מרוקנת
בספר שיראה אור בקרוב יורה פרנסין מנבר צרורות על בעלה, נחום, שלדבריה התעלל בה נפשית, וגזל את כספה. בראיון בביתה היא לא חוזרת בה משום מילה
מה עובר לניצן בראש? הוא חצה כבר הרבה דרמות בימי חייו, ועכשיו עומדת אמא שלו להוציא לאור ספר, בעברית ובצרפתית, ומציגה בו את הנישול וההשפלה שחוותה במחיצת אבא שלו, נחום מנבר, ואת החלטת ההתנתקות של המשפחה ממנו. לדבריה, ניצן רואה במנבר אדם זר. "ניצן החליט שהוא לא רוצה לשמוע מאביו יותר. הוא סיפר לי שכששואלים אותו על אבא שלו הוא אומר שהוא מת. כששמע לאחרונה שאביו עומד להיות שוב אב אמר, 'את יודעת, זה כאילו שסיפרת על מישהו שאני מכיר מרחוק.' הוא הרגיש שאבא נטש אותו שוב."
פרנסין סילקה את שמות המשפחה של שני בעליה, שמידט ומנבר, וחזרה להיות פרנסין פנטיו. "גזמתי את העצים, החלונות היו מלאים בעצים שהסתירו חלק מהנוף. קצצתי את הפוני שהסתיר לי את הפנים. יש עכשיו יותר אור, הכל נפתח. אני נפתחת, אני לא מסתירה יותר כלום," אומרת פנטיו בעוד ניצן מצלם, ומתאמצת, זה לא מגיע בטבעיות, לחייך חיוך של מנצחים. חיוך שמנצח באותה הזדמנות את גיל .53 כי גם אם יש כאן ניצחון אישי, סיפור של נפילה והתאוששות, החרדה מתעופפת בבית. האם היא מסתכנת כשהיא מוציאה את הספר? את מספר הטלפון הנייד שלה היא מסתירה, לאחרונה התקינה סורגים בחלונות המטבח וניצן הרגיע אותה שאין מה לדאוג.
את מאמינה לניצן שאבא שלו הוא דמות של איש זר, לא קיים?
"הוא בנה סביבו חומה של ניכור, אבל אני חושבת שבתוכו הוא עוד מקווה לקבל אהבה."
פנטיו מצביעה על מבנה הרוס למרגלות הבית שלה, "שם התחבאו אנשי המוסד בזמן המעצר של נחום. זה היה מין 'בד אנד ברקפסט,' והשכנה דיווחה שכשהיתה יוצאת לעשן על המרפסת היו ראשים שחרחרים מבצבצים החוצה וחוזרים במהירות פנימה."
ואיך ידעת שאלה אנשי מוסד?
"בכל אופן היו להם מצלמות והם עקבו אחרי הבית שלי."
המוסד הישראלי יוצא ונכנס לתוך "אישה במלכוד" (הוצאת ידיעות אחרונות,( שעליו היא חתומה כפרנסין פנטיו-מנבר, באופן מתעתע. פנטיו חשבה תקופה ארוכה שבעלה הוא איש מוסד או איש שעובד עם המוסד, ככה הוא נתן לה להבין, אבל הרמזים הלא דקים בספר מובילים להשערה, פראית משהו, שהמוסד היה מעוניין בקשר של מנבר עם פנטיו בגלל הידע שהיה לה מבעלה הראשון, סוחר הנשק הרמן שמידט. השערה פראית עוד יותר שפנטיו לא פוסלת היא שהשידוך המוזר בינה לבין מנבר בשיא תקופת האבל שלה, חצי שנה אחרי מות בעלה, לא היה מקרי.
"נחום מאמין שאני יותר מדי טיפשה כדי לכתוב ספר ושאף אחד לא ידפיס אותו, כי בשבילו כל הנשים טיפשות," היא אומרת. "אחד ועוד אחד אצל אישה זה שלוש, היה אומר, והאישה שלו טיפשה מכולן."
מה שברור הוא שמנבר לא לקח בחשבון שלפנטיו יש זיכרון פנומנלי, כוח התמדה ויצרים עזים. כל מה שדוכא, לטענתה, בתקופתו, מתרומם עכשיו לגבהי מזרקה מאיימת. לא מן הנמנע שתתבע אותו על הגזל הכספי של עשרות מיליוני דולרים שבו היא מאשימה אותו בספר ושמתוסמך בקפידה בתיקים במגירות חדר העבודה שלה. הכסף שלה ושל אינדיאנה, בתה מנישואיה הראשונים שלומדת עכשיו באוניברסיטה אמריקנית מחוץ לקמפיונה ד'איטליה.
קמפיונה ד'איטליה הוא שם המובלעת האיטלקית בתוך שווייץ
הווילה של פנטיו בקמפיונה ד'איטליה נראית כמו התגשמות חלום בצבעי פסטל של ילדה. הכל מצופה בשיש קררה לבן ובשיש ורוד. האמבט בצבע קרם (לא החדר, המתקן עצמו) בגודל סלון תל אביבי ממוצע, ומין כילה של וילונות לבנים שקופים מקדמת אותה בכניסה לחדר ההלבשה שלה. לאחרונה היא מתחבטת בעיצוב חדר השינה שלה, קונה ומחליפה. כרגע זו פנטזיה על נושא רומנטי בצבע אחד: הכל קרם. הבית כולו מבטא כמיהה להרמוניה חלומית מוחלטת. מושלם, אבל עם מעט מדי שמחת חיים.
הבית והאגם מציגים יופי רצחני. משהו רע חייב לקרות כאן. תהיה גופה באגם? של מי? "אני פוחדת לבוא לארץ," אומרת פנטיו. "אני לא יודעת מה תהיה התגובה של מנבר, את יודעת. אולי הוא לא יעשה לי כלום באופן אישי, אבל יש לו חברים נחמדים בכלא, לא? אולי ירצו לפחות להפחיד אותי." גם המיאוס, לא רק היופי, בלתי נסבל. "אני רוצה להקיא אותו ובספר הזה אני מקיאה אותו. אני לא הטיפשה שפגש לפני 14 שנה, עברתי אבולוציה."
מיהי פרנסין פנטיו, אישה עשירה וכריזמטית הנראית לפעמים כמו ציידת הרפתקאות ולפעמים כילדה נטושה? ולמה נכנעה למה שהיא מתארת כחיזור גס ופולשני ואחר כך להתעללות נפשית? בעלה הראשון הרמן שמידט מתואר בספר כאיש ש"זיהה בה את הנסיכה שלו ופרש כנפיים כדי לעוף איתה לפסגות נעלות." למה עברה פנטיו מאגדת אהבה קסומה למכלאה של עלבון מתמשך?
