תתגבר, חבר.
יגאל עמיר זינק קדימה וירה. ירייה אחת, ירייה שנייה. את השלישית ירה יורם רובין, ראש חוליית האבטחה. היא פגעה בראשו של עמיר, מעט מעל העין השמאלית. קליע אחד נתקע בשכפ"ץ של ראש הממשלה, קליע נוסף חדר לעמוד השדרה. "הוא יחיה", בישר פרופ' גבי ברבש ללאה, "לא ילך, אבל יחיה". בבחירות שנערכו באפריל 96' ניצח רבין את נתניהו בהפרש לא גדול. חודשיים לאחר מכן ניצבו אסד וקלינטון על מדשאת הבית הלבן, וביניהם ראש הממשלה בכיסא הגלגלים. תסריט דמיוני
עמיר הגיח מאחור, מקצר טווחים במהירות. עשרה מטרים, שמונה, חמישה מטרים. פחות ממטר. הוא שלף את האקדח, זינק קדימה וירה. ירייה אחת, ירייה שנייה. את הירייה השלישית ירה יורם רובין, ראש חוליית האבטחה. היא פגעה בראשו של עמיר, מעט מעל העין השמאלית. הוא התמוטט בבת אחת, נפח את נשמתו עוד בטרם ספג גופו את מטר הקליעים שנורו בקצב מטורף מאקדחיהם של שני מאבטחים נוספים.
ראש הממשלה נפל. מהומת אדירים פרצה ברחבה. הנהג, מנחם דמתי, זינק לתוך המכונית. רובין, בסיוע שני שוטרי יס"מ, הרים את רבין מהמדרכה ודחף אותו, כמעט באלימות, אל המושב האחורי של הרכב. הקאדילק המשוריינת ניתקה ממקומה בחריקת צמיגים. "איכילוב. מהר", אמר רובין לדמתי, תוך שהוא לוחש לפומית הקשר "50 פצוע . פינוי לאיכילוב".
ברחבה , בינתיים, דממה גופתו של עמיר על אבני המרצפת. חגורת שוטרים ואנשי יס"מ גוננה עליה מהתקהלות נזעמת, שהלכה והתעבתה סביב. במקום שבו נפל ראש הממשלה נקוותה שלולית קטנה של דם. שלולית נוספת, גדולה ועמוקה ממנה, נאספה סביב גופתו של עמיר. בתוך הקאדילק בינתיים, ניסה יורם רובין להנשים את ראש הממשלה. רבין הפצוע מלמל משהו. חולצתו הלבנה היתה ספוגת דם, אבל הז'קט הכהה נותר יבש. "השכפ"ץ", מלמל רבין. רובין הנהן. "אני אוריד לך אותו", אמר לראש הממשלה, תוך שהוא נושא בלבו תפילה חרישית. "אלוהים", אמר לעצמו, "תעשה שהוא יהיה בסדר. תעשה שהשכפ"ץ בלם את הפגיעה. תעשה משהו".
כתם לא גדול של דם טרי עיטר את חלקו האחורי של השכפ"ץ של ראש הממשלה. רק בערב, שעה לפני תחילת העצרת, הסכים רבין ללבוש את השכפ"ץ, מדגם יקר ומשוכלל. הוא נעתר בקושי, בסיומה של פגישה אישית טעונה שהתקיימה בביתו ברמת-אביב עם ראש השב"כ, כרמי גילון. "טוב", הפטיר רבין בסיומה של הפגישה, "אני רוצה שתדע שאני חושב שזו שטות מוחלטת ובלבול מוח, אבל אני אלבש את הדבר הזה, תוך מחאה. נצטרך לקיים על זה דיון מסודר מתישהו", אמר לגילון.
ראש השב"כ, שכינס כמה שבועות קודם לכן את עורכי העיתונים ואמצעי התקשורת בישראל ודיווח להם על "סכנה מוחשית" לפגיעה בראש הממשלה, נשם לרווחה. בעקבות הפגישה מרחו העיתונים כותרות ענקיות שעסקו באיומים על חייו של רבין. גילון זימן אליו את ראש אגף האבטחה בשב"כ והורה לו, בהחלטה אינסטינקטיבית של רגע, לעבות את השמירה סביב יצחק רבין. להגדיל את מספר המאבטחים. להוסיף שני זוגות עיניים (מאבטח נוסף שיצפה אחורה ועוד אחד בתצפית היקפית) לחוליית האבטחה הצמודה. ולשכנע את רבין ללבוש שכפ"ץ. גילון ידע שעם כל הכבוד לאזהרות, האחריות האישית לחייו של ראש הממשלה המאוים מוטלת עליו ומצריכה פעולה ממשית בשטח. וכך עשה.
