חירות, שוויון, אחווה
לגורילות, שימפנזים וחבריהם לקבוצת קופי האדם יש רגשות, חוש הומור ואינטליגנציה גבוהה והם יכולים לתקשר מצוין עם בני אדם. נשמע טוב, אבל בדרך כלל הם גומרים רע. כקורבנות ציד, כחיות מעבדה, כמוצגים בכלובים. האקטיביסט איתי רופמן קורא לשנות את מצבם של מי שכל כך קרובים אלינו. ביחד עם אביו הוא מתכנן להקים מקלט לקופי אדם בשטח פתוח, שיכלול גם מסגרת טיפולית לאנשים עם צרכים מיוחדים. את ברכת הדרך החשובה ביותר הם כבר קיבלו. מג'יין גודול, השימפנזולוגית הנערצת
הם קרובים אלינו גנטית. חיים במשפחות, מנהלים חיי חברה עשירים, מביעים שמחה, עצב, כעס ודאגה ומסוגלים לבטא גם מחשבות מופשטות. יש להם אינטליגנציה מפותחת וחוש הומור נפלא. השימפנזים, הגורילות, קופי הבונובו והאורנג-אוטנים, כל אלה שנהוג לכנותם "קופי אדם", הם לפי ההגדרה המדעית העכשווית "הומינידים", קבוצה טקסונומית (שיטת מיון היררכית בביולוגיה) שאליה שייכים גם בני האדם.
ובכל זאת אנחנו מרשים לעצמנו להרוג, לכלוא ולנצל אותם. הם ניצודים בטבע בגלל בשרם, נמקים בכלובים קטנים בגני חיות, נאלצים לבצע פעלולים משפילים בקרקסים ומשמשים למחקר. גם בלי להיכנס לתאוריות הטוענות שקופי האדם הם למעשה סוג של בני אדם, בעולם מתחילה להשתרש כיום הדעה שמקומם של אלה אינו מאחורי סורג ובריח. בניו זילנד אף חוקקו לאחרונה חוק האוסר לנצל אותם. ועדיין המצב טעון שיפור גדול.
בארצות הברית, למשל, מוחזקים כ-1,600 שימפנזים במעבדות מחקר. כשהם לא על שולחן הניתוחים הם כלואים בכלובים קטנים, על חזם מקועקע מספרם הסידורי. למרות שהשימפנזים יצורים חברתיים מטבעם הם מוחזקים בבידוד. במסגרת המחקרים מדביקים אותם בנגיפי איידס, עגבת, צהבת ובנגיפים קטלניים אחרים, והם משמשים גם לניסויים בקרינה, בהשתלות לב, בתרופות, בניסויים התנהגותיים ועוד. רבים אחרים מושפלים בתעשיית הבידור, נאלצים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם וללבוש תלבושות מגוחכות להנאת הקהל. רוב השימפנזים המשמשים לבידור נלכדו בטבע ונלקחו בינקותם מאמותיהם (שנטבחו). שיטות האילוף הן לרוב כואבות וכרוכות בהפחדה ובענישה.
בישראל לא משתמשים כרגע בקופי אדם למחקר, אך כמה עשרות מוחזקים בגני חיות לסוגיהם. איתי רופמן, סטודנט לאנתרופולוגיה ולוחם למען זכויות בעלי חיים בן 23, ואביו הביולוג ד"ר אהוד רופמן, טוענים שהתנאים בהם מוחזקים קופי האדם בארץ משפילים ומבזים. "הם הומינידים בדיוק כמונו", אומר אהוד רופמן. "מחקר מדעי עדכני מראה ש-99 אחוז מהגנים שלנו זהים לאלה של השימפנזים, אלא שאנחנו חזקים יותר".
