פוטו רצח
עשור לאחר שצילם את הווידאו שתיעד את רצח רבין, רוני קמפלר שומר על אנונימיות. כעת הוא מנסה לפזר את המסתורין מנסיבות נוכחותו בכיכר ומשיב למבקריו
אבל רוני קמפלר מעדיף לנהל אורח חיים סגפני במקצת. אחרי הרצח היו מי שמתחו עליו ביקורת סביב מכירת הקלטת שבה תיעד את הרגע שבו יורה יגאל עמיר בגבו של יצחק רבין ז"ל. אמרו עליו שעשה כסף מהרצח. אבל נדמה שהקלטת לא חוללה שינוי גדול באורח החיים שלו. זה האיש: צנוע, שמרן, קצת מבויש, נבוך, מאופק. מה שיכול אולי להסביר גם את חוסר הרצון שלו לחזור למרכז הזירה. "הסיפור שלי מאוד שולי", הוא מבהיר כבר בטלפון המקדים, "אני בסך הכל גיבור משני".
בזמן הרצח הוא היה בן 37. היום, עשר שנים אחרי, הוא מביט על האירועים בצורה מפוקחת יותר. כמו לפני עשר שנים, הוא גבה קומה וסמוק לחיים, אך משקפיים דקיקים החליפו את אלו העבים ומה שהכי בולט לעין - הוא צנום יותר. הוא עדיין עובד כרואה חשבון במשרד מבקר המדינה בתל אביב. פקיד ממשלתי. יוצא מוקדם בבוקר לעבודה וחוזר רק בשעות הקטנות של הלילה.
קמפלר, בדיוק כמו אז, נשאר אותו אדם שחרד מאוד לפרטיותו. מרגע שנכנסנו אליו הביתה הוא התחיל להפציר בנו שלא להזכיר פרטים על חייו האישיים, דירתו ומקום מגוריו. הוא אפילו התעקש שנחתום על כך. לאחר פרסום הקלטת אמרו חובבי הקונספירציה שהוא נעלם, שהוברח על ידי השב"כ לחו"ל, שהוא מסתתר, אבל קמפלר לא ברח לשום מקום. את הטלפון בביתו או את כתובתו אמנם לא ניתן להשיג בבזק, אבל כשמתקשרים למשרד שבו הוא עובד מפנים ישר אליו. איש לא מנסה לסנן את השיחות עבורו וגם קמפלר עצמו לא טורק את הטלפון כשהוא שומע במה מדובר.
הוא פשוט העדיף להסתגר, לחזור להיות אדם אנונימי, לעבד עם עצמו את רצף האירועים הדרמטיים שלהם היה שותף שלא במתכוון. את רבין, אגב, הוא העריץ. "מנהיג אמיתי", הוא אומר עליו, "מקבל החלטות, נושא באחריות, בעל ראייה לטווח ארוך, מנהיג שהיה מוכן לבצע את השקפתו".
"אחרי הרצח הייתי בהלם", הוא משחזר. "הלם או דיכאון. אני לא יודע איך להגדיר זאת מבחינה רפואית. הייתי בשתיקה כזאת. הרצח עצמו זעזע אותי. היה לי קשה לקבל את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעתי בזמן הרצח. הסיטואציה שאני נמצא שם, האם זה גורל או לא, עד היום זו שאלה שמלווה אותי. אני מאמין שאלוהים שולט בגורל".
איך התמודדת עם ההלם?
"אמא שלי אמרה לי תכף אחרי הלוויה של רבין ללכת לצלם את הכיכר ואת ילדי הנרות ושזה ישחרר אותי מהתחושה, אבל למען האמת זה לא עזר. שלושה חודשים אחרי הרצח לא הייתי מסוגל להחזיק מצלמה ביד. הייתי בטראומה".
כעבור שלושה חודשים הוא רכש מצלמה חדשה. "הרגשתי פתאום שאני רוצה לצלם עוד ועוד כדי להדחיק, כדי שהצילום יתפוס את מרכז חיי. היה לי דחף מאוד גדול לצלם והתחלתי לצלם המון. אחז בי דיבוק. צילמתי הרבה בשנת היובל, את חגיגות ה-50 של המדינה, ובעיקר צילמתי
באוקטובר 2000, כשהחלה האינתיפאדה, הדחף הזה נעלם כמו שבא. "חזרתי מנסיעה לארצות הברית ומיד כשהתחילה אינתיפאדת אל-אקצה מצב הרוח שלי השתנה. היה לי פחות חשק לצלם. האופטימיות החלה לדעוך ואיתה התחלתי להוריד את קצב הצילום".
מאז שנחשף לציבור, כחודש לאחר הרצח, הוא סירב להתראיין באופן שיטתי. ראיון חריג אחד הוא נתן ארבע שנים לאחר הרצח, בעקבות התבטאות של דליה רבין שהעלתה תהיות, בתוכנית של רזי ברקאי בטלוויזיה, באשר לנוכחותו באזור הרצח: "אין לא שטח מסומן ולא שטח סטרילי", אמרה אז, "ולא בודקים את הגג, ועולה פתאום הקמפלר הזה, פתאום יכול לצלם מהגג, מאיפה הוא בא?". קמפלר שוב הרגיש במלכוד, הרגיש שהוא חייב להגיב על הדברים, להזים את השמועות שהעלילו עליו מאז הרצח כאילו היה סוכן שב"כ.