ספרי לי על תחילת חייך.
"נולדתי בעיר קטנה בצפון צרפת, אמא שלי לא רצתה אותי, היא אמרה לי את זה ואסור היה לה להגיד לי. היא עשתה הכל כדי להיפטר ממני. אבל אני הייתי חזקה ונולדתי. הלידה היתה קשה ואמי כמעט מתה. הייתי הבת החמישית, ואבי אמר לי פעם שאחרי שנולדתי וראו שאני היפה בילדים, שמחו בי. אבל לאמא היתה קריירה של כימאית, ובגיל חודשיים נתנו אותי לזוג פנסיונרים חשוכי ילדים ואיתם גדלתי עד גיל שבע וחצי. מֶ מֶ ה ופֶפֶה קראתי להם.
"כשהלכתי לבית הספר גיליתי שאין לי אותו שם כמו להורי ושאלתי את פפה וממה והם אמרו, 'נכון, את לא בתנו.' הם היו מלאי אהבה אלי ונתנו לי חינוך טוב, וכשחזרתי הביתה בגיל שבע וחצי הייתי צריכה לעשות הכל לבד לעצמי, והכל היה ממושטר כמו בצבא כי אבא היה איש צבא."
איש צבא?
"במלחמת העולם השנייה הוא היה טייס, ואז נעלם במחתרת. גם אמי היתה במחתרת. אנשים אמרו עליהם שהם היו גיבורים, אבל אבי ישב תקופה בכלא,בעניין פוליטי,זה טאבו,לא מדברים על זה."
במה עסק אביך?
"הוא היה סוכן של חומרי בניין, בא והלך. אמא לא היתה מאושרת. גם הוא היה מתוסכל. היו לו רעיונות גדולים מאלה בראש. 'ז'ק פנטיו היפה' קראו לו בצעירותו, ז'ק השרמנטי, היתה לו מכונית וזה היה נדיר מאוד. הוא היה אמור להיות עשיר, לרשת כסף, אבל סבא שלי הורעל וסבתי נישלה את אבי מהירושה."
הורעל?
"זאת היתה תעלומה. זה טאבו. לא ניתחו את הגופה. אבי שנא את אמו שבעצם לא התגוררה חלק מחייהם בבית אחד עם אביו. הוא גדל למעשה אצל סבו וסבתו. "כשחזרתי הביתה מפפה וממה התקרבתי קצת לאמי. היא ננטשה על יד סבתי כי נולדה מחוץ לנישואים. כשנישאה ניסתה להחזיר אותה אליה, אבל זה לא עבד."
מתי נודע לך שאת יפה?
"לא חשבתי שאני יפה. אחיותי הגדולות קינאו בי, 'יש לך רגליים מכוערות ושדיים מכוערים ושערות לא יפות."'
כן, אפשר להגיד שפרנסין פנטיו נולדה וגדלה בתוך עולם של גבולות נזילים בין נורמה ואנטי-נורמה, בין נקי לבין אפל. האם אפשר להגיד שיצאה משם אי פעם?
הרמן שמידט הגרמני היה מבוגר ממנה ב18- שנה. היא באה לחפש עבודה במשרד שלו במונקו. איש עסקים רגיל, חברת השקעות. אז, ככל הידוע לה, לא עסק במכירת נשק. למונקו הגיעה פנטיו בת ה 30- אחרי תקופה של לימודים גבוהים בברלין (פסיכולוגיה, סוציולוגיה ופדגוגיה) ואחרי שעבדה בצרפת בתפקיד בכיר בחברת קוסמטיקה. היא החליטה שמונקו היא המקום הבא לחפש עבודה. היא חיכתה מחוץ לחדרו שעה מעבר לזמן הפגישה שנקבע, ואז נכנסה בסערה לחדרו ונזפה בו לתדהמת הנוכחים, "מר שמידט, אתה יודע שאני מחכה לך כבר שעה."? מר שמידט התאהב מיד בחצופה.
"הרמן נתן לי המון ביטחון ויציבות רגשית. הוא אהב אותי כמו שאני, עם הפחדים והטעויות. הוא כיבד את החופש שלי. הוא היה אצילי, גבוה ורזה, ידע לאהוב וללטף, נעים, אדיב, רגוע. בכל שמונה השנים שלנו יחד לא היתה לנו מריבה אחת. שידרנו באותו גל. לא נזקקנו למילים. הוא היה הגבר הראשון שהרגשתי שמעריץ אותי ולא מבקר אותי. ראינו עולם יחד, התקדמנו ביחד. איתי הוא הרגיש כל כך טוב שקיבל אומץ לעשות כסף. הוא אמר ששיניתי את חייו. גרנו בהתחלה בדירת שלושה חדרים במונקו."
ואז הוא מתחיל לעסוק במכירת נשק. הבנת מה הוא עושה?
"נסענו יחד לארגנטינה ב,'83- שם יוצרו הטילים הגרמניים שיועדו למצרים, טילי הקונדור. אני הייתי נגד. אני פציפיסטית. הרמן אמר שאם הוא לא ימכור אחרים ימכרו ושהוא לפחות מוכר להם את הטילים שלא ידעו להשתמש בהם בלי מהנדסים גרמנים. הוא היה משוגע על מצרים והאמין שנפגשנו שם בחיים אחרים. אני כנסיכה והוא כרעמסס."
מתי נודע לך שהוא בקשר עם העיראקים?
"רק שנה אחרי שהוא מכר להם נשק, ואני התנגדתי. אמרתי לו, 'אתה מטורף, יהיו בעיות, יש אמברגו. למה לך? אין לך מספיק כסף? הכסף הורס הכל. זה סם, לא יודעים להפסיק.' הוא אמר, 'רק עוד כמה מיליונים.' הוא היה פירומן. אהב לשחק באש. כל כך כעסתי עליו. הוא אמר לי, 'שרי, את זוכרת שנסעתי ולא אמרתי לך לאן? נסעתי לעמאן ומשם במטוס פרטי לבגדד ובה פגשתי את אחד מבניו של סדאם.' כשכעסתי הוא אמר, 'את לא יודעת על מה את מדברת.' כל הנשים הן 'אשתי הקטנה שלא מבינה.' אנשי עסקים חושבים שהם נצחיים."
ואז, את מספרת בספר, רנייה, נסיך מונקו, הודיע לו בכתב שעליו לעזוב את הנסיכות.