האב והבן מבקשים להקים בישראל מקלט או הוסטל, שאליו יועברו מגני החיות השונים. במקום החדש יוכלו לדבריהם קופי האדם לחיות בכבוד, ללא כליאה ובלי שיוצגו לראווה. הרופמנים מגיעים מצוידים בערימות של מסמכים, מאמרים ותקליטורי מחשב. בישראל, הם מספרים, חיים כיום כ-50 קופי אדם בגני חיות ובפינות חי. "התנאים בחלק מהמקומות האלה מזעזעים", אומר רופמן האב. "הם חיים בבטונדות, ישנים על הרצפה והכי נורא זה שהם בתצוגה. אנשים עוברים מולם כל היום, מסתכלים, זורקים חפצים ואוכל שלא תמיד מתאים ולעתים מרגיזים אותם מאוד. הפרטיות נשללת מהם, כדי שאנחנו, בני האדם, נוכל להסתכל עליהם".
תצפיות על קופי אדם בשבי, בעיקר במעבדות מחקר, מראות שהלחץ הנפשי הקשה מביא להתנהגויות פסיכוטיות. "הם מורטים את שיער גופם, מטילים מומים בעצמם", ממשיך ד"ר רופמן לפרט. "היו שימפנזים שאפילו הצליחו לחתוך לעצמם את הוורידים בעזרת כוס פלסטיק שבורה. הם מפתחים דיכאון, התנהגות אלימה, הפרעות אובססיביות-קומפולסיביות, ממש כמו בני אדם שכלואים בבתי כלא או במוסדות פסיכיאטריים".
גם מי שלא שמע על דארווין יכול להתרשם מתוצאותיהם של מחקרים רבים שנעשו על קופי אדם, המצביעים על התנהגויות מוכרות. "בטבע השימפנזים חיים בקהילות, מעין שבטים עם היררכיה ומנהיג", מספרים הרופמנים. "לכל שבט יש צבא שמורכב מהזכרים הצעירים, שיוצא למלחמות בשבטים אחרים, מצויד בכלי נשק מאבנים ומקלות. הם מכינים לעצמם אוכל, עושים דייסות, סלטים, מערבבים מזון. הם יוצרים נייר טואלט מעלים ומנקים את עצמם, מצחצחים שיניים בעזרת צמחים ויודעים לנצל צמחים גם להכנת תרופות. הבוגרים מלמדים את הצעירים מה טוב לאכילה ואיזה חלקים בצמח רעילים. יש להם גם דת, למרות שהיא מאוד פרימיטיבית. ריקודי הגשם שלהם מתועדים בספריה ובמחקריה של ד"ר ג'יין גודול, ויש להם טקסים שמזכירים את אלה של המסאי מרה ושל האבוריג'ינים. יש להם גם חוש הומור, הם מחקים אחד את השני מאחורי הגב.
"הם מבינים שפות ויכולים ללמוד לתקשר בשפת הסימנים, כולל הבנה של מושגים מופשטים, אבל לא פיתחו דיבור כי מיתרי הקול שלהם שונים משלנו. מבחינה אנתרופולוגית, רוב ההתנהגויות שלהם אנושיות. אנחנו היינו הם והרבה דברים בסיסיים נשארו אותו הדבר, יצר המלחמה למשל, ומצד שני האמנויות והשימוש במכשירים, שאנחנו שכללנו. הם בעצם די דומים לאדם הקדמון לפני גילוי האש. הם לא עברו אבולוציה כמונו כי בסביבת המגורים המשוונית באפריקה, שהשתמרה כמעט כמו שהיא, לא היה צורך בשינוי מהותי".
מי שהוכיחה לעולם עד היכן מגעת האינטליגנציה והיכולת של קופי האדם לתקשר היא גורילה בשם קוקו,שגדלה אצל הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר פרנסין פטרסון.
בסרט תיעודי מרתק הסוקר את שנותיהן ביחד, טוענת פטרסון שלא לימדה את קוקו דבר שלא היה טבוע בגורילה מלכתחילה. לדבריה, המהירות העצומה בה למדה קוקו את הסימנים הראשונים, כשבועיים בלבד, מעידה על כך ששפת סימנים היא דרך התקשורת הטבעית אצל הגורילות.
