עדיין מחכים לבית, רצוי ליד הים
חודשיים אחרי ההתנתקות ותושבי אלי סיני עדיין גרים במאהל ביד מרדכי. היום, הם מבינים, שרון הוא היחיד לשנות את המצב. ואם לא, אולי יעברו ביחד לאי בודד
אז אמנם הם כבר מזמן עברו את הגיל המתאים לקמפינג בחיק הטבע, אבל כאשר באוהל ליד גר השכן שליווה אותך ב-20 השנה האחרונות, הם מצליחים לגייס את הכוחות בתקווה שחיי הקומונה יתחלפו מהר בשגרת השכנות אליה הורגלו במשך השנים.
"נורא קל היה לבחור בתפיסת עולם שאומרת שהרסו לנו את החיים ודפקו אותנו, אבל אין פה בכיינות", אומר יניב בן-חגי לוי, אב לשתי בנות, שבחודש הקרוב עומד להפוך לאב בפעם השלישית. "הכול נעשה מתוך בחירה. לא הובילו אותנו ולא הכריחו אותנו להגיע לפה. כל אחד יכול לקום וללכת, כמו שכל אחד יכול לחזור בחזרה", הוא מבהיר.
רעייתו של יניב, רינת, נמצאת כבר בחודש התשיעי להריונה. לפי תחזיות הרופאים, עד סוף החודש היא תעזוב את המאהל לטובת חדר הלידה הקרוב. אבל למרות התנאים הלא פשוטים, במיוחד לאישה בפני לידה, היא העדיפה להישאר עם החברים באוהל, ולא לבחור בפתרונות האחרים שהעמידה לרשותה מינהלת ההתנתקות. "לא התכוונתי לחיות חודשיים באוהל, ובטח שלא עד שאני אלד", היא משחזרת. "אבל חיים משבוע לשבוע. מי חשב שנהיה פה עד החגים? זה משהו שהתגלגל. אני לא תכננתי להיות פה הרבה זמן, אבל לתפיסתי זה משהו זמני ביותר, שאמור להשיג איזה שהיא מטרה".
כששואלים את רינת לגבי תאריך הלידה הרצוי מבחינתה, היא ממהרת להצהיר שהיתה שמחה למשוך עוד קצת את ההיריון. "אני מקווה שזה יימשך עד תחילת נובמבר", היא שולפת. "מאוד חשוב לי להיות פה וברור שאחרי הלידה אני לא אוכל להישאר במאהל. בגלל זה חשוב לי להיות פה כמה שאפשר, כי כל משפחה שתעזוב תוסיף לכאב של האנשים שנמצאים במקום".
השיחה מתנהלת במתחם הענק שהוקם במרכז המאהל וזכה לכינוי "הסלון". כאן הם מעבירים את הערבים יחד, לאחר חזרתם מהעבודה, מתווכחים, מתלוצצים ומנסים לגבש החלטה על הצעדים הבאים. "התנאים פה קשים אבל הכל מתגמד מול מה שאיבדנו", אומר משה שפירא, שהתגורר ביישוב ב-17 השנים האחרונות. "הדרך היחידה לשמור על השפיות זה באמצעות שחזור של הקהילה שהיתה לנו. אם נקבל שטח סמוך לים, בדיוק כמו שהיה לנו, ונעבור כגוש אחד, הפצעים יוכלו להתחיל להגליד".
על הספסל הסמוך יושב שלמה סיטבון, שעבר גם הוא להתגורר ביישוב
היישוב אלי סיני הוקם בשנת 1983 על ידי גרעין של מתיישבים, חלקם מפוני ימית. בשיאו מנה היישוב כ-90 משפחות והוגדר כאגודה שיתופית קהילתית. מרבית התושבים ביישוב המפונה הם חילונים העוסקים במקצועות חופשיים. ועדת הקבלה ליישוב, שפעלה "מתוך מגמה לבנות גרעין חברתי חזק ואיכותי", הפכה לשם דבר באזור הגוש והותירה את חותמה גם על התושבים לשעבר. "שבעה מדורי גיהינום עברתי כדי להגיע לשם", מספר בן-חגי לוי. "זה התחיל בוועדת הקבלה, דרך תקופת ניסיון, בדיקה אצל גרפולוג, ועדה בסוכנות ואפילו בחינות במכון ההשמה 'פילת'".
