אושפיזין
אייל גפן בילה את מוצאי החג הראשון בסוכתו של הרב אלימלך פירר בבני-ברק. ויש לו רק מלים טובות לומר על כך
קלמן התקשר אלי ערב לפני ואמר לתוך האפרכסת בלחש אופני, שאנחנו מוזמנים במוצאי החג לאושפיזין בסוכה של הרב פירר.
הרב אלימלך פירר הוא ידען מופלג בענייני חולים ובריאים. כל מי שרופא או פרופסור בארץ ובעולם מסיר את הכובע על כל קביעה או בקשה שלו. לא מדובר בחזיונות מלוחים , בקמעות במחירי מבצע או רוחות שעושות טובה. מדובר בגאונות צרופה וידע בכמויות לא נתפסות, שיצא להם שם בעולם כולו.
השעה 8 בערב לפי שעון תל-אביב. הגבול שמפריד בין חושך לאור הוא רחוב וחצי. בני ברק היא כמו שטייטל שלא עושה עם עצמה כלום. החנויות לאורך הרחוב נראות כמו נלקחו מתוך סיפוריו של שלום עליכם: כובעי יעקב, מכולת טרומפלדור, צעצועי מנחם מנדל. פה ושם פתוחות דלתות לתוך חדרים שמוכרים בהם מאפים מתוקים.
חייליו של הקדוש מסתובבים משפחות משפחות. הגברים ארוזים בקפוטות שחורות ושטריימל, כל אחד אוחז לולב בתוך ניילון וקופסה מוכספת עם אתרוג. הנשים, כמעט כולן מסיעות מלפניהן עגלות ילדים, פניהן טובות ורכות, וכל כולן מוסרות את נפשן לקדושת החג.
במדרגות שעולות אל ביתו של הרב מפוזרים אין סוף ילדים, שמשחקים במשחקים משונים. על דלת ביתו מוצמד פתק שעליו רשם בכתב יד: "פירר". את הדלת פתחה לנו אשתו המסורה של הרב, כשהיא לבושה בגדי חג וכובע חום מדהים ביופיו. נכנסנו לתוך דירה צנועה ומחבקת, עם הרבה אור ומעט שטח.
כבוד הרב ישב בלבוש חגיגי בראש השולחן על מרפסת צרה שהפכה סוכה. הסתכלתי סביב במאות ספרי הקודש, שהיו סדורים בארון ישן. עשרות תמונות קדושות עם דברי תודה והערצה לרב היו תלויות בחוסר סדר. על אחד הקירות היה תלוי מודל מקרטון של ישיבת בעלז, שחלונותיו מוארים. הכל צנוע, קרוב ולא מבקש צעקה.
"זאצח אבק" (שבו לכם) הוא אמר ביידיש. קלמן, עוזרו הנאמן, דאג שהגברים יישבו בצד החיצוני, שמעליו יש סוכה, והנשים יישבו בצד הפנימי שאין בו סוכה. תוך שהוא מסדר, הוא לחש לי שנשים לא חייבות לשבת בסוכה. ניסיתי להבין, אבל הוא עשה לי עם האצבע "ששש...".
על השולחן היתה פרוסה מפה לבנה מניילון ועליה היו מסודרות צלחות. על כל צלחת הונחה לחמניה, שנאפתה לא מזמן במאפיית יצחק ובניו. במרכז השולחן עמדו שתי צלחות גדושות בדגים מלוחים, שהפיצו ריח של חג.
"אס" (תאכלו) אמר הרב. זה טרי, וכשמתחילים אי אפשר לגמור. טעמתי מהלחמנייה ומהדג. טעמם היה טעם גן עדן.
בנימוקי השופטים למתן פרס ישראל לרב אלימלך פירר נכתב: "הרב פירר כונן ובנה מערכת סיוע רפואית לחולים מכל גווני הקשת החברתית. זה שנים מקדיש הרב פירר את כל עיתותיו וכוחותיו לגמילות חסד בהיקף ובגיוון ראויים לציון ובדבקות שאין לה רע".
הרב אלימלך פירר בן 45, אולי טיפה יותר. איש הדור וחסכן בגינונים. הוא מקדיש כל רגע בחייו לעזרה וסיעוד. יש בו כוחות ותעצומות נפש של יחיד בדורו. אין בו טיפת יוהרה או התנשאות. בסבלנות אין קץ הוא מסביר ומייעץ לכל אחד. כל אחד ועולמו.
בקומה ארבע ב"בית מרפא", חדר ההמתנה מוצף באנשים מכל גיל וצבע. אף אחד מהם לא יקבל שום החלטה לחיים או למוות ללא דעתו. לא מפני שהוא רב ויש לו קשר בלתי אמצעי לשמים, פשוט מכיוון שהוא פנומן, גאון ברפואה יחיד בדורו.
לא פעם תמצאו בחדר ההמתנה דוקטורים ופרופסורים, שבאים לקונסיליום דחוף. בחדר הישיבות "בבית מרפא" יש וידיאו קונפרנס לשיחות והתייעצויות טרנס-אטלנטיות.
אשתו הגישה מרק ירקות סמיך, והוא מדי פעם לחש לה ביידיש. קלמן מזג יין אדום בפעם המי יודע כמה וקידש וייחל לחג שמח ולחיים בריאים.
לשולחן ביקשה לבוא אחת מנכדותיו של הרב להראות לו ציור של סוכה. הוא התבונן בחיוך רחב ושאל ביידיש: "את ציירת לבד?". והנכדה, שלא מלאו לה ארבע, ענתה לו "יו איך מאח" (כן אני עשיתי).
אין נושא שעלה בערב והרב לא הפגין בו ידע ועומק בלתי נתפסים. התנהלה שיחה על סטרט-אפים שקשורים לאלקטרוניקה מאד מתקדמת, והוא זה שהוביל את השיחה. דברנו על מורכבות של המצב הכלכלי, והוא ניתח כמו כלכלן בכיר את תנאי השוק. ביקשנו לברר את מצב הרפואה בארץ, והוא כמו מחוקק הביא דברי חוכמה לייעול וקידמה.
בכל רגע שצלצל הטלפון הוא היה שולף אותו מכיס הווסט השחור ומלמל משפטים בעברית וביידיש. העזתי לשאול מאיפה מצבורי הידע האלה? הוא הביט עלי מבודח ואמר שקלמן מדי פעם שוכח את ה"גלובוס" על השולחן במשרד, אז יוצא לו להציץ.
אשתו הגישה לשולחן כוסות עם פודינג מנגו וקישוט כמו שאמי היתה עושה בארוחת ארבע בקיבוץ.
מחוץ לסלון התנהלו חיים מאד תוססים. יש לרב עשרה ילדים ונכדים, שמורגלים ומבינים בהכנסת אורחים. בשלושה חדרים לא מרווחים באופן מיוחד הם מעסיקים את עצם בסדר מופתי. אין בבית שום מכשיר משחית ואין בו אמצעי בידור מוכרים. הכל מתנהל בשקט ובשלווה כמו בבית מקדש.
השעה כמעט חצות. הרב עשה סימנים של חוסר מנוחה. הוא סיים שיחת טלפון וביקש סליחה גדולה ורץ לעוד עשייה וריפוי. קלמן לחש לי שממתינים לו עכשיו שלושה רופאים בסן-פרנסיסקו לשיחת ועידה.
ממש ביציאה הוא אמר לי בלחש שאני צריך לאכול פחות,להתחיל דיאטה. שאלתי אותו איך? הוא אמר לי מבודח, כשטוב לבו ביין: "תאכל הכל אבל אל תבלע".
שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
