לא לבלוע, לא להקיא
החברה הישראלית מנסה לדחוק את רוצחו של רבין אל מחוץ לתודעה אלא שהוא צץ בכל פעם מחדש עם רעיון כזה או אחר: חתונה, התייחדות, משפט חוזר * חשוב לקיים דיון על יגאל עמיר, אבל להתמקד בלקחים האמיתיים * ביהדות הקנאית שהוא מגלם, בהזדהות עימו, בסכנה שבחתירה נגד כללי המשחק הדמוקרטיים
מדבריו של גילון לא ברור אם היה צריך לחסל את עמיר גם לאחר שנתפס, כמו שנעשה לפעמים עם מחבלים, כדי שלא ייהפכו לנטל כמנהיגים בכלא או כקלפי מיקוח. עמיר החי ממשיך להוות נטל כבד. כפרט, הוא עותר סדרתי שמאתגר את המשפט והדמוקרטיה בעמידה על זכויותיו. ברמת הכלל, הוא נתפש כמודל השראה פוטנציאלי לרוצח הפוליטי הבא.
כמו ש"קייס רע יוצר משפט רע", כך ניתן לקטלג את עמיר כ"אסיר רע". העובדה שנותר בחיים מחייבת את המדינה לקיימו, אבל נדמה שהיא עושה זאת בחוסר חשק מופגן ובסטנדרטים מינימליים, אם לא למטה מזה. כך, למשל, נחקק במיוחד עבורו חוק רטרואקטיבי, שמונע אפשרות לקצוב את עונשו. לא בטוח שחוק כזה היה עומד במבחן חוקתי בבג"ץ, אלא שאין מי שמעז להגיש את הבג"ץ הזה. שירות בתי הסוהר והשב"כ ניסו למנוע ממנו להתחתן, ועתה מנסים למנוע ממנו להעמיד צאצאים. יכול להיות שיש לכך נימוקים טובים. למשל, החשש שילדיו ילכדו סביבו את תומכיו ואולי ישמשו פעם זרז להקלה בתנאי מאסרו. הבעיה היא שנימוקים אלה אינם קבילים במשפט, והמערכת המשפטית נאלצת לאמץ טענה מפוקפקת לגבי הסיכון הביטחוני שטמון בהתייחדות.
עמיר תקוע בבית הבליעה של החברה הישראלית. לא לבלוע, לא להקיא. במעין אזור דמדומים שמודחק אל מחוץ לקיום ולתודעה החברתיים. הוא גם תקוע שם כתזכורת שמחייבת לשוב ולבדוק מיהו באמת האיש הזה. התקשורת לא משתפת פעולה עם המאמץ להעלים אותו, והוא שב וצץ בכל פעם מחדש עם רעיון כזה או אחר - חתונה, התייחדות, משפט חוזר - שמסיח את הדעת מהלקחים האמיתיים של מעשהו. הוא מעורר תיעוב ושנאה, אבל כנראה שגם פחד.
עמיר, כפי שעולה מהעדויות במשפטו ובוועדת שמגר, מצטייר כאדם קר, סדור, שכלתני, נחוש. כאדם שמשנתו מהווה סכנה אמיתית לסדר הדמוקרטי. עמיר בז לפוליטיקאים, גם מהימין. לתפישתו, הוא הקריב עצמו כדי להציל מידיהם את העם. המעטפת הרעיונית שבתוכה פעל היא הלכתית אמנם, אבל המהות היא פאשיזם טהור.
עמיר הוא העם שנקעה נפשו מרפיסות הדמוקרטיה ומסוכניה (הפוליטיקאים, המשפט, התקשורת) שמסכנים את העם וכמובן את הארץ. לדבריו: "הערך היחיד עוד שמאחד פה יהודים, חילוני ודתי, הערך היחיד שנשאר שמאחד אותנו זה הארץ הזאת, אהבת הארץ".
יגאל עמיר לא רצח רק ראש ממשלה. הוא רצח גם את האשליה שדבר כזה לא יכול לקרות במקומותינו. השופט אדמונד לוי, ראש ההרכב שהרשיע אותו, כתב בפסק הדין: "כשעלו ההרהורים בדבר אפשרות של התנקשות בחייו של המנהיג בישראל, ביטלנוה כבלתי סבירה, הואיל והאמנו לתומנו שבתחום זה איננו ככל העמים. ולפתע באה אשליה זו לקצה". פרופ' יורם פרי בספרו החדש "יד איש באחיו" כותב על "תודעה קולקטיבית כוזבת" שדחתה את האפשרות של רצח פוליטי בישראל. הכזב נשען בעיקר על הכחשת האלימות והרוע בחברה הישראלית ועל התודעה הדמוקרטית החזקה שלה כביכול. נדמה שגם על ניפוץ הראי הזה אין כאן מחילה לעמיר.