קוקו אוהבת שיקריאו לה ספרים ומגלה העדפה לספרים מסוימים. היא גידלה חתול כחיית מחמד, בחרה שידוך מבין כמה זכרים שהוצעו לה באמצעות קלטות וידאו, בכתה כשהיתה עצובה, הביעה את רצונה בתינוק (אבל לא הצליחה להזדווג עם בחיר לבה בתנאי השבי), תיארה חלומות שחלמה ושיחקה משחקי דמיון.
גורילה נוסף שגדל אצל פטרסון, זכר בשם מייקל, למד גם הוא את שפת הסימנים ואף התגלה כצייר מחונן. אחד הדברים שסיפר מייקל לפטרסון בשפת הסימנים הוא כיצד צדו אותו. הוא תיאר איך הרגו ציידים את הוריו וקטעו את כפות ידיהם (הנמכרות כמאפרות באחדים משוקי אפריקה). אחרי מותו של מייקל מהתקף לב התברר שקוקו והגורילה הזכר הנוסף, אנדומה (הזכר שבחרה כשידוך וחי עימה עד היום), מבינים את המושג מוות ומתאבלים ממש כמונו. הם בכו, סירבו להישאר לבד, ביקשו שיותירו להם אור קטן בלילה ועוד. קוקו בילתה זמן רב בחדרו של מייקל, הריחה את השמיכות שלו, וכשנשאלה להרגשתה ענתה שהיא עצובה ושהיא בוכה. הנה לכם חומר למחשבה כשתבהו בשימפנזים בגן החיות הקרוב למקום מגוריכם.
למרות גילו הצעיר, לאיתי רופמן רזומה עשיר בתחום הפעילות האקולוגית וההומניטרית. את הרומן עם בעלי חיים נכחדים החל כבר בגיל 13, כשהבחין שהשלולית הגדולה הסמוכה לבית ספרו, בית גידול למיני דו-חיים, עומדת להתייבש בגלל פרויקט נדל"ני. הוא הפציץ במכתבי מחאה את העירייה ואת רשות שמורות הטבע וגויס על ידי חוקרים מאוניברסיטת תל אביב לאיסוף בעלי חיים מהשלולית כחלק מקמפיין להצלתם.
המפגש עם הצפרדעים רק פתח את תיאבונו ורופמן התביית על ארגונים אקולוגיים נוספים, בארץ ובחו"ל, כשהוא מציע את שירותיו בייזום ובהשתתפות בפרויקטים לשמירת טבע. אחד הארגונים שפנה אליהם היה המכון של ד"ר ג'יין גודול, חוקרת השימפנזים הידועה, העוסק בעיקר בשימור קופי אדם ואזורי מחייתם. זמן מה לאחר פנייתו הגיע אליו פקס אישי מהחוקרת. "היא כתבה שהיא שמחה לשמוע על הפרויקטים שלי ושתשמח אם אתגייס למכון שלה", הוא מספר. "הייתי אז רק בן 18 והיה מדהים לקבל תשובה אישית מאישיות כמוה. היא שלחה לי המון חומר על הומינידים, קראתי את כל הספרים שלה וקיבלתי הרבה תובנות וידע שלא היו לי".
בהמשך הצטרף רופמן ל"Roots and Shoots", תוכנית בינלאומית של מכון גודול שמעודדת צעירים בעולם ליזום פרויקטים לטובת בני האדם, בעלי החיים והסביבה. בין לבין נכנס לתמונה אביו, ששימש בעבר כחוקר במכוני הבריאות הלאומיים בארצות הברית וכיום שותף בחברה שפיתחה טכנולוגיה לטיהור מי שתייה. ד"ר רופמן השתלב ככוח מניע בפעילותו הנמרצת של הבן. זו כללה פרויקט בתנועת הנוער העובד והלומד בנושא ניצול השימפנזים על ידי בני האדם, עבודה בגני חיות ופינות חי ואיסוף חומר על מצב ההומינידים בארץ.
