חידת אסד
רק כמה דקות של נסיעה מפרידות בין ארמון הנשיאות בדמשק למשרדו הצנוע של מנהיג הג'יהאד האיסלאמי. אבל זה לא מטריד במיוחד את בשאר אסד. למרבה הפלא, הוא מאמין שפיגועים כמו זה שאירע שלשום בחדרה עוזרים להסיט ממנו את תשומת הלב העולמית. האם מדובר באדם מתוכנן ומחושב המתמרן על סף התהום, או בחנון שהתחנך בבתי ספר מערביים מעודנים ומובל על ידי חבורת העלאווים המשופמים שסובבת אותו?
ישבו שם שלושה שגרירים אחרים: הרוסי, הסיני והאלג'יראי, על גיבוש אסטרטגיה באותו נושא, רק להפך. איך להציל את אסד ומשטרו. שלושת השגרירים המערביים פנו אחורה וחיפשו לעצמם חדר אחר.
• בדמשק, באותה שעה, קיבל הנשיא הסורי דיווחים ראשונים על הפיגוע שהוציא הג'יהאד האיסלמי בחדרה. אסד צהל. למרבה הפלא, האיש מאמין שזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. להסיט את תשומת הלב העולמית מארצו לארצנו. מהטרור שלו, לטרור שלנו.
הוא מתקשה, עדיין, לקשר בין שניהם. דקות ספורות של נסיעה איטית מפרידות בין ארמון הנשיאות של המשטר העלאווי לבין משרדו הצנוע של רמדאן שלאח, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי. ועדיין, אסד לא יודע, לא שומע, לא מבין.
אף אחד לא ממש יודע מה עובר לו בראש. לארגוני המודיעין המערביים לדורותיהם, בכללם גם הארגונים שלנו, יש היסטוריה של כישלונות מפוארים בכל הקשור להבנת סוריה. ראו חאפז אסד בשפרדסטאון ובז'נבה. עם אסד הבן המצב חמור אף יותר.
האם הוא אוטיסט? האם הוא מבין את מצבו? עד כמה הוא מתוכנן ומחושב, מתמרן על סף התהום ומתכוון למעשיו, או שמא מדובר אכן באזרח מודאג ומבוהל, חנון שהתחנך בבתי ספר מערביים מעודנים ואף אחד לא הכין אותו לחבורת העלאווים המשופמים, בדרגות ובמדי השרד, שסובבים אותו בהקפת חניקה, בעודו בוהה בחוסר אונים באפלה המתעבה סביבו?
• מהמקומות הגבוהים ביישוב בת-חפר שבשרון ניתן לראות בקלות, כעל כף היד, את שלושת הכפרים: סיידה, א-טיל ועילר. כפרים קטנים, צפופים, מפוזרים אחד ליד השני, שלושה-ארבעה קילומטרים מגדר ההפרדה. לכאורה, הושט היד וגע בם. במציאות, לא קל. אלה הכפרים שבהם רוחשת תשתיתו התוקפנית, העיקשת, של הג'יהאד האיסלאמי.
בא-טיל גדל ונולד לואיי סעדי, שנורה בתחילת השבוע על ידי לוחמי דובדבן כמעט במקרה. מאז ומעולם גדלים שם, בכפרים האלה, אנשים בעייתיים. הבריטים היו הראשונים שזיהו את התופעה. "אנשים עם ראש קשה", אמרו על כפריי האזור בשנות השלושים של המאה הקודמת. מאז, הראש עוד התקשה. גם כשהוא נשבר, מדי פעם, כמו שקרה לסעדי השבוע, הוא ממשיך לייצר בעיות.
• בתל-אביב התכנסו ביום רביעי בלילה ראשי מערכת הביטחון.
מצד שני, היתה מוכנות נפשית לאפשרות שמדי פעם "יתחלק" פנימה פיגוע. בעיקר כשיש כל כך הרבה מעברים, כמעט פרוצים, בגדר.