רובין הניח יד על צווארו של רבין. דופק חלש, מהיר, אבל קיים. הוא נטל את השכפ"ץ, הדליק את האור הפנימי במכונית והחל לסרוק. בעיניים רועדות, באצבעות ממששות. קליע הולופוינט מעוך היה תקוע בחלקו האחורי העליון של השכפ"ץ. רובין נשם לרווחה. ואז גילה את החור. כאן חדר קליע אחר, רגיל, שאינו הולופוינט. הקליע הזה נמצא עכשיו, כנראה, בגופו של ראש הממשלה, חשב רובין, וחידש את תפילתו החרישית.
"איפה לאה", מלמל רבין, ורובין, שניסה להחזיק אותו בהכרה, סיפר ש"היא בסדר. תכף תגיע לבית החולים". הוא שאל את רבין איך הוא מרגיש. "כואב בגב", אמר רבין, "אבל לא נורא". בינתיים עצר דמתי בחריקה ברחבת הכניסה למיון של איכילוב. בפתח כבר המתינו שני צוותי אלונקאים וצוות טיפול נמרץ. רובין זינק מתוך הרכב. "ראש הממשלה פצוע", אמר בקול יציב. גופו של רבין הונח במהירות על האלונקה הניידת. המבט השואל ששיגר לעברו של רובין דעך במהירות. עיניו התגלגלו אחורה. רבין, ידע רובין, איבד זה עתה את הכרתו. האלונקה נעלמה בסערה במסדרון המוליך לחדר המיון. רובין חשק שפתיים, בלע דמעה והתפלל.
תוך דקות פשטה השמועה ברחבי המדינה. כל רשתות החדשות הבינלאומיות קטעו את שידוריהן ופרצו בדיווח חי מתל-אביב. קליע אחד, ההולופוינט, נבלם בשכפ"ץ, קליע שני פגע בגבו של יצחק רבין. הוא איבד דם, והכרה, ומצבו החל להידרדר. הצוות הרפואי הסתער עליו במהירות. כל המנתחים הבכירים של איכילוב היו שם. אחד מהם, בפנים מכוסות מסכת ניתוח ירוקה, שלח מבט מהיר אל ידיו, האוחזות בסכין ניתוחים. הידיים רעדו. המדינה עצרה את נשימתה. ביל קלינטון, מוושינגטון, הפציץ את הטלפון.
מתחם איכילוב הפך ליעד מבוצר. מאות שוטרים ואנשי שב"כ הוצבו סביב בית החולים, מנסים למנוע מקהל עצום לזרום פנימה. עשרות בני משפחה, עוזרים, יועצים ומקורבים לרבין הצליחו לחדור את טבעות האבטחה והתגודדו במסדרון חדר הטיפול הנמרץ. היו שם לא מעט משרי הממשלה, היו שם הבר ושבס, והיתה שם לאה רבין. שמעון פרס הובהל, בינתיים, למתחם השב"כ בתלאביב והוצבה עליו אבטחה כבדה. הוא היה מבולבל. נסער. ביקש משהו לשתות. "נוהל הפיכה" של השב"כ הופעל. פרס, ממלא מקומו של רבין, נשמר כמו אתרוג.
בינתיים, באיכילוב, ההמתנה היתה מורטת עצבים. כרמי גילון הגיע לבית החולים. חיוור, אדום עיניים, חיכה עם כולם לפסק דינם של הרופאים. הוא ידע שגם חייו שלו תלויים על כף המאזניים. השמועות התרוצצו. "מנסים להחיות אותו", אמר מישהו בחוץ. "המצב התייצב", דיווחו אנשים בפנים. "אני רוצה להיכנס פנימה", זעמה לאה רבין, "אני רוצה לראות אותו".
ואז נפתחה הדלת. פרופ' גבי ברבש הופיע בפתח. "נו", צעקה לאה. ברבש הוביל אותה, יחד עם בני המשפחה הקרובים, אל חדר פרטי קטן בהמשך המסדרון. "הוא יחיה", אמר ללאה, "הוא יחיה. לא ילך, אבל יחיה". לאה פרצה בבכי. "מנוולים", צרחה . שבס נפל לתוך כיסא סמוך. הבר יצא החוצה, אל צבא העיתונאים. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", אמר , "שמרצח שפל ניסה היום לשים קץ לחייו של ראש הממשלה. יצחק רבין נפצע, הרופאים נאבקים על חייו, כעת נמסר לנו שמצבו התייצב. כולנו מתפללים לשלומו".
