שישי
משא ומתן • קדישמן-ניקל • חרדים • ארצי-חנוך • הרב • אליעזר שביד • דן חלוץ • שיגעון • העורב • יקירתי
יהודים יקרים, אם רבכם היה בין הרבנים שהכריזו בעניין ההתנתקות: "היה לא תהיה" - והנה הוא ניצב בתפילת יום כיפורים זה לצד ארון הקודש נוכח פני הציבור - אם רבכם היה בין הרבנים שהורו לקב"ה כיצד לנהוג, והודיעו הודעות בשמו, ומתחו את האמונה אל מעבר לתחומה הבהיר והנאמן -
פעם היה רק ערוץ ,1 אבל הוא היה מופת פטריוטי נלעג למדי, ואז קם ערוץ ,2 בתור אלטרנטיבה, והבטיח להיות פטריוט מסוג חדש, מידתי, נבון, אבל תוך שנה נעשה פטריוט כערוץ 1 ועוד יותר ממנו, כי הפטריוטיות הזו השתלמה גם מסחרית, וגם משום שאנחנו, התקשורת ההמונית, בתוך תוכנו, כנראה פשוט פטריוטים. ואז קם ערוץ 10 ובין השאר הכריז על פטריוטיות חדשה וכו,' כי הפטריוטיות של ערוץ 2 כבר הובישה וכו.' אבל מי שראה בראש השנה הזה את ערוץ ,10 וליתר דיוק את אורנה דץ מארחת את צה"ל ואת העלייה לישראל, כולל דוגמניות, חיקויים, רמטכ"ל, ראה פטריוטיות שירשה את זו של ערוץ ,2 שירשה את זו של ערוץ ,1 בלעה אותן, ואת כל הפרות השמנות, ועולה כבר על כולן בתור קיטש ורוד מוקצף. פטריוטיות שנמתחה על פני כשעתיים, לוותה בטקסט חנף ורגשני, ניצלה את צה"ל כסמל מאחד וכ"סיפור," פברקה אחדות לאומית דרך סיפורי גבורה של יחידים. דן חלוץ כאמצעי של תעשיית הבידור? "הקצין האתיופי" כאחוקי של אורנה דץ? כן, משהו כזה. אם הייתי הרשות השנייה (הממונה על הרישיון של הערוץ) הייתי שולח לערוץ 10 הערת אזהרה. לפחות בשביל ההיסטוריה והסדר הטוב.
מלחמת יום כיפור, ,1973 גשר הדוברות, תעלת סואץ, הצד המצרי: אבולעפיה, צאצאו של ידידי אברהם אבולעפיה (המאה ה,13- נביא ומיסטיקן,( טייל מחוץ לבונקר המצרי הנטוש, והנה מול עיניו חג לו עורב לבן, עד שנעמד על גג הבונקר. אבולעפיה גילה לנו שעורב לבן פירושו מוות במקום הזה, ומוטב לעזוב את הבונקר. ומניין לו שכך? כשאדם וחוה הבינו שהבל מת לא ידעו מה לעשות בגופה, כי עד אותו רגע לא ידעו מהו מת, ועד אותו רגע לא ראו קבורה, ובתחילה חשבו שזו סוג של שינה, כי שינה ידעו מהי. עד שראה אותם עורב לבן, והנה לידו גופת עורב שנקרתה שם, ולעיניהם החל העורב הלבן לעפר עד שכיסה את גופת העורב וקבר אותה. הבינו אדם וחוה שזה הכלל, עיפרו וקברו את הבל. ובכל זאת טעו לחשוב שהוא גם כמעין צמח וייוולד מחדש מקבר העפר. והרי בעברית הישנה, היינו ביהודית, רחם נקראת קבר. ושאלתי את אבולעפיה מניין לו סיפור העורב, ולא זכר במדויק, רק זכר שזה במסורת משפחתם כירושה מסבו הגדול, הנביא אברהם אבולעפיה. ואני חשבתי שזה בתוך ספרות ההיכלות, כגון מדרש אדם וחוה, או כגון מדרש חנוך האתיופי. כך או כך מיד יצאנו מהבונקר המצרי פן נמות שם.