עכשיו צריך להחליט מה לעשות. עם הג'יהאד, עם הקסאמים בעזה, עם אסד. עד כמה שזה נשמע מוזר, לפחות לאסד יש בשלב הזה חסינות כמעט מלאה מפנינו. עכשיו, כשדמו מתפשט במים והכרישים מפטרלים סביב, כשהאו"ם עומד לקבל נגדו החלטה תקיפה ביותר (כולל סעיפי אכיפה), כשהצרפתים שוקלים להחזיר את השגריר והאמריקנים מחזיקים את עצמם בקושי, עכשיו הדבר האחרון שצריך לעשות זה לקפוץ לתוך הבריכה הגועשת הזו ולהעכיר אותה עם פצצה ישראלית. ישחקו הנערים לפנינו.
• בוקר יום רביעי, בקהיר, היה שונה לגמרי. שמים כחולים, צלולים, קידמו את שר הביטחון שאול מופז בבירה המצרית הענקית. קבלת פנים כמעט מלכותית, שאינה דבר של מה בכך בקהיר. מדי השרד של תת-אלוף איתן דנגוט, מזכירו הצבאי של מופז, השתלבו מצוין עם מדיהם של הגנרלים המצרים. שר ההגנה טנטאווי, שר המודיעין סולימאן, הנשיא מובארק.
כולם נתנו כבוד. הדיונים היו פוריים. נושא המעברים תואם, לובן וקודם (פגישה בארבע עיניים בין מופז לפרס, בשבוע שעבר, שיישרה את ההדורים ביניהם, אפשרה לישראל להתכופף סוף סוף בפני תכתיביו של וולפנזון ולהיכנע בשקט).
בכל מה שקשור ליחסי ישראל-מצרים, הונחה אבן הפינה לירח דבש מפואר (שעליו מנצח עמוס גלעד). השיתוף המודיעיני מתהדק.
חדר מצב משותף מופעל. המצרים לא יזילו דמעות מיותרות על מחמוד א-זהאר (להפך, אומר ישראלי בכיר, הם מסכימים להאריך את צום הרמדאן אם נפוצץ אותו). המצרים מסכימים עם התפישה הישראלית המתעצבת שלפיה "הכל בלוף. החמאס מפעיל את כל ועדות ההתנגדות.
הכל מתואם ומתוזמר מלמעלה. עכשיו, כל מה שחסר זה קצת אנשי אל-קאעידה שיצטרפו לחגיגה מבחוץ. הגיע הזמן להתייחס לכל פעילות הטרור היוצאת מעזה כאל מקשה אחת, שאותה יש לעקור מלמעלה. לא עוד הפרדה בין הארגונים. מעתה והלאה, אחריות מלאה לכל פיגוע, לכל קסאם, לכל מרגמה".
מבחינת המצרים, החמאס משול עכשיו לאחים המוסלמים שלהם בקהיר. המצרים ייתנו גיבוי שקט לכל זה, האמריקנים ייתנו גיבוי רועש. בתנאי שכל תוכניותיו של וולפנזון, במקביל, יקרו בשטח.
מעבר רפיח ייפתח, מעבר קרני יופעל, הסחורות ייכנסו וייצאו במהירות, מעבר ארז ייבנה מחדש, פועלים יזרמו פנימה והחוצה וניתן יהיה להתחיל להראות למשקיעים זרים שכדאי לבוא לעזה, כדי להתחיל להראות לתושבי עזה שכדאי ללחוץ על החמאס, כדי שיתחיל להבין שכדאי, אולי, לתת את הנשק לשוטריו המפוחדים של אבו מאזן. או משהו כזה.
אז מה בכל זאת עושים עם אסד? עיניים מקצועיות רבות צפו בנשיא הסורי מעניק ראיון מגומגם, מבולבל ומפוחד לכריסטיאן אמנפור בסי-אן-אן. הופעתו, יחד עם הפרופילים הרבים שנכתבו עד היום על אישיותו, יחד עם פיסות מידע נוספות, כולל אנשים שפגשו אותו פעמים רבות, מציירת תמונת מצב מעורפלת, בעייתית.
