עדיף הכלב
אדם מאמץ כלב, ואז קם הכלב ומאמץ חתול. בבית של אמנון דנקנר יש מקום לכולם, אבל...
מוקדש לבן כספית, הנשמה הגדולה של בעלי-החיים
קיסי, חתולת ביתנו, היא קסם עדין שאנחנו סולחים לו בלב שלם את העובדה שהוא נוהג להשחית בציפורניו את הריפוד של כל רהיט בחדר האורחים ובחדר האוכל. אני אוהב איך כשאני חוזר הביתה מאוחר בלילה היא צופה אלי מראש החומה המקיפה את ביתנו ונותנת קול ביללה ארוכה של שמחה (אני מקווה) וכשאני פותח את השער היא קופצת אל החצר ועומדת ומתחככת ברגלי.
אני אוהב את הדרך שבה כשאני עומד או יושב היא, כדי למשוך תשומת לב ולהשתעשע, מצמידה את שתי כפותיה הקדמיות אל רגלי, אך נזהרת להכניס את הציפורניים, כך שהעניין הופך לליטוף עדין. אני אוהב את ישיבתה המהורהרת על ראש הכורסה הכבדה בחדר העבודה שלי משם היא צופה עלי יושב מול המחשב ובכל פעם שאני מסובב את ראשי אליה היא משמיעה יללה קצרה של, טוב לדעת שאתה עוד זוכר אותי.
היא כל כך ביתית עד שכאשר מישהו זר מגיע היא נמלטת בפאניקה אל הקומה השניה ורק אחרי שדקות ארוכות חלפו בלי שייפרצו מעשי איבה, היא יורדת אט אט במדרגות, מציצה לראות אם באמת הכל בסדר ואז מואילה להציג את עצמה. נוכחותה מחממת לב ומוסיפה המון, אבל תמיד אנחנו זוכרים שבלי כלבנו דון זה לא היה קורה.
שכן דון הוא זה שאימץ אותה. בשנותיו הראשונות, כשרוח נעורים טפשית עוד פיעמה בו והניעה אותו להיענות לקול הפנימי של החושים הקדומים, הוא עדיין היה רודף בנהמה אחרי החתולים שהיו חולפים בגינה שלנו. למכריו ומעריציו הרבים העולים לרגל אל דון הזקן כדי לזכות בהארה של אחווה קוסמית, טוב לב אינסופי והרהור פילוסופי רגוע המאפיינים אותו, זה עשוי להיות גילוי מפתיע שאותו כור של הומניטריות, סובלנות ואהבה לכל הנברא בצלם עסק בנעוריו בהבלים כאלה, אולם יצויין מייד כי גם אז, לא נעשו הדברים בכוונת זדון ובוודאי שדון לא התכוון חס וחלילה להזיק לאותם חתולים שהיו נמלטים מפניו בזעקה או עומדים סמורים בינו לבין הגדר, והוא היה עומד מולם אחרי שקרא מעט דרור לאינסטינקטים שלו, כשהוא מבוייש משהו, כמעט מתנצל בפניהם על הפרץ הבלתי נשלט של תוקפנות לא אופיינית.
ברור שאחרי שהתבגר מעט והפך להוגה הדעות החשוב שהינו ולגורו של הכלבים, הוא מיתן עוד את יחסו לבני המין החתולי ובמקום להסתער נהג להתקרב אליהם אט אט בחיוך צנוע ולרחרח אותם ולקשור אתם קשרי רעות וחיבה. הצעד הבא היה בלתי נמנע: הכלב אימץ חתולה. היה נהדר לעקוב אחרי זה. מלכתחילה דומה היה כי ברחרוחיו התכופים בחתולים עוברי האורח, אין דון אלא תר אחרי הנפש האחות שלו, אותה העדיף למצוא בקרב החתולים. מקורו של הרצון הזה, כך סבורים טובי הפרשנים, באהבה הנכזבת שחווה באופן עמוק כשכלבת השכנים פפסי לא רק שלא נענתה לחיזוריו המיוללים, אלא גם, בעודו ממשיך לנסות בנחישות של אוהב יציב, החזירה נשמתה לבורא באופן פתאומי והשאירה אותו כחיבור של אוהב דחוי ואלמן (בפוטנציה) דואב.
כשהופיעה קיסי לראשונה בגינתנו נדמתה כעוד אחת ממאות החתולים והחתולות שחלפו בה במרוצת השנים. אולם דון היה הראשון אשר בטביעת העין הבלתי מנוצחת שלו הבחין כי המדובר ביישות אחרת, בנפש עדינה ואוהבת. אחרי הרחרוחים הקפדניים, הם החלו להסתובב ביחד, הוא בצעדו הכבד והאיטי והיא לצידו, זנבה מורם וראשה מופנה בהערצה אל מורה הדור. כשהיה דון מתעייף הוא היה נשכב על הדשא והיא נהגה להשתרע עליו וכך היו שוקעים בתנומה נעימה.
החברות הקרובה הזאת שנרקמה אל מול עינינו המשתאות הביאה אותנו לידי החלטה להוציא לה לעיתים צלוחית חלב או שיירי דג אל הגינה וכשהיא היתה טועמת מן התקרובת דון היה מביט בה בחיבה גדולה וכאילו היה אומר, תאכלי, תאכלי, את צריכה להעלות במשקל. אבל הצעד המכריע נעשה באחרי צהריים של שבת חורפית היסטורית שבהם, כאילו בלי משים נכנס דון מבעד לדלת האחורית אל הבית כשהחתולה לצידו.
על המפתן היא עמדה רגע מהססת, מכירה בכובדו של הרגע שסימן את הפיכתה האפשרית מחתולת אשפתות חופשיה לחתולת בית, ודון נגח בה בעדינות בזרבוביתו הלחה והחמה והיא פסעה פנימה, עיניה לטושות בפעם הראשונה אל מה שיהפוך אט אט למעונה הרשמי, גם אחר כך הדברים נעשו באופן מהוסס והדרגתי שהעלה על הדעת את הפיקפוקים שיש בליבו של גבר שאט אט מחליק למגורים משותפים עם אישה בביתה.
היא שהתה בפנים כמה דקות ואז היתה מתחבטת אל מול
מאז הם תמיד ביחד. כשדון יוצא לאחד מטיוליו בשכונה היא תמיד מלווה אותו. חופזת בריצה ונעצרת כשהיא ממתינה באורך רוח עד שיתפנה מעיון מדוקדק שהוא עורך בצמח שפרח מחדש, או בשלולית שתן של מכר קרוב. כשדון עורך את אחד הפרלמנטים המפורסמים שלו ביחד עם עוד כלבים ותיקים מהשכונה, היא יושבת לה מעט רחוק, מאזינה לחלופי הדברים המבודחים שלהם אודות בעליהם, הדיירים החדשים מהרחוב הסמוך, או הכלבה המתנשאת מהבית ליד הגינה הציבורית. כשהוא נפרד מהם באנחה ושב הביתה, כפוף משנים, בהילוך יגע של קשיש, היא ממהרת לשוב לצידו וללוות אותו אט אט הביתה ונשכבת לידו כשהוא מתמודד על השטיח בגניחה עמוקה ומתחיל לחלום על ימי נעוריו הסוערים.
וכל זה לא בא רק כדי להביע את אהבתנו הגדולה גם לו וגם לה, אלא לעשות גם את ההבדל ולהודות: עדיף הכלב, כי אין מצב, כידוע, שזה היה קורה גם להפך.
נא להמתין לטעינת התגובות
