר זרקתי לעברם את החלק הקרומי הקשה של הלחם, העורבים התעופפו להם לשלולית קרובה, הספיגו את פרוסת הלחם במים, ורק לאחר מכן אכלו ממנה. חשבתי לעצמי שאם בן-אדם עושה משהו דומה אז יגידו שהוא פועל באופן מודע, לעומת זאת אם בע"ח יעשה דבר שכזה, יש שיגידו שהדבר אינסטינקט ותו לא, אני אישית סבור שהעורבים ידעו באופן מודע מה הם עושים, ושלחם רטוב קל יותר לאכילה, ושהדבר נרכש אצלם מניסיון העבר.
כל ביקור נוסף שאני עושה במקום, מגלה לי יותר ויותר גם על ההבדלים באופי של הברווזים והאווזים השונים. הבחנתי כי יש ביניהם היררכיה בהתאם לגודל ולחוזק. כאשר הייתי זורק פרוסת לחם בקרבת מספר עופות, אז העוף הגדול ביותר היה מרים אותה במקורו, ולעומתו
כאשר אני יושב מוקף בעופות המים היפים והאצילים הללו, אני לא יכול שלא לתהות על נושא פיטום האווזים, וכיצד אנשים מסוגלים להתעלל ביצורים כל כך נפלאים, יצורים שמספיק להסתכל להם בעיניים כדי "לראות" איך הם בוחנים אותך במבט עמוק וחודרני, איך הם לא סתם "כלים" שאפשר להשתמש בהם כאוות נפשנו, אלא יצורים חיים, בעלי אופי ייחודי, חיי חברה, אינטראקציה, רצון לשחק, לשחות, ופשוט ליהנות מחופש.
כולי תקווה שאי הברווזים ישרוד עוד שנים רבות, ושהברווזים יזכו לשנים ארוכות של נחת ואושר קיומי. ושאולי האנשים שבאים לבקר את אותם עופות יבינו שבעצם המרחק בינינו, בני-האדם, לבין העופות או שאר בעלי-החיים, אשר אותם האדם מנצל למזון, לעור, נוצות או כל תעשייה אחרת, אינו גדול כלל. כולנו חלק ממשפחה אחת של יצורים שחיים על אותה הפלנטה, וכל יצור חי זכאי לחיים של אושר וחופש נטולי סבל, בין אם הוא הולך על שתיים או על ארבע, אם יש לו כנפיים, או כרבולת. בסבל כולם שווים, ולחדוות החופש זכאים כולם.