"אסד", אומר ישראלי בכיר הבקי ומומחה במודיעין, "חי בתוך בועה. מנותק מפגעי מזג האוויר, לא רואה את העננים". מה הוא כן רואה? את תמונת הנוף שהוצבה לו בחלון. נוף שווייצרי יפהפה, רגוע, עם מוזיקת רקע עליזה. לא ברור אם הוא רוצה לראות את הנוף הזה, או שהוא מוכרח. אבל זה המצב.
אסד, שהיה התקווה הלבנה הגדולה של המערב לפני שנים ספורות, התגלה כאיש נרפה, עצל, רפה מחשבה. נקלע לנשיאות כמעט בעל כורחו, בגלל מותו בתאונת דרכים של אחיו המוכשר ממנו, והיותה של האחות (המוכשרת מכולם) בושרה אישה פסולה לכהונה (אך נשואה לעאסף שאוקאת, אחד האנשים החזקים בדמשק, המקושרים גם לרצח חרירי).
סוריה של בשאר אסד היא מדינה חלשה, כמעט נטולת צבא משמעותי, ניזונה משמועות עבר. על הקיר, מולו, תלויה תמונת ענק של אביו חאפז, שמתהפך בוודאי בקברו. הבן משוכנע שהאב מעריץ כל פעולה שהוא עושה. יש לו תוכנת מחשב מיושנת, עם חמש פעולות בסיסיות.
"מה תעשה כשכל העולם מקיף אותך לכלותך? ", נאמר שם, ואסד לוחץ על המקש הנכון ומקבל את התשובה השבלונית: תפגין עמידה נחושה. אין בו יצירתיות, אין בו מנהיגות. הוא שריד אחרון, צעיר ומוזר, של תקופה שהיתה ואיננה עוד. לו לפחות היתה בו הגדולה המנהיגותית של אביו, הזיק המיוחד, העוצמה של מי שעסק בטרור כל חייו אך ידע לצאת למלחמה וגם לנסות להגיע לשלום.
אין לאסד מרכזי כובד. אין בו שום דבר מקורי. את העצות הוא מקבל מאנשים כמו פארוק אשארע, המשול לפטפון שנתקע אי שם בשנות השמונים. הוא מקווה לגרור רגליים מתוך המשבר הזה, לתמרן את העולם לסחבת, לשכנע את כולם שאין לו אלטרנטיבה ושיעזבו אותו בשקט. ביום רביעי הוא הרים טלפון למנהיג המשמעותי האחרון שעוד מדבר איתו (ועוזר), ולדימיר פוטין.
אסד בונה על ריח הגופות של החיילים האמריקנים, שממשיכות לזרום לוושינגטון בקצב, על הבוץ המדמם בעיראק, על הזהירות האמריקנית במים פושרים לאחר הכוויה הכואבת שספגו ברותחין של בגדד. יכול להיות שהוא צודק ושישרוד את המהומה הזו.
מצד שני, המסלול שאליו קלע אסד את סוריה לא מבשר טובות. בידוד בינלאומי, בידוד גם בין-ערבי, תחילת חדירה של אל-קאעידה, שפל כלכלי מתמשך, קיפאון מדיני ופיגור תרבותיתעשייתי. כל אלה הופכים את סוריה של 2005 ל"מדינה החולה" של המזרח התיכון, אולי של העולם כולו.
למרות כל זאת נשאלת השאלה: האם אנחנו צריכים להפיל את אסד? רוב המערכת הישראלית סבורה שלא. הדעות חלוקות בין ה"שמרנים" ל"רפורמיסטים". רוב בכירי מערכת הביטחון בישראל, בגיבוי נמרץ של שרון ומופז, הם השמרנים, "נוטרי הסדר הקיים".
אנחנו מכירים את אסד, אנחנו מכירים את סוריה של אסד, אוגדות המילואים מסודרות יפה בגולן, התרחישים מתורגלים היטב, המודיעין קיים, בשביל מה להחליף את זה במשהו לא ידוע? הרי אתה יודע ממי נפטרת, אבל לעולם לא תדע את מי תגריל במקומו.
בעוד שלוש-ארבע שנים, כשג' ורג' בוש הבן יצטרף לג' ורג' בוש האב במגרשי הגולף המוריקים ובשדות הנפט המוריקים לא פחות, נישאר אנחנו עם סוריה סונית, עוינת, בסיס קדמי של אל-קאעידה, ונתגעגע לשקט הפסטורלי ברמת הגולן שנמשך כבר למעלה מ-30 שנה .