כיצד הגיעה לידיו מצלמת הווידאו? מה פתאום החליט לצלם דווקא את העצרת? כיצד נתנו לו אישור לעמוד על גג גן העיר, שהיה אזור מאובטח? למה החליט להתמקד דווקא בחניון, שהיה עד אז זירה תמימה לחלוטין? ולמה פורסמה הקלטת רק כחודש לאחר הרצח? היום הוא מעדיף שלא לעסוק בכל השאלות הללו ובתיאוריות הקונספירציה. ביום העשור לרצח הוא מרגיש שזה לא מכובד.
אז דווקא היו לו תשובות למכביר. את מצלמת הווידאו 8 מילימטר, שבה תיעד את הרצח, השאיל לו חבר. את העצרת צילם כעוד אירוע בשרשרת אירועים, פרטיים וציבוריים, שנהג לתעד במצלמה שלו. אירועים לאו דווקא פוליטיים. כך גם יצא לו לצלם את רבין בשורה של אירועים שקדמה לרצח.
"באותה תקופה הייתי כמעט היחיד שהסתובב ברחוב עם מצלמת וידאו, היום לכל אחד יש מצלמה בפלאפון. אני זוכר שכשהייתי הולך עם המצלמה ברחוב כל אחד רצה להתראיין אצלי. שאלו אותי 'מי אתה?', 'עבור מי אתה מצלם?'. זה היה תחביב בלבד ורק אחר כך מהתחביב צברתי כסף".
ב-4 בנובמבר 1995, היום לפני עשר שנים, הוא תיעד את העצרת מהרחבה למטה. בסיומה עלה לגג גן העיר הסמוך לצלם את רבין ואת יתר המכובדים יוצאים מהחניון. בשל מחדלי האבטחה, שצוינו גם בדוח ועדת שמגר, לא היתה לו כל בעיה להסתובב על הגג.
ולמה החליט להתמקד ביגאל עמיר? "ניסיתי לחשוב מי מבין האנשים שאני רואה עלול להיות מעורב באירוע כלשהו", השיב לסנגורו של עמיר במשפטו, "משום מה הוא (עמיר) נראה לי כזה. משהו נראה לי מוזר".
את הקלטת הוא העדיף להעביר לוועדת החקירה קודם שימכור את זכויות השידור שלה. אגב, את המצלמה הוא החזיר מאוחר יותר לחבר, וזה מכר אותה "ממש בזיל הזול, בגרושים", הוא מעיד.
למה אתה לא קנית?
"הוא שאל אם אני רוצה לקנות אותה, אבל לא רציתי. רק אחרי זה הבנתי את המשמעות של המצלמה".
החבר שממנו שאל את המצלמה היה גם זה שייעץ לו למכור את הקלטת. הוא עצמו, לטענתו, כלל לא חשב על זה. בסופו של דבר, זכויות השידור נמכרו לערוץ 2 ול"ידיעות אחרונות" תמורת 350 אלף דולר. מלבד זאת הובטחו לו 50 אחוז מתמלוגי המכירה לרשתות זרות. עד היום הוא מתקשה לקבל את חצי הביקורת שספג אז.
"הביקורת היתה מזויפת", הוא קובע. "אנשים אומרים שעשיתי כסף מהאירוע, אבל לא עשיתי כסף מהרצח, עשיתי כסף מזה שצילמתי את הרצח, מהצילום, ואין לי שום קשר לאירוע. הייתי שם במקרה. כשאנשים חושבים על הרצח הם חושבים על הצילום, והצלם כאילו מאוד דומיננטי, אבל למעשה רק צילמתי".
כיצד הגיבה משפחת רבין לתיעוד?
"לאה רבין התקשרה אז לעורך דין שלי ואמרה לו שזה בסדר למכור את הקלטת. לאה עצמה העדיפה לא לצפות בקלטת. הבנתי אותה, זה בעלה. היא מאוד אהבה אותו".
והילדים, דליה ויובל?
"הילדים חשבו בתחילה להיפגש איתי, לפני פרסום הקלטת, אבל אז החליטו שלא. ברור לי למה הם לא רצו. אם הייתי במקומם הייתי באותו מצב. רואים את אבא שלהם נרצח בתמונות ואני יותר מדי קרוב לדבר הזה. התמונות כואבות להם גם כך, אז עוד לראות את האדם שצילם את זה? זה מכביד".
למרות הצניעות שהוא מפגין, ולמרות ניסיונותיו להצניע את חלקו באירוע, קמפלר מבין היטב את חשיבות הצילום. "הצילום הזה עשה היסטוריה", הוא אומר. "ולא רק בשל האירוע ההיסטורי שהוא תיעד. זהו אירוע היסטורי חדשותי ראשון שצולם במצלמת וידאו ביתית". באחד מביקוריו בארצות הברית, לאחר הרצח, השווה אפילו אחד ממוכרי מצלמות הווידאו שם את חשיבות הצילום בכיכר ללוויה של המלכה ויקטוריה ב-1901, שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי משום שהיה זה האירוע הממלכתי הראשון שצולם במצלמת קולנוע.