ב-2002 פתח איתי בפרויקט הומניטרי לקירוב הלבבות בין העמים בעקבות המלצתה של גודול. ל"שירות הלאומי" הזה בחר בכפר רג'ר, שחצוי על ידי קו גבול דמיוני בין ישראל ללבנון ותושביו סובלים מעוני, מאבטלה ומהזנחה של הרשויות. הוא עבר להתגורר בקיבוץ דן ויזם פרויקטים לילדים ולבני נוער בכפר, אסף למענם תרומות, לקח נציגים מהכפר לכנס של האו"ם ברוסיה ובקרוב מתכוון להקים שם, בסיוע שלוחת מכון גודול באוסטריה, גן שעשועים לילדים, שמעולם לא ראו מגלשה או קרוסלה מקרוב.
בינתיים נוצר בין איתי לבין גודול קשר אישי חם, שהתנהל במכתבים ובשיחות טלפון, עד שלפני שנתיים נפגשו לראשונה פנים אל פנים. "רשל הנסן מהארגון 'פאונה', שגודול חברה בוועד המייעץ שלו ושמפעיל בקנדה מקלט לשימפנזים, הזמינה אותי לפגוש את ג'יין והשימפנזים ולהרצות על הפעילות שלי באוניברסיטאות ובתי ספר באזור קוויבק, תחת הכותרת 'כוחו של היחיד לשנות'", מספר איתי על המפגש הראשון. "ישבנו יחד לארוחת בוקר, והיא התגלתה כאדם מאוד ונחמד ומאוד אופטימי. בהמשך היא הציגה אותי כחבר טוב שלה". בעקבות המפגש והביקור בבית המחסה של פאונה החל להתגבש במוחו של רופמן הצעיר רעיון להקים גם בישראל מקום כזה.
לפני כשנה וחצי החל איתי, עם אביו, לנסח את חזון המקלט. הוא מורכב משני עקרונות מרכזיים: הטבת התנאים של ההומינידים וטיפול באוכלוסיות מיוחדות. הסוגיה הטיפולית קרובה ללבם מכיוון שלרופמנים קרוב משפחה הסובל מעיכוב התפתחותי ומהפרעת תקשורת.
"הרציונל הוא", מסביר אהוד רופמן, "שמאחר שלאוטיסט אין תקשורת עם הסביבה ויש לו רתיעה מהנורמה, כשאתה שם מולו מישהו ברמת נחיתות דומה לשלו, מישהו שגם הוא חריג, יהיה קל יותר ליצור קשר ביניהם".
אבל לא רק אוטיסטים, גם מפגרים, חולי נפש, פגועי הלם קרב ועוד יוכלו להגיע לטיפול ותוכל להיות אינטראקציה גם עם אנשים בריאים לצורכי לימוד והתבוננות הדדיים. "אנחנו חושבים על שטח גדול, שיחולק לאזורי מחיה נפרדים לשלושת סוגי קופי האדם החיים בארץ. ההומינידים יחיו בפרטיות ולא יופרעו על ידי הקהל. המבקרים יעברו בשבילים מבודדים מיוחדים, שיאפשרו התבוננות חד-כיוונית בקופי האדם. לא יהיו חדרוני שינה מבטון וחצר תצוגה. קופי האדם ישהו היכן שירצו".
המגע עם המטופלים יתרחש בחדרים מיוחדים, שיחולקו לשניים. "בצדו האחד של החדר יהיו האנשים ובצדו השני ההומינידים. ביניהם תעמוד מחיצה שתשמור על בטיחות, אבל תאפשר לראות ולשמוע זה את זה בצורה אופטימלית ואף להעביר חפצים. אין לנו ספק ששני הצדדים ירצו ליצור קשר".
המודל של הרופמנים הוא בית המחסה לשימפנזים של פאונה בקוויבק. המקום, שנוסד ב-97' על ידי ד"ר ריצ' רד אלן וגלוריה גרו, וטרינר וספרית כלבים, משתרע על שטח טבעי נרחב ומאכלס בתנאים מצוינים שימפנזים ששרדו ניסויים, מרביתם הודבקו באיידס. "יש להם שם חופש כמעט מוחלט, פרטיות, גישה חופשית לאוכל ובעיקר זכות שלא ייעשו בהם דברים מכאיבים. יש שם אפילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמטפלים בטראומות מהשנים במעבדות".