"המוסד או הסי-איי-אי לחצו על מונקו לזרוק אותו. הם אילצו אותו להפסיק. הישראלים, אני מאמינה, היו הראשונים שלא רצו שהרמן ימשיך בפרויקט. כששרפו את המשרדים שלו בזלצבורג כל העיר ידעה שזה המוסד הישראלי. הוא נאלץ לרסק בפטישים את חלקי הטילים, את ציוד המחשוב. הוא הרגיש שהמוסד מאחוריו, השתגע, השמיד הוכחות, החליף מכוניות ומטוסים, נע ממקום למקום, לפעמים איתי. הוא הזהיר אותי לא ללכת למקומות מסוימים עם אינדיאנה. הטראומה הרגה אותו. איש בריא שחלה פתאום בסרטן ריאות.
"זה היה סוף העולם בשבילו, הכישלון הזה. הוא לא יכול היה לדבר עם איש, פחד. כנראה שהשותף שלו בגד בו. שאלתי פעם את אנשי המוסד, 'איך זה שהשותף נשאר במונקו עד היום.'? הם אמרו, 'למה? את לא מבינה בעצמך.'? אמרתי להרמן, 'בוא נמכור הכל וניסע לארגנטינה,' אבל הוא נתן לזה להרוס אותו, דחה ניתוח דחוף במספר חדשים ומת בזרועותי במלון בגרמניה."
במלון, לא בבית חולים?
"הוא לא רצה טיפול. לא נלחם. למה הוא לא נלחם כדי לחיות למעננו."?
נטשו אותך?
"ככה הרגשתי אחרי מותו. הוא לא דיבר על מוות, לא הוזכרה המילה. הוא רק אמר לי, 'תעשי מה שאת רוצה.' ואני שרפתי את כל הדוקומנטים שלו כדי שלא יסחטו אותי".
נחום מנבר נכנס לחיי פנטיו חצי שנה אחרי מות הרמן שמידט. שנת האבל לא נגמרה, אבל מתווכת דירות נמרצת באופן חשוד מעט מציעה את מנבר כקונה פוטנציאלי לווילה שלה ושל בעלה בקאפ פארה, שבה כבר לא התכוונה לגור מאז שעברה לקמפיונה ד'איטליה אחרי מות בעלה.
הזמן, המקום והעילה לפגישה היו הזויים. פנטיו לא הבינה למה אדם שקנה לא מזמן וילה בסן פול דה ואנס יתעניין בעוד וילה. ולמה חשוב למתווכת, מכרה שבעלה של פנטיו חשב לדמות מפוקפקת, לפאר את הקונה כ"בעל מראה אתני." אבל האלמנה היתה מוחלשת ומבולבלת ונעתרה ללחצי המתווכת.
בעל המראה האתני הגיע עם המתווכת ופנטיו מבחינה בעיקר בפה שלו. פה פעור בהפתעה, מבט שסורק אותה מלמעלה למטה. היא קמה מהכיסא שלה על המרפסת מול האגם להדגים את מנבר ההמום כמו דמות ערמומית מקומדיה דל ארטה, "איזו גסות רוח, כמו איכר שרואה רכבת בפעם הראשונה בחייו."! פנטיו הרגישה נפלשת באופן משונה שאותו לא ידעה אז להגדיר. סימן אזהרה ראשון עשוי היה להידלק אז, פנטיו הבחינה ולא הבחינה בו. "הכתובת היתה על הקיר, מישהו דחף אותי לקיר, מישהו רצה לחטט בקרבי," היא כותבת בספר.
למחרת בבוקר צלצלה המתווכת. פנטיו שאלה אם הלקוח מעוניין בווילה. המתווכת אמרה, "הוא מאוהב בך." פנטיו צעקה שאין על מה לדבר. מנבר פתח במחול חיזור בתנועות של ליפוף, של טבעת חנק. המחשבה שהאיש הזה, נחום מנבר, שאת שם המשפחה שלו היא הוגה עכשיו בהיגוי צרפתי שנשמע כמו תבלין אקזוטי מקולקל, חושב עליה, הטרידה אותה. המתווכת התעקשה. היא התקשרה להודיע שמנבר עשוי להביא משקיע שיקנה את הווילה וקבעה פגישה אצלו, בסן פול. כבר קבעה? לפנטיו לא היו אנרגיות להתנגד. היא היתה באבל. אין להוציא מכלל אפשרות שריח הסכנה שכבר הרגישה גירה אותה. חיים רגילים, ללא הרפתקאות וסערות נפש שיעממו אותה תמיד.
כשהגיעה לווילה שלו הבחינה במכונית של אורח שנכנס לתוכה וחמק משם. מי זה היה? המכונית המסתורית נטבעת בזיכרון. פנטיו מוצאת את עצמה מספרת למנבר שהוקסמה תמיד מהעם היהודי ומארצו, קראה הרבה על השואה. התכוונה אפילו לכתוב עבודת דוקטורט על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. קול אחר בתוכה אמר: נו באמת פרנסין, מה קורה לך, אין לך מה לחפש עם האיש הזה! לשם מה ההסתודדות הזאת? הוא נראה לה בלתי אלגנטי באופן מפריע, חסר גינונים, נובוריש. לא הסגנון שלה, לא ברמה, ציינה לעצמה.
למה לא ברחת?
"הייתי בודדה, לאן נעלמו כולם אחרי מות הרמן? הרמן אמר תמיד שבעבודה כמו שלו אין חברים, רק אנשי עסקים. כי חברים שואלים שאלות. כן, הראש אומר משהו רציונלי ואני לא בורחת. זה קרה לי הרבה בחיים. לא ממש הבנתי מה קורה. איבדתי אוריינטציה. רציתי אולי להמשיך אותו סוג חיים שהיה לי. כשהתעוררתי היה מאוחר מדי. לא ידעתי איך להיחלץ."
מנבר קיבל את מספר הטלפון של פנטיו מהמתווכת, ללא רשותה, וצילצל לשאול אם היא כבר מוכנה לבנות שוב את חייה. היא ענתה שלא, אבל מנבר צחק, וחזר משועשע על הדברים, ."She is not ready ,she is not ready" למרות הרתיעה שלה, המשיכה בשיחה.
ההתנגדות של פנטיו הלכה ורפתה. מנבר התקשר באמצע הלילה להגיד שהוא אוהב אותה. "מצד אחד הוא הפריע לי," היא מספרת, "נראה לי ילדותי מאוד, עקשן. נהג להעיר אותי משנתי... קולו העמוק הידהד הרבה זמן בראשי."מצד אחר חשבה שאולי היא ממוזלת, הנה גבר שטוען שהוא אוהב ילדים, יש לו ארשת מגוננת. ובכל זאת, צריך להדוף אותו, דיבר קול שלישי, והיה לה רעיון איך.
היא הסכימה לפגוש אותו במסעדה, הפרחים היבשים שהביא לה לא ממש הסעירו אותה (היא החמיצה את הדימוי שראוי היה לשים לב אליו,( ואז גילתה לו משהו שחשבה שיבריח אותו, שבעלה הגרמני היה מבצע פרויקט טילי הקונדור.היה נדמה לה שהופתע,אולי העמיד פנים של מופתע. "הוא אמר 'מאוחר מדי.' ראיתי בזה הצהרת אהבה. למעני היה מוכן לעמוד בכל המכשולים," היא כותבת.