מדי פעם אזכיר כאן את נתן העזתי (המאה ה,(17- נביאו של משיח השקר שבתאי צבי: אם אגב דברים בעניין המשוררת יונה וולך, ואם אגב משיחים המתגלים בבתים משותפים בישראל. והנה, בעיתונות ראש השנה דובר בהרחבה על משיחים חדשים נוסח ישראל ,2005 ועל מקובלים חדשים והחצרות שלהם. ואגב כך הוזכרה התנהגותו "המשוגעת" של שבתאי צבי. ורק אזכיר שהשיגעון של שבתאי צבי היה בעיני נתן העזתי סימן של גדלות, של כוח חיבור לאלוהות. השיגעון (המשוגע) כתנועה (כמתווך) בין העולם הנסתר לגלוי. והנה החסידות, במאה ה,18- לאחר השבתאות ובעקבותיה, מיתנה את היחס ל"שיגעון," והוא נעשה יותר ויותר כפול משמעות וכו,' גם בשביל לבדל עצמה מהשבתאות. וכאן המקום גם להמליץ על ספרו של צבי מרק: "מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב" (הרטמן/ עם עובד.( יוונים נקבצו עליי והשתהיתי להגיב עליו.
בינתיים קראתי רק שני מאמרים בספר היובל "דרך הרוח" (שני כרכים) לחוקר ולהוגה היהודי-ישראלי אליעזר שביד. הספר נערך בידי פרופ' יהוידע עמיר, וראה אור בהוצאה משותפת למכון מנדל למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית ומכון ון ליר, והוא כרכים י"ח וי"ט של מחקרי ירושלים במחשבת ישראל. קראתי את מאמרה של רחל אליאור על הדיבוק ואת מאמרו של בנימין בראון על המושג "דעת התורה." ובכלל "דרך הרוח," שבו משתתפים בין השאר: מיכאל רוזנק, חנה כשר, יהודה ליבס, משה אידל ואפרים מאיר, הינו בנק של ידע ופרשנויות הנפרש על פני הרבה תחומים של התרבות היהודית. לא אוכל לשרטט כאן דיוקן הוגן של אליעזר שביד, שהרי אישיותו וכן הישגיו בתחום מחשבת ישראל פורצים הגדרות וקיטלוגים. רק אומר את הידוע: הוא מופת לאינטלקטואל שעשה את מורשתו (היהודית) לשדה מחקרו, לאחר שהכיר במלוא העובדה שהוא עצמו תמיד אחד מפירותיה. הופעת "דרך הרוח" הינה בגדר אירוע תרבותי כלל ישראלי, ואף מו"לי.