ב-1 בפברואר 2005, כחצי שנה לפני תחילת הפינוי הכריזו במנהלת סל"ע כי "נחתם זכרון דברים בין 38 משפחות, מחציתן מאלי סיני ומחציתן מניסנית, בדבר מעברם מיישוביהם ליישוב קהילתי בת-הדר שבחוף אשקלון". התחזיות של רבים ממובילי מהלך ההתנתקות היו כי תושבי היישוב יעזבו את הבתים ללא מאבק משמעותי. אבל תחזיות לחוד ומציאות לחוד.
באופן מפתיע הפך היישוב החילוני לסמן הימני של המאבק בהתנתקות, וכך בזמן שבחלק מהיישובים הדתיים התלבטו אם להצטרף לתוכנית ניצנים, חתמו רוב התושבים באלי סיני על עצומה המחייבת לא לנהל מו"מ על עתידן.
"חלק מהתושבים הדתיים שפונו טוענים שבגלל שאנחנו חילונים אנחנו מוכנים להילחם על העקרונות שלנו, בזמן שהם מפחדים ממה שיגידו עליהם, מכיוון שהם שייכים לקבוצת מיעוט", מסבירה עו"ד שריתה מעוז, שהתגוררה ביישוב 13 שנים וכיהנה כיו"ר ועד היישוב.
סמוך למועד הפינוי רווחה ההערכה כי הכוחות המפנים יתקלו ביישוב רפאים, שננטש על ידי רוב תושביו. "דווח שנשארו 3 משפחות ביישוב, אבל כשהמגרשים נכנסו ליישוב כמעט כולם היו בבתים", משחזר בן-חגי לוי. ב-21 באוגוסט, ארבעה ימים לאחר שהתחיל הפינוי הכפוי, נכנסו החיילים לאלי סיני. אבל על פי סיכום שהושג מראש הם לא נדרשו "לתלוש" את התושבים מבתיהם, ותוך זמן קצר עזבו התושבים את המקום בשיירה של כלי רכב וצועדים, שבראשה עמד אביה של לירון הרפז, שנרצחה לפני 4 שנים יחד עם חברה אסף יצחקי על ידי מחבלים שחדרו ליישוב.
סופה של הצעדה היה בשטח ששייך לקיבוץ יד מרדכי, המשמש לצורך גידול חקלאי. אף אחד מהתושבים במאהל לא דמיין לעצמו שחודשיים לאחר מכן יימשכו עבודות הפיתוח באתר. "ביום השני הקמנו יריעת הצללה גדולה שבתוכה מיקמנו את אוהלי השינה", מספר אדמון עמית, ה"פרויקטור" של המחנה. "אחר כך הקמנו מתחם נוסף שהוקצה לטובת המטבח ותוך שבוע גם הרמנו אוהל מרפאה, שמאויש כל היום בתורנות על ידי 3 פראמדיקים". בכניסה למרפאה בחרו התושבים להציב שלט עם הסיסמה שכל כך מזוהה עם ההתנתקות. "כאן מטפלים ברגישות ובנחישות", נכתב שם.
בהמשך נוספו במקום עוד אוהלי שינה, אחד האוהלים הוקצה לטובת גן ילדים ופעוטון, קרוואן בינוני הוקצה לטובת המטבח המשותף ואפילו מכולת קירור נחתה בשדות יד מרדכי. לאט-לאט הפך המחנה הזמני לקיבוץ של ממש. תורנויות מטבח, רשימות שמירה, תורנויות ניקיון ואפילו מופע אורח של השכן לשעבר, אריאל זילבר. לקראת החורף מתכנן עמית גם להקים במקום חממה ענקית, שתבטיח שהתושבים לא יטבעו בבוץ. "למעשה זה יהיה אזור סטרילי עם שרוולים לכיוון הכביש הראשי ולחניה, כך שיהיה אפשר להמשיך בשגרת החיים", מבטיח עמית. "הכול נעשה בכוחות עצמנו ובעזרת עם ישראל. אולי איבדנו את המדינה, אבל לא איבדנו את העם".