גינוני האהבה של מנבר היו משונים, היפראקטיביים. "הוא לא הפסיק ללכת, להסתובב, לדבר. פתאום התיישב על ברכי, פשוטו כמשמעו. הדפתי אותו מעלי. הוא החל לדבר ביתר שאת. האיש הזה מטורף או בשלבי התבגרות?... תהיתי" (מתוך הספר.( הוא המשיך להעיר אותה בלילות, ממיס את הגבולות שלה כמו שילך ויעשה בתקיפות מתגברת לדבריה כשיתחילו לחיות יחד.
באותה תקופה התחיל לנופף בהילה הבטחונית. היא מקבלת אותו כאיש השירותים החשאיים בישראל, או איש שמקושר אליהם מאוד. הוא מתוודה, או מעמיד פנים של מתוודה, ששמע בביקורו בישראל סלילי הקלטה של שיחות טלפון שלה. '"אל תדאגי. אמרתי להם שזה נגמר! הם כבר לא צריכים לעקוב אחרייך. האישה הזאת היא שלי, אני אחראי עליה'... בעיניו כבר הייתי שלו. הוא רק צריך היה לרצות. הוא לא ראה מכשולים והתנגדויות. כשרצה משהו, לקח אותו לעצמו" (מתוך הספר.(
למרות שחשבה שהיא צוחקת על ההתרברבות, הרי לא היה לה שום קשר עם עסקיו של הרמן ואת כל המסמכים והקלטות שהשאיר השמידה במדורה שדלקה כמעט שבוע, הוא הצליח בכל זאת לעורר בה דאגה, התחיל לשלוט בה.
פרנסין, מה סוד הקסם המנברי?
"הוא שחקן. הוא מוכר לך אשליה שהוא מרגיש מה את רוצה, על מה את חולמת, ומבטיח שייתן לך. הוא ידע שרציתי משפחה: אבא, אמא, בת ובן ובית. משפחה נורמלית. חשבתי שהוא רואה בי אישה טובה ורבת מעלות. הוא היה מסוגל לסחוף אנשים לעולמות אחרים, לגרום לאנשים לחלום. מין ליצן. הוא הצחיק את אינדיאנה. אמא שלי אמרה, 'הוא יהיה אבא טוב."'
הרגשת אהובה?
"קיוויתי וחיכיתי לרגע שיאהב אותי. כשהייתי ילדה פחדתי תמיד לאכזב את הורי. חשבתי שאם אהיה טובה אקבל אהבה. אני רוצה להשביע רצון, לא לאכזב, ואני עושה את זה בלי תמורה."
ומנבר הרגיש את החולשה שלך.
"מהר מאוד. לכן בשבילו אף פעם לא הייתי מספיק טובה. הוא אמר שהרגליים שלי נוראיות. הוא הפסיק להסתכל עלי. הייתי ריהוט בשבילו. מנהלת הכל, משלמת הכל."
עוד לפני שנישאו קבעה פנטיו את דפוס היחסים. היא מעניקה נוחיות לאיש העסקים המקפץ בעולם, בין השאר בין פולין לוינה, מבשלת, מסדרת שולחן (היו גם עוזרות בבית, אבל היא התעקשה על מגע אישי,( אוספת אותו משדה התעופה. אבל אם היא מאחרת כמה דקות הוא לא מחכה, נותן לה להגיע לשווא ולחזור במכונית לבדה. והיא נשארת. וזה קורה שוב ושוב. מנבר לומד שאפשר להכאיב לפרנסין, כי אם יש משהו שמפחיד אותה זה הפסד אהבה. בהמשך, לפי הספר, בעיקר אחרי החתונה, יגיעו ההשפלות, תתחיל ההטרדה הנפשית. "אני עדיין רואה אותו, בפגישה הראשונה. מעולם לא ידעתי אם היה זה פרי המקריות או רוח מרושעת שטמנה לי מלכודת," היא כותבת.
אי אפשר לברוח מזה בספר: מהמכונית שבורחת כשאת מגיעה לבית שלו לראשונה, דרך השאלות שלו בתחילת הקשר אם יש לך מסמכים של הרמן ואם הכרת אנשים שעבדו איתו, ועד לביקור הראשון שלך בארץ ב'92- כשהוא מבקש שתיקחי "כמה דברים שנותרו לך מהרמן," בשביל "החברים שלו מהביטחון," כשכל זה מוביל למפגש עם אנשי שירות הביטחון הישראלים, שכמו שאת כותבת, שיבחו אותך על המידע החשוב שנתת להם. את בעצם רומזת ששירותי הביטחון הישראליים היו מעוניינים ביצירת קשר בינך למנבר. את לא היית האטרקציה, למרות שאת אישה יפה ומקסימה. ייתכן שגורם המשיכה היה הידע שיש לך על עסקאות הנשק של בעלך.
"חשבתי על זה הרבה. אותה מתווכת תעשה הכל בשביל כסף. אני יודעת מה כתבתי בספר ואני דבקה בזה. רק המוסד יכול. למי עוד היה עניין לדעת מה עשה בעלי עם עיראק? המוסד או אולי הסי-איי-אי. האנשים האלה חולים בראש."
כי אולי המוסד אמר לו: תפוס את האישה הזאת?
"אולי, כן. תראי, אין לי הוכחה. אבל זה לא מקרה שפגשתי בו. הם חשבו שיש לי מידע."
והם קיבלו ממך אינפורמציה ?
"כן. כשהלכתי לפגישה עם אנשי המוסד בביקור הראשון שלי בישראל לפני החתונה הבנתי שאני צריכה לעשות את זה כדי להתקבל. בעלי הראשון חתם אחרי הכל חוזה עם עיראק כדי למכור טילים לסדאם חוסיין. מצד אחד הרגשתי שאני בוגדת בבעלי, אבל אמרתי לעצמי, הוא לא פעל ממניעים אידאולוגיים. רק כסף. פעם שאלתי אותו למה הוא מוכר לערבים ולא לישראלים והוא ענה שהישראלים לא משלמים מספיק. נתתי להם דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם. הרי הייתי עם בעלי בכל מיני מקומות, ידעתי דברים. נתתי מה שידעתי. הם רצו שאמשיך. אמרתי לא! אני לא הופכת לסוכנת של המוסד."
יום אחד, לפי הספר, חזר מנבר מישראל ואמר ש"האנשים שלו" בארץ רוצים לראות גם חתונה וילד.איך את מבינה את זה?