שלא תהיה טעות מרוב מילים: אני בעד ארצי וחנוך. בעד הכבוד העצמי שלהם ככותבים וכמבצעים. בעד ההישרדות ההדורה שלהם. בעד הטקסט החילוני היפה שלהם. בעד שעשועי הגבריות שלהם על אותה בימה במופע משותף. בעוד 50 שנה יפענחו אותנו גם לפי המופע המשותף של ארצי וחנוך. הצד המסחרי של המופע לא יעניין אז. גם היום הוא לא מעניין במיוחד. כולם חייבים להתפרנס. לא ראיתי את המופע. ראיתי תוכנית טלוויזיה עליו ושמעתי רדיו. אני אישית רגוע ביחס לשלום חנוך ולשלמה ארצי. לא מכיר אותם אישית, מעולם לא החלפנו מילה, לא באותו מגרש, לא על אותו גרוש, לא ראיתי אותם בהופעה, לא ביוגרף שלהם. ובכל זאת חסיד גדול של ארצי וחנוך כאנשי מקצוע, שאחת מתכונותיהם היא כבוד עצמי לטקסט, למוזיקה, לקהל, למופע, לעצמם כיוצרים וכמבצעים. מה היה כבר חסר שחנוך וארצי יישחקו כאן? הלא זו ארץ שוחקת יושביה. מה היה חסר שימזמזו את הישגיהם כבר לפני עשר שנים? מעט מאוד היה חסר. מה הבעיה למזמז הישגים. הבעיה היא להחזיק רמה, אישיות, ביצוע. להחזיק כבוד עצמי במשך שנים. ארצי וחנוך, לפי המופע המשותף, גם שומרים על עצמם הפרטי, כל אחד בפני עצמו, גם מספקים היטב את המתח המבוים והאותנטי כאחד, את המתח הנצבר בפרפורמרים גדולים. המוזיקה שלהם היא גם פס הקול של ישראל חילונית, מודרנית, נשמרת מפאתוס ומתעמולות רגשיות, עובדתית, צוברת אכזבות ומפלות, ועם זאת לעולם מאמינה בשחר חדש, שבוא יבוא שחר חדש מתוך החילוניות, השלום, השכל הישר, תאוות החיים, האהבה, הזוגיות, ההישרדות הטבעית. הטקסט (השפה) שלהם אף הוא חילוני, עכשווי, לא יותר פתטי מכפי שהשעה פתטית, לא "בואי כלה," לא מתייפה במקראיות חלולה, לא מתחנף לאיזו עבריות ישנה, ידם לא פתאום תחת ירכו של יונתן רטוש, ולא מתחנף לישראליות ריקה בת הרגע. רוב הטקסטים של רוב שירי המופע עומדים, גם נטועים וגם גמישים דיים, ברוח הישראלית של שעת כתיבתם, נובעים מהרוח הזו, מגיבים לה, שותפים בניסוחה. ומחזיקים מעמד, כלומר עדיין טריים. אם היינו מבוגרים כהלכה, אז כבר מזמן היינו נדיבים כלפי עצמנו, כלפי פרטים בתוכנו, כלפי עצם התרבות החילונית שלנו, ומודים בפשטות באיכותם של חנוך וארצי. מודים בלי בעיות בגדולתם כזמרים. לא נשפוט אותם לפי הנביאים אלא לפי הלוויים האומרים שירה.
ההורים האומללים של התאומות הסיאמיות נחשדו מיד כאילו כלל לא עברו ביקורת רפואית בתקופת ההריון. התקשורת הציגה את זה כעובדה: שני פרימיטיבים עקפו או נמנעו מהרפואה המודרנית והמיטו אסון על עצמם ועל צאצאיהם. אלא שלמחרת התברר שלא כך. הם לא עקפו את מערכת הבריאות. כלל לא. הם נבדקו והעניין הסיאמי לא התגלה. אז? העובדה שהם חרדים הנראים כחרדים (שפה, חזות, לבוש, שפת גוף) הפעילה באופן אוטומטי, אלים, לא אנושי ופרימיטיבי את מנגנון המיון הישראלי: חרדים? אז הם בטח בכלל לא נבדקו במשך ההריון. אנחנו חברה מסכנה. חברה המתמיינת לפי מראה עיניים, על פי סטריאוטיפים, דעות קדומות, אמונות תפלות, ניצול, קטגוריות סגורות. בישראל 2005 רע ומר להיות חרדי, רוסייה, ערבי, הומו. ואז החרדי ממיין כך את הרוסייה, והיא את הערבי, והוא את ההומו. והישראלי הלבן את כולם.
יקירתי, השנה אני לא מוכיח כלום.
כתובת הדואר של אדם ברוך: ת"ד ,8266 יפו, מיקוד: .61082 המכתבים ודברי הדפוס, מתקבלים ברצון רב, אך ללא התחייבות להתייחס אליהם ב"שישי"
adambaruch@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