אבל מעבר לסוגית ההתרחבות ותקיעת היתדות, מעסיק את דרי המאהל נושא אחד ויחיד: הניסיון למצוא פתרון קהילתי שישביע את רצונם וישחזר כמה שניתן את המרקם והאופי של היישוב שנהרס. בינתיים נפסלו משיקולים כלכליים כמה אופציות שהעלו החברים, בהם בנייה באזור חוף הים באשקלון ובאשדוד והעתקת היישוב כמקשה אחת לאזור ניצנים. כרגע עומדת על הפרק דרישתם של התושבים לעבור לאזור פלמחים, דרישה שבינתיים לא זוכה להסכמה של נציגי הממשלה ומנהלת שטוענות כי מדובר ב"פיתרון לא מידתי".
לטענת התושבים, שמאי מטעמם מעריך את שווי הקרקע באזור המבוקש בכ-150 אלף דולר. המדינה, כך הם טוענים שהובהר להם, תהיה מוכנה לשלם סכום של כ-80 אלף דולר ולא יותר. אבל גם על הנתון האחרון ניטשת מחלוקת, כאשר במשרד ראש הממשלה טוענים כי לפי הערכה שמצויה בידיהם, "שווי הקרקע באזור ניצנים עומד על 240 אלף דולר, כאשר על פי החוק שווי הפיצוי עבור קרקע לו זכאים המתיישבים הינו 50 אלף דולר".
בינתיים מקיימים הצדדים סוג של דיאלוג ביניהם, כאשר על המגעים מנצח מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אילן כהן. לפני כמה שבועות גם אורגנה פגישה עם ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, דמות שעד לא מכבר לא זכתה לפופולריות שיא בקרב תושבי היישוב והיישובים האחרים שפונו. "בשיא הפתיע אותנו לטובה בפגישה והוא גילה נכונות לעזור", מספרת מעוז, שהשתתפה בפגישה המצומצמת. "הוא מדבר על פתרונות יצירתיים, אבל יש צורך במישהו מלמעלה שיחליט לפתור את העניינים ומהר".
כאשר מעוז מדברת על מישהו מלמעלה, היא מכוונת לאדם אחד: אבי תוכנית ההתנתקות, ראש הממשלה, אריאל שרון. והיא לא לבד. בקרב מרבית מדיירי המאהל חלחלה כבר התובנה כי האדם היחיד שמסוגל לרבע את המעגל הוא זה שהחליט לפנות אותם מביתם. "עד שראש הממשלה לא ידפוק על מכסה מנוע, כמו שהוא עשה בניצנים, ויודיע שצריך להגיע מהר לפיתרון זה לא יקרה", אומר בן-חגי לוי. "אילן כהן הוא בחור מאוד חיובי והוא מקדיש לנו זמן, אבל זה כנראה לא מספיק.
"ההגינות מחייבת את ראש הממשלה לבוא היום, לפנות את הזמן, לשבת עם האנשים בלי מתווכים ומנכ"לים", מוסיף בן-חגי לוי. "אנחנו אמנם לא נשכח בחיים את מה שהיה, אבל אין אופציה אחרת. ואם מדובר בשאלה של אבטחה או כבוד, אנחנו מוכנים לבוא גם אליו". גם סיטבון משוכנע שהכדור נמצא בידיים של שרון. "הוא אמנם רמס אנשים, אבל היום רק הוא יכול להזיז עניינים. אצל שרון עושים את הבירוקרטיה אחרי המעשה, וזה הדבר הכי קל", הוא אומר. סיטבון גם קורא ככל הנראה את הסקרים האחרונים, ומצהיר, ספק בצער ספק בתקווה, כי שרון "הוא גם ראש הממשלה הבא שלנו, באחריות". לדבריו, "העם אוהב את האנשים האלו - אלו שעושים צעדים, רומסים ומבצעים".