האמריקנים, שהקדיחו את המזרח התיכון כולו עם השטויות חסרות האחריות שלהם, שנטפלו לחלשים במקום למסוכנים, עלולים להשאיר כאן אחריהם אדמה חרוכה, שורצת בן לאדנים. אגב, בחדרי חדרים, שלא לציטוט ובאופן פרטי בהחלט, גם ראש הממשלה אריאל שרון לא נותן אמון מיותר בחלומות הדמוקרטיזציה של העולם הערבי.
התאוריה של ג' ורג' בוש ונתן שרנסקי (אחד מהם אפילו חבר טוב של שרון) מעוררות אצלו בוז וגיחוכים. כן, בטח, תכף ומיד תהיה דמוקרטיה בעיראק, ועוד מעט היא תפרוץ גם בסוריה. על הרקע הזה, עדיף בהרבה הסדר הקיים. עדיפות מדינות ערביות מפגרות, דיקטטורות ממושמעות ויציבות, לפחות אתה יודע איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.
יכול מאוד להיות ששרון צודק. רוב בכירי מערכת הביטחון סבורים כמוהו. מצד שני, יכול מאוד להיות שאותו שרון פיספס לפני כשנתיים הזדמנות פז היסטורית להגיע לשלום עם סוריה של אסד, בתנאים טובים יותר ממה שחלמנו (כולל השארת קו המצוקים וקו המים בכנרת בידינו לתקופה ממושכת).
שלום כזה היה מוציא את סוריה ולבנון ממעגל הטרור, מקפל את החיזבאללה, מגרש את רמדאן שלאח מדמשק, מבודד את איראן.
מחירו של השלום עם סוריה ידוע ונקוב (אם כי כנראה ירד לאחרונה). הוא יסיים את מעגל האיבה סביב ישראל, יפתח אותה לכל הכיוונים ויבודד את הפלשתינים. אז למה לא הלכו על זה? שאלה טובה, לא פחות טובה מכל השאלות שנשאלו כאן על אסד.
לך תדע, אולי סכנת השלום הטילה את אימתה על מערכת הביטחון, מקום שבו חיים ומתפרנסים עשרות רבות של אלפי נושאי תפקידים, באוויר, בים וביבשה, במודיעין ובמפעלי התעשייה, ואיפה לא. משרות שחלק לא קטן מהן היו מתפוגגות ברוח אם אכן, חס וחלילה, היה אפשר לסגור עניין בחזית הצפונית ולפרק אותה.
אבל בשביל זה צריך, קודם כל, סוריה יציבה ומונהגת, שיודעת להחליט ולבצע. סוריה כזו שהיתה כאן עד לא מזמן. כי אחרת, נקבל דגם חדש ומשופר של הרשות הפלשתינית, ואז נכלה את ימינו בזעקות ש"אין פרטנר". כי בסוף, כשנביט על עצמנו במראה, נבין שאת כל הפרטנרים האלה, שכבר אין, אנחנו גמרנו.
קצת פוליטיקה: ככל שמתקרב מועד הפריימריז בעבודה, כך גובר מפלס הבהלה של שמעון פרס. עמיר פרץ משקף איום אמיתי, בעיקר בהתחשב ברקורד המפורסם של פרס לשמוט יתרון בסקרים ברגע האחרון, וחוסר הארגון המשווע (והאופייני) של מטהו.
השבוע, בצוק העתים, עשו אנשי פרס תרגיל מלוכלך: הם הפיצו עתירה שיגישו, כביכול, נגד "השימוש שעושה מטהו של עמיר פרץ בקמעות". הידיעה שודרה ברדיו ועלתה לאינטרנט. על איזה קמעות מדובר? על בקבוקים שחילק פרץ בטקס הרמת כוסית לכבוד ראש השנה.
