גולדן גייט: על החיים ועל המוות
ראזי כנעאן התאבד. כמו גם סילביה פלאת. אבל בניגוד לדליה רביקוביץ ● מי יספר עכשיו את זרקאווי? ● ובכל מקרה, מיהו אנרי פול, וכיצד הוא הופך את המלכה אליזבת ובשאר אסד לסוג של תאומים?
וככלל עליי להבהיר בדרך הנחרצת ביותר: אני תמיד, אבל תמיד, לצדו של המתאבד. צומת הדרכים האישי האכזרי הזה, שבו מתנגשים רגשות אפיים כגון אשמה, חידלון, נפסדות, היוואשות וחוסר אונים, לצד אומץ הלב - הפרוזאי משהו, ועם זאת הבלתי נתפש - שבנקיטת הצעד האלים כל כך, המנוגד כל כך לטבעו האוהב עצמו של כל אדם, מציב אותי תמיד בצדו של המתאבד.
אני יודע, אני יודע, גם היטלר התאבד. גם רוצחים מתועבים גאלו את עצמם מעונשו של העולם לאחר שהמיטו שואה על הזולת. ובל נשכח: טרנד "המחבלים המתאבדים" המתועב שבא להקיא ממנו ואותו מתוך החברה האנושית אל ביבי הגיהנום. ואגב, יש שבוודאי יאמרו, "כנעאן היה מחבל" (שהרי טרם יצאה ההודעה הרשמית על ביטול האקסיומה המפורסמת: "כל הערבים מחבלים"), ויעשו מתמטיקה פשוטה: מחבל + התאבדות = מחבל מתאבד. ומכאן אי אפשר שלא לגזור: התאבדותו של ראזי כנעאן היא פעולת טרור נוספת נגד ישראל.
ואף על פי כן ולמרות כל זאת, המקרה של ראזי שונה. לפחות אצלי. אולי אלה הרינונים על כך שהיה חרא של בן אדם, כלומר זבל אורגני מטונף שהביא במו ידיו למותם של לבנונים רבים בימיו כמושלה הצבאי של ארץ הארזים. אולי אלה הדיבורים על כך שהתאבדותו היא סוג של "הצעה שאי אפשר לסרב לה" שהונחה על שולחנו מאת שליחיו של בשאר אסד. אולי אלה הרמיזות על כך שראזי כלל לא התאבד אלא נרצח, דוגמה נוספת למקצוענות נטולת הרבב של שירות הביון הסורי. ואולי, סתם, בערב יום הכיפורים, כשהכותרות באתרי החדשות באינטרנט הבהבו "שר הפנים הסורי התאבד במשרדו!", האינסטינקט הראשוני שלי אמר: "מי זה דה פאק שר הפנים הסורי? ואת מי זה מעניין? ", אבל גם: "מתי כבר תדע שובע, אלוהים? כמה דם אדם עוד לחינם? ואיזו מסכנה גברת כנעאן. לקבל ידיעה שכזאת. ובערב יום הכיפורים!".
ומאז , אני בעד ראזי. כהתרסה נגד האלוהים והעיתויים חסרי ההתחשבות שלו. וכהתרסה נגד דרכו של עולם. ודרכה של פוליטיקה פנים ערבית. ודרכו של כל מי שאי פעם נטל את נפשו בכפו.
ג ם וואליד אל-זוביירי איננו. כלומר, לא בדיוק עבר מן העולם. אבל אינו שמיש עוד לענייני הטרור האלקאעידי בעיראק. אל-זוביירי זה, מפרסמת סוכנות רויטרס, היה הספר האישי הצמוד של כל האבו זרקאווים שממררים את חיי צבא השחרור האמריקני בעיראק.
ומה ההישג הגדול בלכידת השוקי זיקרי הצמוד של בכירי הטרור העיראקי? ובכן, לא ברור. ובכל זאת, הישג. שאם לא כך, איזה טעם מצאו ה"גורמים" ב"צבא ארצות-הברית" לשחרר את הידיעה על לכידתו? ובכן נוסף, פרסום לכידתו של אל-זוביירי בידי הצבא האמריקני מלמדת כי גם אם אלה לא מצטיינים בהתמצאות במרחב המזרח תיכוני, וגם אם הם מתקשים מאוד באיתור ימינם, שמאלם
או ש, או ש, או ש, הם באמת, אבל באמת, מטומטמים כפי חשדותינו הנוראים ביותר. ואם כך, ובמבט לאחור, ובהמשך לאיומיה של אותה ארצות-הברית על סוריה כאילו תחליף את המשטר הסורי בגין ההתנקשות ברפיק חרירי, האם לא תסכימו כעת שהתאבדותו של ראזי כנעאן היתה לחינם?