"הוא רצה להרשים אותי. הוא לא איש רוחני שיגיד לאישה, 'אני רוצה ילד ממך.' הוא לא מסוגל לזה. נדבן יהודי ידוע שאיתו היינו בקשר כתורמים אמר עליו שהוא בעלעגולה, את יודעת מה זה."?
זה בעל עגלה ביידיש. איש פשוט, המוני.
ממשרד ראש הממשלה נמסר בנוגע לטענות פנטיו על המוסד: אין תגובה.
את החיים עם מנבר מתארת פנטיו בספר כחיים ב"שטח כבוש." הוא זה שתופס את המרחב והיא צריכה להתאים את עצמה, לצפות כל הזמן: אולי תגיע מחווה מחממת לב, אולי יחזור ממה שהיא מכנה באירוניה "נסיעות עסקים" ויתמסר לה סוף סוף. מנבר לא הסתיר ממנה שהוא מוכר נשק לאיראן. "אני עובד למען הממשלה שלי," אמר.
הוא נהג לעקוץ אותך?
"בלי סוף, להרגיז אותי. הוא היה מחקה את המבטא שלי ואמר לאורחים .'This is my wooof'. שום דבר שעשיתי לא היה מספיק טוב. הכל היה צריך להיות בדיוק בדרכו. אם קיבל חולצה נקייה ומגוהצת ומשהו לא נראה לו הוא היה צועק עלי. מעולם לא נתן לי מחמאה. אבל אם היה לי במקרה כתם על השמלה הוא היה מעיר לי כמובן. פעם הלכנו למסעדה עם חבר שלו. הם דיברו עברית כל הערב ואז קמו והלכו. השאירו אותי. הוא שכח שאני שם. רוב הזמן התעלם ממני.הייתי שם ולא הייתי.לא הייתי אדם חושב או מרגיש.הייתי חפץ."
חפץ שנוגעים בו לפעמים נגיעה רכה?
"לא היתה בו עדינות, הוא מאהב גרוע, לא קשוב. הוא אהב בעיקר את עצמו. הוא לא יודע לאהוב אישה ולעשות סקס. זה מתאים לו. אישה היתה בעיניו חפץ ארעי. אבל לאהוב? עם כל התחושה הרומנטית? הוא לא יודע ולא ידע. הוא לא הסתכל עלי, בעצם גם אם קניתי בגד סקסי, כדי שיביט עלי. אחרי שנכנסתי להריון הוא הרגיש שמילא את משימתו. עושה את חובתו כל יום שישי כמו שאומרת ההלכה... הרגשתי כל הזמן במצב של מגננה. תמיד מוכנה להצטדק. הייתי העבד שלו."
את מתארת בספר טראומת הפלה. "כמו פרוצה נסעתי לבית חולים. לבד. לבד, חזרתי הביתה, בגוף ונפש קרועים. זה לא הטריד את בעלי כלל וכלל: 'הפלה זה שום דבר. חוץ מזה אני הקמתי את המרפאה הראשונה להפלות בישראל. עשר דקות וגמרנו.' והוא הוסיף עוד איזו תנועת חיקוי מעליבה." ככה זה היה?
"כן. הייתי בת 45 ועוללתי דבר שנשבעתי לא לעשות לעולם כאישה. נחום לא רצה שאשמור את הילד."
עוד לפני זה, כשהיית בהריון עם ניצן ועשית בדיקת מי שפיר, היה עלייך לשכב במיטה 48 שעות כדי למנוע הפלה. את מספרת שהוא אילץ אותך למחרת...
"לקחת את המכונית שלי ולנסוע לשדה התעופה כדי לקחת את המשפחה שלו שהיתה אמורה להגיע לישראל. ניסיתי להציע מונית, אבל הוא רצה שאתן להם כבוד."
ובארוחת הסדר ננזפת על ידו לפני כולם בגלל הג'ל של הגפילטע פיש.
"זו היתה תקלה חמורה בעיניו. האישה שבאה לעזור לי שכחה להניח את הג'ל של הגפילטע פיש בצלחות לפני ההגשה לשולחן. נחום היה גס רוח כלפי וגיסתו העירה שהוא חסר כל חינוך. ואני כל כך התאמצתי. זו לא התרבות שלי, הג'ל המתוק הזה, אני אוהבת דג טרי בגריל. כשלא צעק התנהג באדישות מופגנת כדי שכולם יראו איך אילף אותי. אחר כך ניקיתי במטבח את הכלים עם העוזרת ולא קראו לי להצטרף. אני הרי המשרתת. הוא לעג לארצי ולצרפתים. תמיד חיפש משהו שלילי להגיד עלי. הוא נעץ בחבָרתי מבטים עיקשים וחטטנים בנשים אחרות בחוף הים."
"ואת נשארת. למה?
"אולי כבר פחדתי ממנו. פחדתי שייווצר קונפליקט כי ידעתי שכל עימות איתו יהרוס אותי. פחדתי שיסחט אותי בעניין ניצן. הייתי בעיניו מין אם פונדקאית. מאז ספטמבר '92 היה בבית רובה, שקנה על שמי כמובן, כי הוא נתין זר. היה איום באוויר. הוא נהג להתפרץ – עוצמת קולו הרעידה את הבית – ואז היה צוחק על הפחד שהפיל."
אולי יש לך נטיות מאזוכיסטיות כמו לכמה קורבנות של הטרדה נפשית שיטתית?
"אני לא חושבת. זה היה מין אתגר. רציתי ללכת עם זה עד הסוף כי אני נשארת לראות מה קורה עם ההחלטות שלי. טוב או רע, אני רוצה למצות. החמצתי את הרגע הנכון ערב הנישואים, נכון, אבל ההחלטות שלי הן הגורל שלי. היתה לי אובססיה להגיע לאמת, לכן גם עזרתי לו במשפט, וזה משגע אותי שיש שכבות נסתרות שאולי לא אגיע אליהן."
החתונה שלכם היתה קצת קרקס לפי הספר.
"אני אראה לך פעם קלטת, מקלות של מטאטא וסדין לבן, אבי ריכטמן, שיש לו זקן, גילם את תפקיד הרב, ואיך מנבר צחק. הכתובה היתה צילום פשוט של כתובה אמיתית מודבקת על איזה נייר קלף. זו היתה פרודיה."
והילדים שלך רשומים בדרכונים כיהודים, ואת נוצרייה.
"בעיני הדרכונים האלה מזויפים, כמו שכתבתי. אני יכולה להראות לך אותם."