אבל לא רק ראש הממשלה זוכה לעדנה מחודשת במאהל המפונים באלי סיני. גם צה"ל, שהיה עד לא מכבר במרכזו של הוויכוח שניטש בין המפונים לממשלה, ושהיו מי שניבו כי מעמדו ייסדק בקרב המפונים, עד כדי סרבנות גיוס של נפגעי התוכנית, זוכה לאמון יחסי אצל תושבי היישוב החילוני. "למרות שבעיניי רבים מהישראלים אני נתפס כסחטן ורודף נדל"ן, לפני שבועיים חתמתי ופקססתי בחזרה את אישור ההתנדבות לשירות מילואים בצה"ל", מספר רוני אילוז, תושב אשקלון לשעבר, שעבר ליישוב לפני 8 שנים. "אני עדיין חושב שזאת המדינה שלי ואני עדיין פטריוט למדינה שבשבילי היא הכל".
גם לדניאל פימה, תלמיד י"ב שעבר ליישוב לפני כשנתיים, אין כל התלבטות בשאלת הגיוס לצה"ל. "אנחנו, שגדלנו על ערכים של אהבת האדמה ואהבת הארץ ושחיילים זה דבר קדוש חטפו סטירה", הוא מספר. "בהתחלה בשיחות שקיימתי עם הילדים והחיילים ביישוב רווחה הדעה שלא צריך לשרת בצבא. אבל אמרתי שאני כן יתגייס, לא בשביל המדינה שלי אלא בשביל כל אחד מהאנשים שחירפו את נפשם בשביל המדינה הזאת". לדברי פימה, בהתחלה הקו שהוא הוביל לא זכה לתמיכה גורפת, "כי כל העניין של הפינוי היה עוד טרי. אבל בסופו של דבר כולם חזרו לצבא, אם כי יש ערעור במעמד הזה של הגוף שנקרא צה"ל".
אבל מי שזקוק להמחשה לגבי השבר שנפער בין התושבים ללובשי המדים, יוכל ללמוד עליו מפיו של סיטבון. "באחד הימים אחרי הפינוי ישבתי במשרד, כשלפתע ניגש אלי קצין וחיבק אותי מאחור", הוא מספר. "אני קיבלתי צמרמורות בגוף ושאלתי אותו ישר אם הוא מכיר אותי מהפינוי. הוא אמר לי 'מה קרה לך, אני קליינט שלך' ואני נאלמתי להתנצל בפניו והסברתי לו שכאשר חייל מחבק אותי זה עושה לי טראומה".
בינתיים, עד שהמשא ומתן ישא פירות, אם בכלל, משתעשעים התושבים ברעיון לרכוש אי בודד, ולעבור אליו כקבוצה. היה כבר מי שעשה את הבדיקות לגבי אתרים פוטנציאלים, כאשר אחת האפשרויות שנבדקה היא לרכוש אי באזור הפיליפינים. "גם אם נחליט שזהו יורדים מהארץ, נעשה את זה ביחד. האי זה פנטזיה, אבל אנשים לא רוצים לעזוב כל כך מהר את המדינה שהם נלחמו בשבילה והקיזו דם למענה".
גם סיטבון מרשה לעצמו לפנטז על עצי קוקוס ושקט אין-סופי. "אנחנו מדברים מדי פעם על העניין של האי, אבל זה לא פשוט. אנשים מחוברים למדינה הזאת בכל מני קשרים, בין אם משפחה, עבודה, או תעסוקה. לעשות דבר כזה זה לא קל וזה מפחיד, אבל בפנטזייה זה קיים".
מי שככל הנראה לא תצטרף להפלגה, אם זאת תצא בקרוב, היא רינת בן-חגי לוי ההרה. "אנחנו רוצים להישאר פה, אוהבים מאוד את האזור הזה ולכן העניין הזה של לעזוב הוא לא מעשי. בסך הכל רוב האנשים שגרו באלי סיני הם אנשים רגילים ולא אידיאליסטים שבאו לייבש ביצות. אנחנו רוצים להמשיך את החיים, לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור הביתה".
hyaniv@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