כעבור יומיים התברר כי יצחק רבין יבלה את שארית חייו בכיסא גלגלים. הקליע פגע באחת מחוליות הגב התיכון ושיתק את ראש הממשלה ממקום הפגיעה ומטה. ביום שני חזר רבין לנשום בכוחות עצמו. ביום רביעי יצא מכלל סכנה. בגלל גילו, המצב נותר רגיש. סיבוכים יכולים לפקוד אותו בכל רגע. אבל הרופאים היו אופטימיים. ביום שישי, כמעט שבוע אחרי ניסיון הרצח, הורשה צוות טלוויזיה ישראלי (שתפקד, בהגרלה, כ"פול" בינלאומי) להיכנס לחדרו.
רבין, חיוור כסיד, היה מחובר עדיין למכשירים ועירויים שונים. הבריטון העמוק שלו היה חלש יותר, סדוק, אבל נשמע בבירור. "ניסו לרצוח אותי, ואת השלום", אמר למצלמה, "אבל לא הצליחו. דרך השלום תימשך. אני מודה לשירות הביטחון הכללי ולמאבטחים, אני מודה לראש השירות ששכנע אותי ללבוש שכפ"ץ ומתנצל בפניו". כתב הטלוויזיה (אהרל' ה ברנע) שאל אותו איך הוא מרגיש. "אני לא מרגיש כלום מהמותניים ומטה", ניסה רבין להתלוצץ, "שום דבר שכוסית וויסקי לא תפתור. יהיה בסדר".
ליד מיטתו עמדו, מתוחים, נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ורעייתו, הילארי, חבוקה עם לאה רבין. הקלינטונים הגיעו באותו בוקר לביקור בזק. "אמריקה והעולם החופשי כולו עומדים כאן יחד איתי", אמר קלינטון למצלמות, "ומתפללים לשלומו של יצחק". ואז הוסיף, בעברית: "תתגבר, חבר".
מדינת ישראל, המומה, כואבת, מבולבלת, מאושרת (על הצלת חייו של רבין) ומבועתת (מכך שיהודי ירה בו), נכנסה לתהליך של חשבון נפש פומבי. "תתגבר, חבר" הפך לסלוגן עולמי. הסטיקר הציף את המדינה, שקרסה תחת מטר ביקורים, מברקים, איחולים וטלפונים של כל מנהיגי ושועי העולם. האפיפיור ערך ביום ראשון תפילה מיוחדת לשלומו של ראש ממשלת ישראל.
יאסר ערפאת, פקעת עצבים, שוחח עם רבין בטלפון ופרץ במהלך השיחה בבכי. "יחד נמשיך לשלום של אמיצים", אמר , "צריך לעצור את הקיצוניים". סקרים שפורסמו מיד לאחר הרצח העניקו לעבודה ולרבין למעלה מ-50 מנדטים . הליכוד, בראשותו של בנימין נתניהו, נע בין 15 ל-18 מנדטים בלבד. נתניהו עצמו גינה את הרצח בחריפות. זה לא עזר לו במיוחד. משמרת מחאה המונית, שמנתה אלפי מפגינים, רבצה מול ביתו בירושלים. מאות מהמפגינים באו בכיסאות גלגלים.
רבין שוחרר מבית החולים ביום שני, 16 ימים לאחר ניסיון ההתנקשות. באותו יום חיכתה לו, ליד הבית ברמת-אביב, משלחת של נכי צה"ל בכיסאות גלגלים, אוחזים זרי פרחים ענקיים. ביום שלישי נטל רבין בחזרה את סמכויות ראש הממשלה משמעון פרס. השניים צולמו חבוקים בלשכת ראש הממשלה בירושלים. פרס עומד, נבוך, רוכן לעבר יריבו-שותפו, הישוב בתוך כיסא גלגלים אפור, שמיכה משובצת מונחת על ברכיו, והם מתחבקים דקה ארוכה, הדוקה, שבמהלכה מצליח פרס להבליע ולהעלים כמה דמעות.
יומיים אחר כך חיללו אלמונים את קברו של יגאל עמיר, שנקבר בחיפזון ובלוויה מעוטת משתתפים בפאתי בית העלמין של הרצליה שבועיים קודם לכן. הכנסת העבירה, בחקיקת בזק, חוק חדש נגד הסתה. היועץ המשפטי מיכאל בן-יאיר, שזומן למשרדו של ראש הממשלה יומיים קודם, פתח בהליכים נגד רבנים שהסיתו, על פי חקירת השב"כ, את יגאל עמיר והפכו אותו לפצצה מתקתקת.