בין השאר, הספר הוא תולדות השתלטות מנבר על כספך, הירושה שלך ושל בתך מבעלך הראשון,עשרות מיליוני דולרים,ריקון חשבונות ופיזורם בחברות שהקים בכל העולם. והכל במסווה של משפחתיות שיתופית. ממש קיבוץ. הוא העביר, לטענתך, עסקאות ממקום למקום כך שאי אפשר היה לעקוב אחרי המקור של הכסף. את חושבת שזאת היתה מזימה מתוכננת מראש?
"זו היתה לדעתי תוכנית שיטתית ומכוונת שהיתה אמורה להסתיים בבריחה עם הכסף. ב'96- הוא הודיע לי שפשטנו רגל, הבנתי שהוא פשט, לא אני. הרגיע אותי, 'לא נורא, קוצ'ו, בעולם העסקים כסף בא כסף הולך.'נחום לא הוציא מעולם דולר מכספו עלינו.פעם הוא אמר לי, 'פרנסין, את לא מדמיינת לעצמך, בקיבוץ לא היו לי תחתונים משלי. היינו מתחלפים, היום התחתונים שלי, מחר שלך.' פתאום ראה אישה עם כל כך הרבה כסף. אולי חשב שהיא משוגעת. למה היא כל כך נדיבה? הוא לא הבין. הוא רצה להרוס אותי. הייתי הצעצוע החדש שלו, הוא רצה לשבור אותו ברגע שקיבל אותו."
הוא קינא בך אולי?
"כן, כי היה לי הכל. אישה משכילה, עשירה, יפה, שהיו לה נישואים מאושרים, רכה, נדיבה, מארחת בחום. כל מה שלא היה לו, הבעלעגולה, האיכר. ולכן עליו להרוס אותה. איך ייתכן שהיא כזאת, ועוד אישה? הוא אהב להגיד, 'אני אראה לך איך החמור משתין.' עכשו אני אראה לו. הוא יידע מי אני."
בתחילת החיים המשותפים עברתם לווילה שלו בצרפת, והוא, שהכיר את פחדייך ממס ההכנסה הצרפתי, את מספרת בספר, הציע לך לפתוח חשבון בנק בצרפת, אבל על שמו עם ייפוי כוח עבורך, כדי להימנע מבעיות מס. ואת הסכמת.
"הוא נשבע שלא ייגע בכסף לעולם. שמעתי דברים איומים מפי קורבנות מס ההכנסה הצרפתי. פחדתי אחרי מות הרמן, כי אני אזרחית צרפתייה, ואיך אסביר שיש לי כל כך הרבה כסף? נחום היה משועשע מהפחדים שלי, זה עורר בו רעיון. כשחייתי עם הרמן לפני הנישואים שמתי בחשבון שלו את המשכורת שלי מאותה סיבה, שאני צרפתייה. אני אדם שנוטה להאמין. בהתחלה חיינו מזה, וזה, נגיד, בסדר, אבל יום אחד נעלם כל הכסף לחברות שלו בצרפת שהיו בדרך לפשיטת רגל. היו כמיליון יורו בחשבון צרפתי".
לאחר שנעצר, את כותבת, גילית מה קרה בוינה לכסף שייעדת לבת שלך ושל הרמן, אינדיאנה, שמנבר אימץ. הפקדת אותו באחד הבנקים כדי שיעמוד לרשותה כשתגיע לגיל 18 .20 מיליון דולר, לא?
"הכסף נעלם. הוא שיכנע אותי להעביר את הכסף לחברה שהקים 'צ'אוסר אינווסטמנט.' משרדי החברה ממוקמים באי מאן, עם חשבון בבנק בוינה. 'תקבלי ריבית יותר טובה,' שיכנע אותי, 'אני עושה איתם דילים עם איראן.' הוא הבטיח לי שאהיה מורשית החתימה היחידה."
פרנסין פרנסין, אישה תחת השפעה. אישה מהופנטת?
"לא. הוא ידע שנתתי הבטחה להיות לצדו כאשתו ושאקיים אותה. זה כוחו של נחום, הוא מדפדף בך כמו בספר פתוח. הוא אמר, 'זה למענך, זה למען הילדים."'
ב'96- קיבלת ממנבר, על פי הספר שלך, מינוי מפתיע: מנהלת החברות שלו, שהיו בפשיטת רגל.
"כן, דורון ליכטמן, מנהל העסקים שלו, עזב, ומנבר העמיד אותי בפני עובדה. פתאום אני מנהלת, רוצה או לא רוצה. הוא בא עם הנייר ואמר, 'זה רק לשבוע אחד עד שאמצא מישהו אחר. כי אני צריך מישהו עם דרכון אירופי."'
יום אחד מבקר אתכם מס ההכנסה הצרפתי.
"בנובמבר ,'96 בשש וחצי בבוקר, דפקו בדלת, אני לא רוצה להגיד מה זה מזכיר, נכנסו שמונה שוטרים עם צו חיפוש של בית משפט. לדעתי שירותי הביטחון הצרפתיים קיבלו רמז משירותי הביטחון הישראליים והמידע הועבר למס ההכנסה הצרפתי. אנשי מס ההכנסה הצרפתי טוענים שהוא שימש מלווה בריבית, מין בנקאי פרטי, כי כל הזמן הלווה ועשה חוזים לקבלת הכסף בחזרה."
באותה פשיטה, לפי הספר, נאלצת הבת שלך להיות שותפה לעבירה. מנבר נבהל מזה שיחפשו את הדרכון האנגלי שלו על שם סאונדרס, הדרכון שעד אז חשבת שהמוסד נתן לו.
"הוא לחש לי, 'הדרכון. אם הם יגיעו לכספת אני גמור, כי הדרכון מזויף.' נאלצתי לקרוא בשקט לאינדיאנה, לתת לה את קוד הכספת, והיא הסתירה את הדרכון בחדרה. כלומר, לא היה קשר בין הדרכון הזה לדרכון שנמסר מהמוסד. הוא שיקר."
היתה לך דירה במונקו שנקנתה בימי הרמן, מנבר, על פי הספר, מישכן אותה.
"הוא מישכן אותה תמורת 12 מיליון פרנק צרפתי שלקח לעצמו אחרי שהחתים כמה אנשים בחברה. זה נעשה בדקה. הבנק במונקו שיתף איתו פעולה. תסלחי לי, הם הבינו אחד את השני, שני הצדדים היו יהודים.
"מכרתי בזמן המשפט את הדירה בחצי מחיר, שילמתי את המשכנתה עליה ונשארו לי בערך 2.3 מיליון דולר.מיליון העברתי לאחד מעורכי דינו ואת השאר השקעתי בבנק בלוגאנו וכך יכולנו לחיות."
אחרי שנעצר, עם חשבונות ריקים, גילית שאת צריכה לרדת ברמת חיים, לא?