והוא משלם גם ובעיקר על הצורך של הימין הפוליטי להתנער ממנו. אותו ימין שסיפק את הדלק למעשהו, אך ברח לאחר שעמיר נתפס עם הגפרור ביד. בספר "הסתה ורצח פוליטי" מתאר אריה נדלר את עמיר
כמה קל להשכיח, אבל כמה חשוב לזכור את המטאפורות הנאציות, את קריאות הבוגד, את התביעה להעמיד את רבין לדין, שבאו לא רק מסהרורי הימין אלא גם מביטחוניסטים כאריאל שרון וכרחבעם זאבי. כל אלה הפכו את רצח רבין ל"רצח סטטיסטי", בלשונו של פרופ' שלמה אבינרי: "רצח רבין - כמו רצח ולטר רתנאו ורצח ז'אן ז'ורס - היה רצח סטטיסטי: מערכת של הוקעה והסתה מסמנת את הקורבן, ושאלת ההתנקשות בו נעשית לשאלה סטטיסטית - מי הוא זה אשר יקום ויעשה מעשה".
מיכאל וולצר משווה בין רצח פוליטי בארצות הברית (שם נרצחו ארבעה נשיאים: לינקולן, גרפילד, מקינלי וקנדי) ובין רצח פוליטי בגרמניה הוויימרית. בארצות הברית לא סיכנו מעשי הרצח את הדמוקרטיה, בגרמניה הם סייעו למוטט את הדמוקרטיה הוויימרית. "לדעתי", כותב וולצר, "ישראל דומה יותר לגרמניה (. . .) מעשה ההתנקשות מסכן את הדמוקרטיה הישראלית משום שמספר לא מבוטל של אזרחים תופש את היריבות הפוליטית במונחים מוחלטים ורואה במתנגדים הפוליטיים אויבים".
הדברים האלה, שנכתבו שנה אחרי רצח רבין, נראים היום, תודה לאל, קצת מוגזמים. הדמוקרטיה הישראלית שורדת. עמיר לא מוטט את הדמוקרטיה ובינתיים נדמה שאפילו לא הצליח לעצור את התהליך שביקש לנטרל. אגב, בחדרו נמצאו ספרי קודש רבים ורק שני ספרי חול. אחד מהם היה "נשיא על הכוונת", שמתאר את ניסיון ההתנקשות בנשיא צרפת דה-גול כדי לסכל את ההתנתקות מאלג'יריה. היגאל עמיר הצרפתי היה ז'או מארי באסטיין תירי, טייס קרב בעל שורשים בימין הקתולי הלאומי. את ה"דין רודף" שלו שאב מכתביו התיאולוגיים של תומס אקווינס. למזלו הטוב של דה-גול ולמזלו הרע של רבין הסתיים הדמיון הרב בין השניים כשרק עמיר הצליח לבצע את זממו.
לא כל רצח של אישיות פוליטית הוא רצח פוליטי. רצח הנשיא קנדי למשל (אם נתעלם מתיאוריות הקונספירציה שמעולם לא הוכחו) לא שונה מרצח ג'ון לנון. רצח רבין הוא רצח פוליטי. היעד המרכזי של יגאל עמיר היה לעצור תהליך מדיני. היעד המשני היה למגר את הדמוקרטיה ולהשליט את ההלכה על המדינה. לשתי מוטיבציות אלה יש בישראל תומכים לא מעטים שמצוידים באמונה, בנחישות ובהקרבה. יגאל עמיר מאוכזב בוודאי שההתנתקות מעזה עברה בלי שאף חיסול פוליטי הוצא לפועל, אבל לכולם ברור שהמבחנים האמיתיים עוד לפנינו.
לכן, חשוב להמשיך ולקיים דיון על יגאל עמיר. לא רק בפולקלור של החתונה, של ההתייחדות ושל המבחנה (זכויות שלגביהן דווקא יש לעמיר קייס), אלא בלקחים האמיתיים: באלטרנטיבה שהוא מציע, ביהדות הקנאית שהוא מגלם ובהיקפי התמיכה וההזדהות עימו. וגם בתובנה שמציע פרי בספרו, שעל פיה אילגאליזם וחתירה נגד כללי המשחק הדמוקרטיים מניבים אלימות פוליטית. הדמוקרטיה מאפשרת למהרסיה ולמחריביה לצאת ממנה, וספק אם הדמוקרטיה הישראלית השבירה תוכל לשאת על גבה עוד יגאל עמיר אחד.
מהדברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר ניתן היה להבין כי אני טוען שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ופרקליט המדינה, ערן שנדר, תיאמו עדויות בפרשת עורך הדין דיוויד וינר ז"ל. לא זו היתה הכוונה, ואני מתנצל על כך בפני האדונים מזוז ושנדר, ובפני כל קורא אחר שהבין את הדברים כך.
giralli@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