שלושה שבועות לאחר ניסיון הרצח, במוצאי שבת האחרונה של נובמבר 95', התכנסו למעלה מחצי מיליון ישראלים בכיכר מלכי ישראל להפגנת תמיכה ברבין ובשלום. ראש הממשלה דיבר אליהם מעל מסך ענקי, בשידור חי מביתו שברמת אביב. יאיר לפיד הנחה, שלמה ארצי שר ושמעון פרס דיבר.
באותה שעה צרו עשרות ניידות שידור ועיתונאים על בית קטן בשכונת שוליים בהרצליה, שם התבצרו בני משפחת עמיר והתעטפו בשתיקה רועמת. מודעת אבל אחת, מקולפת בחציה, דהתה על הקיר החיצוני. "כואבים את מותו הטרגי של יגאל", נכתב עליה באותיות קטנות.
חודש לאחר ניסיון הרצח, כשהרוחות החלו להירגע, כינס רבין בלשכתו דיון אסטרטגי חשאי. הפורום היה אינטימי. איתן הבר, שמעון שבס, צבי אלדרוטי, קלמן גאייר (איש הסקרים), דני יתום (המזכיר הצבאי) ועוד כמה מקורבים. "מה עושים?", שאל רבין, והעלה את האופציה לחדש מיד את המשא ומתן לשלום עם הסורים.
שבועות ספורים לפני שנורה בכיכר, פגש רבין בקריה בתל-אביב את המתווך האמריקני דניס רוס ואת השגריר מרטין אינדיק. רוס חזר מדמשק. "אסד בשל לחידוש המשא ומתן", אמר רוס, "מה אתה אומר?". "אני מוכן", אמר רבין, "אני צריך חודש-חודשיים לצרכים פנימיים. בוא נחדש את המשא ומתן בינואר. אני מוכן לסגור מהר". רוס שאל אם ישראל תעמוד בהבטחתה ותרד מרמת הגולן לגבולות 4 ביוני 1967. "כן", אמר רבין, "אם צרכינו הביטחוניים ייענו במלואם".
עכשיו , חודשיים אחר כך, עמד רבין בפני חידוש המשא ומתן. יועציו עודדו אותו. גאייר, איש הסקרים, אמר: "אתה בשיא. לא תהיה גבוה יותר מזה. צריך לנצל את המומנטום". רבין העדיף, מאז ומעולם, את המסלול הסורי על פני הפלשתיני. הסכסוך עם הסורים פתיר, הגבולות ידועים, יש עם מי לדבר ויש על מי לסמוך. עם ערפאת, הכל מתעתע, לא ברור, לא ידוע.
אחרי הפורום האסטרטגי כינס רבין את הפורום הפוליטי הבכיר, השרים המקורבים פואד, שוחט, השר אהוד ברק (שקיבל זמן קצר קודם את תיק הפנים), שמעון פרס, אפרים סנה ואחרים. "לך על זה", היה המסר הכללי. רק ברק הסתייג. "אני לא בטוח שאפשר לרדת מהרמה עד קו המים", אמר , "אני לא יודע אם הציבור בשל לזה".
רבין חתך. ביום שישי הלך לפגוש את חבריו הקרובים. פורום עמק הירדן. החברים של יצחק, החונטה של רבין, האנשים שבחברתם הוא מרגיש הכי נוח. היה שם שילוב בין אנשי צבא וחברים לנשק, כמו עמוס חורב ויעקב חפץ, ובין אנשי ההתיישבות העובדת והחברים, כמו סרול בן-יעקב, וולוול'ה, בנצי ויינר, יוסי ורדי, נח כינרתי, איציק מטלון, דורון קונדובסקי ואחרים. "לך על זה, יצחק", אמרו לרבין. חלקם מתגוררים בעמק הירדן, למרגלות רמת הגולן. "לך על זה", אמרו .
ביום ראשון ישב רבין עם הרמטכ"ל, רב אלוף אמנון ליפקין-שחק. פגישת עבודה אינטימית. בשלב מסוים התבקש אפילו המזכיר הצבאי, האלוף דני יתום, לעזוב את החדר. ליפקין-שחק, אחד האנשים הקרובים לרבין, אישר. "אני חושב שהצבא יידע לתת תשובה ביטחונית לירידה מהגולן", אמר , "לך על זה, יצחק. לך בכוחך זה".