גם דליה רביקוביץ איננה. אבל זה, כזכור, אולד ניוז. ולמי שטרם גיבש דעה: מעציבות מאוד. ומכל מקום, הניוז הוא שלא כ"חשש כי רביקוביץ שמה קץ לחייה" מיום פרסום דבר מותה. רביקוביץ, לפי דוח נתיחת הגופה, לא טרפה את נפשה בכפה. אפשר הפרעת קצב קרדיאלית, אפשר אירוע לבבי ממשפחה אחרת. לא ברור. ובכל מקרה, היה זה לבטח דוח נתיחת הגופה המרנין ביותר שהובא לידיעתנו זה זמן מה, מהטעם שיאפשר כעת לרביקוביץ לנוח על משכבה בשלום באמת ולבני משפחתה להמשיך בחייהם בידיעה כי הטבע נהג בה בסגנונו הברוטאלי והלא מנומק, אבל בכך גם הציב אותה בשורה אחת עם כולנו, תחת להוציאה מן השורה אל שורת המתאבדים.
והזיכרון התרבותי שנוהג להתחרמן ממיתולוגיות ליריות של פואטיקנים שהישירו מבט אל תוך עיני העולם הזה ורקקו בפניו "טפו עליך. אני חותך לעולם הבא", הזיכרון הזה, יש לקוות, לא יזכור בפחיתות את שירתה של רביקוביץ, רק מכיוון שלא בלעה מנת יתר של גלולות. הזיכרון הזה - שיש אומרים שהפך את סילביה פלאת, ואת ראשה האדמוני שתקעה בתוך התנור, למשוררת גדולה יותר מסך כל שיריה, למיתולוגיה רומנטית מלנכולית שטשטשה את כושר השיפוט האסתטי של קוראיה - הזיכרון הזה, בסופו של דבר, יקרא בספר השירים של רביקוביץ בעוד הרבה שנים מהיום, וישקלל את ציון שירתה במבחן הזמן ללא קשר לדרך שבה הסתיימו חייה.
הדרך שבה הסתיימו חייה היא רכילות להמון של ההווה, כמו גם המאזניים שעליהם תישקלנה שלוותם של בני משפחתה בשנים שנותרו להם בחברתנו, קוראי השירה וקוראי עמודי המציצנות.
גם אנרי פול איננו. ואלה בכלל חדשות מהמאה שעברה. אז מה נהיה? ולמה נהיה דווקא עכשיו? ומי זה בכלל, שנייה לפני שזרם התודעה של הכותב ממשיך לבצע בציבור מעשים מגונים בפרהסיה, אנרי פול? תזכירו.
לייק, האללללו! אולי "אנרי פול", הנהג הצרפתי של הרכב שבו נסעו דיאנה ספנסר ואהובה דודי א.פ? "אנרי פול", אשר הואשם (והרבה לפני שהסתיימה החקירה הרשמית! ) כי נהג בגילופין וכי הביא לתאונת הדרכים שקטפה מהעולם את נסיכת הלבבות הבולימית שלה, הלוא היא ליידי די. וכמה בכינו, ואיך היינו המומים, ואיך כל מהדורות החדשות היו באטרף, כמעט כמו ביום שבו נודע ברבים שדראזן פטרוביץ' איננו. תאונת דרכים גם כן. בגרמניה הארורה. שיט עם הקטל בדרכים הזה. חרא על אירופה ועל האירופים. רק קטל ועצב הביאו לאנושות.
ולמה נזכרנו באנרי פול דווקא עכשיו? מכיוון שהעיתונות באנגליה טוענת כי יש בידה הוכחות לכך שדגימות הדם של הנהג המנוח זויפו לאחר מותו וכי לא היה שתוי כלוט בשעה שריסק את רכב השרד הפופאלגנטי של מלכת אצולת הידוענים ומאהבה המסרי.
כן, כן, הוא שחשבתם: תיאוריית הקונספירציה מסרבת לגווע. ה-MI5 או הזרוע הצבאית של הסקוטלנד יארד או איזה 008 בחופשת מחלה חיסלו את דיאנה, גורסת הקונספציה, והכל בגלל - כך הטענה שמסרבת לגווע - שלאליזבת נשבר מחרפת הצהובונים המתמשכת שהמיטה דיאנה על משפחתה.
והעובדה ששמונה שנים לאחר מותה של דיאנה עדיין ממשיכה העיתונות הצהובה לבחוש באובסס בתוצאות דגימת הדם של אנרי פול מלמדת שיש דמיון לא מבוטל בין בשאר אל אסד למלכת בריטניה-כלומר אם אתם ניזונים מעיתונות - וגם שבמקום שבו עיתונות הרכילות היא כתבי הקודש החדשים, קל מאוד להבין למה לכידת הספר של מנהיג אל-קאעידה בעיראק היא אייטם חדשותי לגיטימי ומדוע סיכויי ההישרדות של שירת דליה רביקוביץ פחתו השבוע, עם פרסום הידיעה כי נפטרה בנסיבות טבעיות.
● אמן כל מי שקרא את המדור הזה יחיה לנצח.
shai_golden@walla.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