"אחרי המעצר נרדפתי על ידי שלטונות מס ההכנסה הצרפתי כי הייתי נשיאת החברות שלו ובנוסף, על פי החוק הצרפתי, אישה חייבת לשלם את מסיו וחובותיו של בעלה. שילמתי אותם, את הפרטיים ושל החברות. הפסקתי לספור, זה עשה אותי חולה, הסכום מגיע בערך ל400-300- אלף יורו.
"איבדתי את ביטוח הבריאות שלי. היו תקופות שחיינו ממאה פרנק לשבוע, שזה מעט. קניתי בשר סוג ג,' לא הלכנו למסעדות, לא יצאנו כי מכונית עולה דלק. את הבית ניקיתי לבד. הלכתי ורזיתי. היתה לי אנמיה. השיער שלי נשר, העיניים שקעו ולא היתה בהן הבעה. פתאום הפכתי אישה זקנה. ערב אחד נפלתי במדרגות והיה לי שטף דם ענק, אבל לא הלכתי לרופא, לא היה לי כסף.
"חליתי עוד ואז דיבר גופי: קחי החלטה עכשיו. החלטתי להתרומם. היום אני יכולה להגיד, פרשת מנבר היא לא קטטסטרופה בחיי. בזכותה גיליתי את כוחי, כתבתי ספר. כבר הייתי בטוחה שאיבדתי את היכולת לכתוב. נשים שעברו התעללות דומה יקראו את הספר, ואולי ייחלצו וימשיכו בחייהן."
פנטיו הלכה והשתחררה ממנבר עד שהפסיקה לדבר איתו ב 2002- פרט להתכתשויות על מכירת הווילה שלו בסן פול. בשנות הכלא הראשונות הרבה להתקשר, לשלוח את פנטיו למשימות להצלתו, שעבורן שילמה, לדבריה, 1.5 מיליון דולרים. "היה זמן שעדיין האמנתי שהשקיע כשהיה בכלא. אמרתי לו בכלא, 'אולי אלך לעבוד.' והוא אמר, 'אולי כעוזרת בית.'? ואני ציפיתי שיאמר, 'קוצ'ו, השתגעת? יש לנו כל כך הרבה כסף.' והוא חשב לו בטח: האישה הטיפשה הזאת היתה מולטי מיליונרית ועכשיו היא רוצה לעבוד. היא אידיוטית.הוא קיבל אורגזמוס,אני בטוחה.את יכולה לכתוב את זה. זה הדבר היחיד שמביא לו אורגזמוס. לא נשים. להיות בעל כסף.
"היינו אסירים שלו. הוא צילצל וצעק, הייתי צריכה להחזיק את השפופרת מרחוק. הילדים היו שומעים את הקול שלו ובורחים לחדרים שלהם. הוא טען שאני מרחיקה את הילדים ממנו. היה מצלצל סתם לשאול אם אני ישנה. הרגשנו שמישהו שולט מרחוק בלוח הזמנים שלנו. עכשו אני חיה מחדש, בתוך המקצב שלי."
הם ניהלו ויכוחים, לרוב דרך מתווכים, על הכרת החובות שלו, כולל ההוצאות על המשפט. מנבר חתם ואמר לפנטיו בעל פה, לדבריה, שאין לחתימתו ערך, אבל בסוף הסכים למכירת הווילה שלו, אם כי חשב בטעות שהיא ממושכנת בסכום גבוה ופנטיו לא תזכה כמעט בכלום. הווילה בסן פול נמכרה ב1,966,600- יורו. אחרי התשלום שהובטח למנבר נשאר לה כ1.5- מיליון יורו, שאותם השקיעה. "עכשיו יש לי יותר כסף לחיות ותחושת ביטחון."
את הרגע שבו נודע לה שיש למנבר חברה, עורכת הדין שלו, היא מייחסת בספר ל"מלאך ששמר עליה." כלומר: היה סיכוי להשתחרר, להתבגר. להיות מקור הכוח של עצמה. לאפסן סופית את התקווה הילדית שמנבר יאהב אותה יום אחד. אבל עניין הגט הסתבך כמובן. הערכאות הצרפתיות גילגלו את התרת הנישואים לבית הדין הגבוה.לדברי פנטיו,מנבר נמנע ממתן גט כדי לא לשלם קצבאות לה ולילדיה, 8,000 יורו לחודש.
"הוא לא יכול לזוז," היא אומרת, "הוא לא יכול לשלם כסף לעורך דין כי הוא יודע שעוקבים אחריו. הם רוצים לדעת איפה הכסף. וגם אני שואלת: איפה הכסף שלקח ממני, הוא ביזבז את כולו? שלטונות המס הצרפתיים טוענים שיש לו 200 מיליון דולר. ואיפה ה16- מיליון שקיבל מהאיראנים."?
"הגלגל מסתובב, הסיפור נמשך...עד שנזכה לראות את הצדק ועד שנהיה מופרדים ממנו לחלוטין, לא נפסיק. התחלנו לסובב לצד הנגדי אותה שרשרת בה כבל אותנו כל השנים האלו" (מתוך "אישה במלכוד("
אמרת על מנבר בעבר שהוא חף מפשע, קורבן של מדינה סטאליניסטית, נאיבי, ילדותי. האמנת בזה?
"לא במאה אחוז, אבל חשבתי, אולי מחמירים איתו. זה היה כשלא היו לי עוד המסמכים בענייני הכספים. כן, אמרתי לכל העולם שהוא חף מפשע, ועכשיו, איך יוצאים מזה."?
אהבת אותו?
"הו, כמובן. הוא הבין שאני אוהבת אותו, אבל אמר שהוא צריך להרגיש חופשי להשיג ריגוש חדש. סלחתי לו כי אהבתי אותו. הוא ידע שאסלח לו. הוא חשב שאתבייש לספר מה עברתי כי אני גאוותנית. אפילו לאחי פיליפ, שקרוב אלי, לא סיפרתי על ההתעללויות. כמו הנשים הנאנסות שפוחדות לספר ורק אחרי שנים הן מגלות. פעם, ברגע של דכדוך, נחום אמר לי מהכלא, 'אלוהים העניש אותי לא על מה שעשיתי באיראן אלא על מה שעשיתי לך."'
קיווית שישתנה?
"כן. הוא היה מקריא לי משיר השירים ואומר לי, 'תראי איך גבר יהודי יכול לאהוב. ככה אנחנו אוהבים בישראל.' אבל הוא מעולם לא אמר שהוא אוהב. חשבתי שעם הזמן, אולי זה עניין של חינוך. היה עלי להרגיש את זה. הוא מעולם לא אהב אותי. וניצן היה בשבילו צעצוע. הכל היה מחושב."
בפעם הראשונה והאחרונה בשיחה פנטיו בוכה. כל אגמי שווייץ לא יכבו את העלבון. היה גבר שראה בה השקעה. לא אישה.