לצורך הקמת המקלט ושינוי מעמדם של ההומינידים בישראל מתכוונים הרופמנים להקים עמותה בשם עיל"ה (עמותה ישראלית לזכויות הומינידים) ולגייס אנשים בעלי עניין וכמובן מממנים. פאונה ומכון ג'יין גודול ייתנו למקום מטרייה אידאולוגית. אגודת צער בעלי חיים ישראל-תל אביב כבר נרתמה ליוזמה. עמותת "נגיעות", המסייעת לילדים אוטיסטים בצפון הארץ, הביעה גם היא נכונות להשתתף בפרויקט. יהודה בר, מנכ"ל הספארי ברמת גן, שהרופמנים העלו בפניו את יוזמתם בעבר, גילה לדבריהם פתיחות לרעיון שההוסטל יוקם בשטחי הספארי או בסמוך להם.
איך תשכנעו בעלי גני חיות אחרים להעביר להוסטל את קופי האדם שלהם?
איתי: "אנחנו מאמינים שגני החיות הקטנים, שבהם מוחזקים שימפנזים בתנאים מחפירים, ישמחו להיפרד מהם לטובת בית המחסה החדש. לגבי הספארי, המקום היחיד בארץ שבו מוחזקים שלושה סוגי הומינידים, אנחנו יודעים שישמחו לשתף פעולה איתנו לשיפור תנאי חייהם".
באגודת צער בעלי חיים בישראל-תל אביב מאמינים שזה הזמן לשקם את כל חיות הבר הכלואות בגני חיות ובפינות החי בארץ. "נכון שלא את כולן אפשר להשיב לטבע", אומר גדי ויטנר, דובר האגודה, "אבל הדבר הנכון הוא להעביר אותן לשמורות שיקום. הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תקים שמורות ראויות לצרכיהן. המאבק לשינוי המעמד של ההומינידים לא יהיה קל, ודרושים לו לא רק ארגונים לרווחת בעלי חיים אלא גם ארגונים לזכויות אדם. אנחנו מצטרפים למאבק העולמי שמנהלת זה שנים ג'יין גודול לשחרור חיות הבר מכלאן ומקווים שהציבור בישראל יצטרף למאבק ההומני".
בגני החיות בארץ קצת פחות מתלהבים מהרעיון. בספארי מוחזקים כיום 12 שימפנזים בשטח של דונם, שש גורילות בשטח של 750 מ"ר ושישה אורנג-אוטנים בשטח של חצי דונם. בלילה הם ישנים בכלובים.
"אם יש משהו שיוכל לעזור לאוכלוסיות מיוחדות אני מוכן לשתף פעולה", אומר יהודה בר, מנכ"ל הספארי, "אבל בתנאי שקופים ימשיכו להיות קופים ולא ננסה להפוך אותם לבני אדם, שיישמרו כללי הזהירות ושיהיו מתקנים מתאימים. אם יהיה גוף שיממן את הפרויקט הזה, אני הראשון שאשתף פעולה. "אבל", מסייג בר, "זה לא יכול להיות כמו בטבע וממילא מדובר בבעלי חיים שנולדו וגדלו בשבי ולא מכירים משהו אחר. לדעתי חשוב להמשיך ולהציג אותם לבני אדם כדי להגביר את המודעות לשמירת בעלי חיים, ואני לא רואה הבדל במובן הזה בין קופי אדם לבין חיות בר אחרות. כמובן שאם היה לי מימון הייתי משפר את התנאים של קופי האדם ושל כל בעלי החיים".