אבל לקמפלר חשוב להבהיר שהוא לא בוחן את האירוע רק מבחינה צילומית. "התמונות שלי הן אבן נוספת במצבת הזיכרון של רבין. התמונות האלה שייכות לזיכרון שלנו. גם מבחינה משפטית הקלטת היתה חשובה מאוד. בהרשעתו של יגאל עמיר, השופט הסתמך על הצילום. כשרואים את עמיר יורה זו עדות חותכת כדי להרשיע אותו. אפילו ועדת החקירה השתמשה בצילום לחקירת מחדלי האבטחה והשב"כ הפיק ממנה הרבה לקחים".
הצילום שלו גם שימש השראה לאמנים רבים, לרבות האמן אורי ליפשיץ שיצר את הפסל המוצב כיום ליד תחנת הכוח "אורות רבין" בחדרה ואפילו לצייר הרחוב יגאל שתיים, שיצירתו מתנוססת בשכונת פלורנטין בתל אביב.
הוא, מצדו, היה מעדיף דווקא לחזור ולדבר בעיקר על התפישה הצילומית שמסתתרת מאחורי הסרט. "הייתי מאוד רוצה שאנשים יראו עוד קטעי וידאו שצילמתי על מנת שתהיה להם נקודת מבט יותר רחבה על תפישת הצילום שלי", הוא אומר. "הצילום שלי כאמנות ולא כמקצוע, ואולי אז גם יפסיקו לקשקש על קונספירציה לגביי. לדעתי, אחרי זה גם יבינו יותר את תמונות הרצח שצילמתי, שאין מדובר בתמונות חובבניות של צלם שאינו יודע לצלם. זה יותר עמוק ממה שזה נראה על פני השטח".
אז מה התפישה הצילומית שלך?
"בצילומים שלי חשוב לי לצלם הכל, לקלוט מעבר לתמונה גם את הקולות שמסביב, את הרעשים, את האנשים שמדברים, יש אנשים שאומרים שאני לא יודע לצלם, כי הם רואים את המצלמה זזה, או שהיא מצלמת דברים לא חשובים, אבל זו התפישה הצילומית שלי. גם בצילום של רצח רבין זה בא לידי ביטוי. הקלטת צילמה גם קטעים חשוכים, יש שריקות, קולות של אנשים מדברים ".
קמפלר מציג לי קלטות וידאו שצילם. באחת מהן הוא צילם את עצמו מדבר על הקלטת של הרצח. הוא מספר שבאותו יום הוא רצה לצלם סרט אמנותי פרטי, שבו הוא מתמודד עם הסגנון של הצייר קאראוואג'יו מתקופת הבארוק האיטלקי, שהיה מציג את הגיבורים בצד האנושי והיומיומי שלהם. בני אדם בשר ודם.
לגג הבניין שבו צולם הרצח הוא מעדיף לא לחזור. "אני עושה את זה מדי פעם, עם אורחים, אבל זה טוען אותי בחזרה בתחושות כבדות. אני משתדל לא לחזור לשם. יוצא לי לעבור באזור הרצח כי זה מקום מרכזי בתל אביב".
היית רוצה לחזור להיות אדם אלמוני?
"פעם בשנה חוזרים לרצח רבין ואז כולם נזכרים, אבל אחר כך החיים חוזרים למסלולם. אני לא רואה את עצמי סלבריטי. בסך הכל, בחיים הפרטיים, אני אלמוני".
אנשים ברחוב מזהים אותך?
"לא. ממש לא".
אתה חושש שתיקלע שוב לסיטואציה דומה?
"לא, להפך. יש פתגם שהפגז לא נופל פעמיים באותו מקום ועכשיו אין סיכוי שיקרה לי עוד פעם דבר כזה. לכן גם חזרתי לצלם, הרגשתי יותר בטוח, שאני יכול לצלם חופשי".
בדיעבד , היית מעדיף לא להיות שם?
"לא. בכלל לא. אני חושב שעשיתי משהו מאוד חשוב. אם לא הייתי שם לא היו תמונות כאלה".
אבל החיים שלך לא השתנו באותו יום?
"לא, הם היו משתנים גם ככה. מה שכן, קיבלתי יותר ביטחון בצילום, יותר אומץ ותעוזה".
למה אתה כל כך אוהב לצלם?
"קשה להסביר. זה משהו שמוטבע בך. כמו שמשורר לא יכול להסביר למה הוא כותב שירים. זה משהו יצירתי, שזורם ממך. אני לא מצלם את מה שמקובל, את הנורמה, אני אוהב לצלם יותר את האמת והאמת חשובה לי יותר מכל צילום מבוים שבו מסדרים את האנשים".
מי הצלם הכי מוערך בעיניך?
"הנס פיין. מדובר ללא ספק בצלם הכי טוב שהיה במדינת ישראל, זה שצילם את כ"ט בנובמבר ואת אלטלנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
