סרבנות נוסח תש"ח
נחישות ורגישות היו כבר אז. נחישות בהגשת כתבי אישום נגד סרבנים – ורגישות בקולת העונשים. שילוב שנעדר משתי הפרשות הגדולות של התקופה, טוביאנסקי ואלטלנה
שתי הפרשות הגדולות מאותה תקופה, הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי שהואשם בבגידה בבית דין שדה מופרך שהקים ראש הש"י, איסר בארי, ופרשת הירי על ספינת הנשק של האצ"ל, אלטלנה, נחקרו וסוקרו בספריהם של שבתי טבת ")כיתת יורים בבית ג'יז(" ושלמה נקדימון ")אלטלנה.(" ענבר מפרט את גלגוליהן המשפטיים, אך הערך המוסף של נבירתו השקדנית בארכיון צה"ל הוא בסיפורים רבים נוספים שלא זכו להבלטה דומה.
כך מתברר ששורשיה של הסרבנות נוסח גוש קטיף נטועים כבר בימים ההם. צה"ל המתהווה קיבל פקודה לפרק את מחתרות אצ"ל ולח"י מנשקן וממסגרותיהן. גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני נשלח למזח בכפר ויתקין להחרים את הנשק שעל אלטלנה.
"נתתי הוראה חמורה שאין לפתוח באש אלא אם כן יירו תחילה," דיווח מפקד המחלקה אליעזר דובדבני, "למחרת הופיע המ"כ י' ש' והודיע שמספר אנשים בכיתתו מסרבים לצאת לפעולה. שאלתי כל אחד מהם מדוע אינו רוצה לצאת. חלק השיב בנוסח יש לי שם אח או בן אח ואיני רוצה להרוג אותו וחלק השיב תשובות כגון: חסרות לי נעליים, יש לי לחץ דם גבוה וכו."'
התובע זאב קצנלסון (אביו של הפרשן המשפטי משה נגבי) האשים שמונה מחיילי הכיתה בקשירת קשר שלא למלא פקודה ונשפטו בבית דין שדה בראשות מפקד הפלוגה אליהו שטיין (אבני.( שישה הורשעו ונידונו לשבועיים עד חודש מעצר בית ולנזיפה חמורה. שניים זוכו.
ב22- ביוני 1948 קיבל גדוד 2 של חטיבת הנגב פקודה לכבוש את "מצודת זאב." מ"פ בגדוד, גרשון דובנבאום פנה אל תוכ"ל (תובע כללי) פלמ"ח יצחק מזן ודיווח לו: "הטוראי י"ל התבטא כי אם אחד המפקדים ייתן הוראה לירות באנשי אצ"ל, שלדעתו הם אחיו, הכדור הראשון שיירה מכלי נשקו יכוון למפקד הזה. ארבעה טוראים אחרים ניצלו הזדמנות זו והסיתו את האנשים לא לצאת לפעולה. הם הסבירו לחבריהם שלא מוכרחים לכוון טוב ולפגוע, אפשר גם להחטיא את המטרה במתכוון." מזן הגיש כתבי אישום ולראשות בית הדין מונה שלום חבלין, קצין המינהלה של הפלמ"ח.
במשפט התפוגג "המרד." הנאשם העיקרי הסביר את התנהגותו בריתחה ומצב רוח מיוחד. הנאשמים האחרים ביקשו סליחה, וטענו כי הם עולים חדשים ולא התמצאו במתרחש. המסית העיקרי י"ל הורשע בהסתה לאי מילוי פקודה בשעת חירום ונידון לשלוש שנות מאסר, שהומתקו בערעור לשלושה חודשים "בפסק דין קצר
נכתב בו: "בקביעת מידת העונש התחשבנו כבנימוק מקל לפי תקנה 76 לחוקה בעובדה שהיתה קיימת אפשרות שאחיו של הנאשם יימצא בקבוצה שנגדה צריך היה להפעיל את יחידתו של הנאשם וגם במצב רוחו."
עיון בתיקים דומים נוספים מעלה כי רוב הנאשמים העלו טענות כגון: "מצפוני לא הרשה לי להרוג יהודים." וגם: "נשבעתי בעת התקבלי כחבר בארגון שאשתמש בנשק רק נגד אויב העם היהודי. היות והאצ"ל חבר לנשק, לא אוכל להילחם נגד אחים."
ענבר מתמקד בעובדות בלבד, ונמנע כמעט לחלוטין מהערכה ערכית של ההתנהגות השלטונית כלפי הסרבנים. אבל, ניתן להסיק שנעשה מאמץ להקטין את הלהבות, להקל עם הסרבנים ולהוריד את פרופיל ההתנגדות. נחישות ורגישות היו כבר אז. נחישות בהגשת כתבי אישום - ורגישות בקולת העונשים. שילוב שנעדר משתי הפרשות הגדולות של התקופה, טוביאנסקי ואלטלנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