בגן החיות התנ"כי בירושלים מוחזקים 15 שימפנזים, שבמשך היום נמצאים בחצר בגודל דונם ובלילה ישנים בכלובים. "מה שחשוב הוא לא מספר הגנים הזהים בינינו לבין השימפנזים, אלא האיכות של הגנים", אומר שמוליק ידוב, המנהל הזואולוגי של גן החיות. "בינינו לבין חמנייה יש זהות גנטית של 80 אחוז ובינינו לבין ציפור של 90 אחוז. לגבי ההתנהגות של קופי אדם, אין לי כלים לחלוק על מחקרים שנעשו בנושא, אבל יש גם מחקרים שטוענים שמדובר באלמנט של חיקוי".
ידוב מסכים עם הקביעה שיש לשפר את איכות חייהם של קופי האדם בשבי. הוא חושב שזה נכון לגבי כל בעלי החיים ומציין שגם חלק מבני האדם בעולם לא מקבלים את זכויותיהם הבסיסיות. "ברור שחיים בשטח גדול עדיפים על חיים בכלוב, אבל חשוב גם איך המקום נראה ומנוהל. יש הרבה שמורות ומקלטים בעולם שנראים רע יותר מאשר גני חיות, למרות הכוונות הטובות. זה קורה בעיקר בארצות המוצא של בעלי החיים, אפריקה למשל, שבהן התשתיות והתנאים הפיזיים גרועים".
מקלט במקום שאינו ארץ המוצא של בעלי החיים הוא בעיני ידוב סוג של גן חיות. "יש שם אמנם שטחים גדולים וטבעיים, אבל הם מגודרים. אין ספק שזה הכרחי, כי לטבע כבר אי אפשר להחזיר חיות שגדלו בשבי, מה גם שהטבע לצערנו הולך ונעלם. היערות מצטמצמים, יש ציד פראי של קופים וסחר בבשרם. הייתי סוגר בשמחה את כל גני החיות אם היה טבע".
אם היה קם מקלט לקופי אדם בישראל, הייתם מעבירים לשם את השימפנזים שלכם?
"אנחנו מעבירים שימפנזים למקומות אחרים כל הזמן. יש ריבוי טבעי, שבעבר ניסינו למנוע אותו, אבל הבנו שזו זכותם האלמנטרית. לתינוקות שנולדים אנחנו נאבקים למצוא בתים טובים, בגני חיות, בשמורות ובמקלטים. אם יהיה מקום כזה נשמח להעביר לשם את השימפנזים שאין להם מקום אצלנו. אבל לא נראה לי שזה יוכל לקום בימינו, זה חזון רחוק".
לילך בן-הרוש, מנכ"ל עמותת "נגיעות", קצת יותר אופטימית. "אני מכירה את איתי רופמן דרך פרויקטים למען איכות הסביבה. הוא בחור צעיר ונלהב עם המון קשרים בארגוני איכות סביבה בעולם. הרעיון שלו נראה גדול, אבל אפשר לממש אותו, זה רק מצריך מימון. מבחינת קרקעות יש לנו כאן בצפון הרבה אפשרויות". בן-הרוש אופטימית גם לגבי התועלת שיפיקו האוטיסטים מהמפגש עם קופי האדם. "הניסיון מוכיח שקשר בין ילדים אוטיסטים לבעלי חיים מניב תוצאות, למרות שבגדול, העבודה עם הילדים האלה היא כמו ירייה באפלה. כל דרך, גם ההזויה ביותר, שיכולה לקדם את הילדים, מקובלת עלינו".
גם גודול, המנטורית, רואה טובות. "לכל אורך היכרותי עם איתי רופמן", אמרה השבוע, "הוא הוכיח את מסירותו הרבה לבעלי חיים ורווחתם, אם במסגרת עבודתו בפרויקט Roots and Shoots ואם באופן עצמאי. בתי מחסה טובים נחוצים מאוד לשימפנזים חסרי בית. אם איתי מעורב בפרויקט, אין ספק שזה יהיה עוד פרויקט שייהנה מהיכולות והאנרגיות המיוחדות שלו".
להשתתפות או תמיכה בעמותה: טל' 054-5409296, דואר אלקטרוני eroffman@netvision.net.il.
נא להמתין לטעינת התגובות