אלא מה: לא היו קמעות. לא היה שום דבר שמזכיר קמעות. היו בקבוקי מיץ ענבים (זול ולא טעים) שחולקו למשתתפים בהרמת הכוסית, עם סטיקר שעליו כתוב "שנה טובה, שנת שלום, ביטחון ושוויון. העבודה מנצחת עם עמיר פרץ".
שמעון פרס, פורסם לאחר מכן, "לא אישר להגיש את העתירה", שנפחה נשמתה בטרם נולדה. אלא שבינתיים הוכפש פרץ, שמו נקשר ל"קמעות", מה שממש לא עוזר לך אם אתה בעבודה (ועוזר מאוד אם אתה בליכוד). עכשיו , לך תכחיש.
הנזק כבר נגרם. לך תסביר שפרץ לא באבא, ושאין לו לחשים, והוא לא עוסק בשטויות האלה. כי האמת היא, שלגבי חלק גדול מאנשי מפלגת העבודה, פרץ, ולא יעזור לו כלום, הוא לא "משלנו". זו היתה צריכה להיות הסיבה האמיתית שתגרום להם לבחור בו, כי אלה שהם כן "משלנו" עוברים מן העולם. אבל ככה זה בעבודה. הכל הפוך.
הטור שפורסם כאן בשבוע שעבר, על ההמלצות של מקורביו לשקול פרישה מהמירוץ, שאותן בוחן נתניהו, חולל סערה רבתי. אז הנה שוב, כדי שיהיה ברור, למרות זעקות השבר של נתניהו ותלונתו למועצת העיתונות: כל ההמלצות והציטוטים שהובאו כאן בשבוע שעבר מדויקים ונמסרו באופן ישיר.
יותר ממקורב אחד, יותר משניים, יותר משלושה, מציעים לו בשבועות האחרונים לפרוש. צריך להדגיש: נתניהו לא החליט. אין צורך להחליט עכשיו. הוא יחליט בסביבות ינואר-פברואר, בכפוף (כמו תמיד) למצבו בסקרים ולמצב הכללי.
מובילה את חבורת הממליצים שרה נתניהו, האישה, שמאסה בחיים הלא זוהרים שמחוץ לבית ראש הממשלה. נתניהו לא עובד בשוק הפרטי כבר קרוב לשלוש שנים. הוא מחזיק בית מפואר בקיסריה, דירת שרד בירושלים ולא מעט אופרציות. על שרה אפשר להגיד הכל, זולה היא לא.
הרזרבות המשפחתיות הידלדלו מאוד. זו הסיבה שגברת נתניהו סבורה שאם אי אפשר להגיע ללשכת ראש הממשלה במהירות, חבל על הזמן.
נתניהו שמע את הדברים בשבועות האחרונים. הוא הוגה בהם. הפרסום לא הועיל לו. פוליטיקאי סביר היה מעדיף להרדים את הסיפור, לתת לו לגווע מיתת נשיקה בדוכני הדגים. לא נתניהו. הוא לא פוליטיקאי רגיל. הוא העיר את הסיפור מחדש ארבעה ימים רצופים והגיע לשיא בתלונה לבית הדין לאתיקה כאילו לא התבקשה תגובה (מה שאינו נכון, כמובן).
אסור לשכוח איך חשו אנשיו של נתניהו להכחיש את הסיפור הקודם שפורסם עליו כאן, שניבא את פרישתו הצפויה מהממשלה. "קשקוש מקושקש", זעק אז אופיר אקוניס, דוברו של נתניהו, שזועק עכשיו שוב. נפל פעם אחת על המצח, קופץ שוב ראש לבריכה ריקה. אסור לשכוח את תקופת נתניהו כראש ממשלה, את הכחשותיו הבלתי פוסקות.
אסור לשכוח איך חש נתניהו עצמו לאולפן הטלוויזיה, סתם ככה, בלי סיבה אמיתית, בפאניקה מטורפת תחת לחץ תמוה, כדי לגלות לעולם כולו כי בגד באשתו, על סמך קלטת שלא היתה ולא נבראה שמישהו לחש לו כי קיימת. אחרי כל זה, איך אפשר לדרוש ממנו התנהגות הגיונית יותר? האיש, מתברר, לא השתנה.
לא ניתן להשאיר תגובות למאמר זה