את מכירה את היפה והחיה?
"כן, היפה מצילה את החיה בכוח אהבתה ומתחת לכיעור מתגלה גבר נפלא. אני ניסיתי."
אולי את מכורה לריגושים? חיי שגרה מעניינים אותך?
"אני שונאת בינוניות, חיים רגילים. החיים צריכים להיות בגובה האידאליזציה. לא הייתי יכולה לחיות חיים משעממים כמו אחותי שנישאה לפקיד. החיים חייבים להיות מיוחדים ויוצאי דופן. אני זקוקה כל כך לאהבה, אבל איך אתן עכשיו אמון בגבר? הגבר הזה יצטרך להוכיח המון, מסכן שכמותו, ולשבור את השריון שעוטף אותי. אני מתגוננת כל כך מפגיעה עכשיו שאני נראית קרה. אני פוחדת כל כך להיפגע."
עורך דינו של נחום מנבר, אבי ריכטמן מסר בתגובה: "פרנסין מנבר מנצלת את עובדת היותו של מרשי בכלא ואת חוסר היכולת שלו בגלל מצבו וההגבלות החלות עליו להגן ולהילחם על זכויותיו ופעם אחר פעם נוקטת בצעד שפל כלפיו במטרה לפגוע בו.
"שש שנים עמדה מאחורי מרשי במטרה להוכיח את חפותו ולזעוק על העוול שנגרם לו וכתוצאה מכך לה ולמשפחתה. במשך חמש שנות מאסר של מרשי היה קשר חם ואוהב בינו ובין ילדיו, שבא לידי ביטוי גם בביקורים ובחליפת מכתבים שוטפת ביניהם.גם היא וגם הילדים כתבו לו על געגועיהם ואהבתם אליו ועל רצונם שהמשפחה תתאחד. והנה יום לאחר שמכרה את הנכס האחרון שלו, הווילה בריביירה הצרפתית, בסכום של שלושה מיליון יורו, ניתקה את הקשר איתו (דבר שניתן להוכחה במסמכים המצויים בידינו.( היא החליפה את מספרי הטלפון שלה והסיתה את בנו כנגדו ומנעה ממנו כל קשר איתו מבלי להתחשב בפגיעה הקשה בילד ובנזק הנפשי שייגרם לו כתוצאה מניתוקו מאביו האהוב.
"היא לא הסתפקה בזאת. כשנודע לה שמרשי ביקש חנינה מנשיא המדינה (שאליו פנתה רק זמן קצר קודם לכן בבקשה להתערב לטובת בעלה ולתיקון העוול שנגרם לה ולמשפחתה,( היא פנתה לנשיא בבקשה שלא יחון אותו. כנראה החשש שמרשי ישתחרר ויתבע את כספו והקשר עם בנו הוא הסיבה לאותה התנהגות נבזית.
"ועכשיו, לאחר שחשבנו שמיצתה את כל הרשעות ורוע הלב שלה,החליטה פרנסין מנבר לכתוב ספר ולהתראיין לעיתון ובשניהם ממשיכה במסכת השקרים והבדיות שלה. כל קורא נבון שיקרא את דבריה צריך לשאול את עצמו מספר שאלות שלפרנסין מנבר אין תשובות עליהן ומשטילות ספק באמינות דבריה. היכן היתה שש שנים ומדוע לא העלתה דברים אלה קודם לכן? איך זה שנלחמה בכל כוחה להוכיח את צדקתו של אדם שלטענתה התעלל נפשית בה ובילדיה בצורה כה חמורה?לפרנסין מנבר אין הסבר כיצד הפך הבעל,האב האהוב, לאדום שנוא, נוכל ושקרן. כדי להסביר את התנהגותה היא מוסיפה עוד סיפור על כך שביצעה הפלה לדרישתו, מאחר שלא רצה ילד. סיפור שקרי זה עומד בניגוד למציאות של אהבת מרשי לילדים ורצונו החזק מכל לילד משלו.
"יש לה טענות קשות כלפי מרשי על גניבה שיטתית של רכושה וכספה שנעשתה לפני מעצרו. גם דברים אלה שקריים, פרי דמיונה החולני. פרנסין מנבר היא אישה עצמאית וחזקה שניהלה בעצמה את כספה שירשה מבעלה הראשון. לאחר מעצרו של מרשי ניהלה את כל עסקיו. במשך שש שנים פיקחה על רכושו ורכושה, שילמה לעורכי דין ושלטונות מס, מכרה רכוש ונכסים של מרשי. כיצד יעלה על הדעת שכל אותן גניבות שבוצעו לפני מעצרו של מרשי לא היו ידועות לה? היעלה על הדעת שאישה שבעלה גזל ממנה ומילדיה עשרות מיליוני דולרים תגן עליו בכל כוחה ותמשיך לשלם על הגנתו? אילו היו טענות אלה נכונות ומגובות במסמכים הרי כל אדם בר דעת היה פונה לערכאות ותובע את כספו. היא טוענת שמכרה לפני שלוש שנים את ביתו והעבירה לו את חלקו (מרשי ישמח לדעת לאן העבירה את הכסף.( אם גזל וגנב ממנה, מדוע העבירה לו כסף? ובכלל, מדוע עד היום לא תבעה אותו?
"במעשיה של פרנסין מנבר אפשר לראות את התגלמות המשפט 'הרצחת וגם ירשת.' לא רק ששיקרה, הכפישה ופגעה במרשי, היא גם רוצה להרוויח מזה כסף וזאת באמצעות מכירת הספר. מלבד תאוות הבצע והחשש שמרשי ישתחרר ויתבע את כספה, נובעים מעשיה כנראה גם מהעובדה שלאחר שניתקה את עצמה ממרשי נודע לה על קשר שיש לו עם אישה אחרת. כנראה שאין נקמה כנקמת אישה פגועה. מרשי, בניגוד לה, סבור שגם אם יש חילוקי דעות בני זוג וטענות זה כלפי זה, הדרך לפתור סכסוך בין בני תרבות היא בפנייה לערכאות ולא בהשמצות ובדרכים שפלות.
"פרנסין מנבר אומרת שהיא חוששת לבוא לארץ בגלל מרשי. ודאי שהיא לא חוששת מפגיעה גופנית שהרי מרשי בכלא. אולם היא יודעת שעל מערכת השקרים והבדיות שלה הוא לא יעבור בשתיקה ויפנה לערכאות ויתבע אותה על הוצאת דיבה ועל ההתעללות והפגיעה בבנו והנזק שגרמה לו בנתק ביניהם. מרשי לא ישקוט ולא ינוח עד שהאמת תצא לאור והיא תיענש על מעשיה ושקריה."
נא להמתין לטעינת התגובות