בינואר , בשפרדסטאון הרחוקה, חודש המשא ומתן עם הסורים. קבוצת עבודה מדינית בראשותם של שמעון פרס ואורי סביר ישבה עם וליד מועלם ופארוק א-שרע. קבוצת עבודה צבאית בראשותו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק, מול הרמטכ"ל הסורי שיהאבי. כעבור שבוע הצטרף ביל קלינטון. כעבור שלושה ימים הושג מתווה של הסכם, על תנאי, כפוף לאישור קברניטים. ישראל תרד מרמת הגולן. קו הנסיגה נקבע למשהו בין גבולות 4 ביוני 1967 לגבול הבינלאומי. הסורים יקבלו את צפון הכנרת, אך יוותרו על חזקה כלשהי באגם עצמו. רמת הגולן תהיה מפורזת לחלוטין. משני צדי הגבול ייקבעו שטחי פירוז ביחס של 1 ל-3 לטובת ישראל. בין דמשק לטבריה לא יהיו כוחות שריון סוריים משמעותיים. ארצות הברית תתרום 20 מיליארד דולר לשני הצדדים, בתגמולים והשקעות.
ולמרות הכל, רבין היסס. הוא היה איש של היסוסים, ספקות והחלטה איטית. מרגע שהחליט, הלך כל הדרך. אבל הפעם, התקשה להחליט. "אני מביא לך, יום אחרי החתימה, את העולם כולו על מגש", אמר לו קלינטון בשיחת טלפון לילית. "מדינות המגרב ומדינות המפרץ, עד האחרונה שבהן, התחייבו לחדש יחסים מיד. אתה תשנה את מצבה ועתידה של מדינת ישראל".
יומיים אחר כך החליט רבין למנות את אהוד ברק, שר הפנים, לשר הביטחון. פרס הביע הסתייגות רפה, אבל בלע ושתק. התנגדותו של ברק לירידה עד קו המים נחלשה, אך נותרה בעינה. "נלך על משאל עם", הציע לרבין. גאייר התנגד. "מסוכן. הרוב לא מוצק ונחלש מדי יום". בינתיים החל הימין לחזור לעצמו. הפגנות, קטנות ושקטות אבל בולטות, החלו להיאסף. רוב המפגינים היו תושבי הגולן. המתח חזר לרחובות. לאט, אבל בטוח. השמירה על רבין, פרס וברק הודקה עוד יותר. יאסר ערפאת זעם, בינתיים, ברמאללה.
בתחילת פברואר התפוצץ מחבל מתאבד ברחבה שליד הכניסה לדיזנגוף סנטר בתל-אביב. 17 הרוגים, רובם ילדים ובני נוער בתחפושות פורים, נרצחו. רבין רתח. עוד באותו לילה הורה לרמטכ"ל, לראש אמ"ן ולראש השב"כ להודיע לעמיתיהם הפלשתינים על השהיה מיידית של המשא ומתן עד חיסולו של הטרור. "ככה אי אפשר להמשיך", אמר . המלצה כזו ניתנה לו בשנה הקודמת, אך הוא דחה אותה. הפעם, עם קליע אקדח בעמוד השדרה והסכם שלום עם סוריה בטווח חתימה, החליט לחתוך.
באמצע פברואר פשטו אנשיו של מוחמד דחלאן על מעוזי החמאס בעזה. מבצע ענק של הרשות הפלשתינית ל"החזרת החמאס לגודלו הטבעי" נפתח גם ביהודה ושומרון. ערפאת נתן פייט לאסד, אבל זה היה מאוחר מדי. פסגת רבין-אסד, בז'נבה, התקיימה באמצע מרס. הנשיא הסורי הגבוה ניצב ליד הנשיא האמריקני הגבוה, ביניהם ראש הממשלה בכיסא הגלגלים.
קלינטון עוד הספיק לפתור משבר של הרגע האחרון (הסורים דרשו שהשגרירות הישראלית בדמשק תיפתח רק לאחר תחילת השלב השני של הנסיגה, שאמורה להימשך שלוש שנים). בצד עמד שמעון פרס ושוחח עם צעיר משופם, שדיבר בביישנות עילגת למחצה. זה היה בשאר, בנו הקצת מוזר של אסד המזדקן. במודיעין טוענים שאין לו סיכוי לרשת את אביו, אבל פרס החליט להתעניין בו בכל זאת.
באפריל הלכה ישראל לבחירות. רבין החליט לוותר על אופציית משאל העם, להקדים את הבחירות בכמה חודשים ולהציב את ההסכם המתגבש עם הסורים (והלבנונים) במרכזן. קמפיין הבחירות היה מותח, חסר תקדים בעוצמתו. ההסכם עם הסורים עוטר באינספור ערבויות, תקבולים, תשלומים ועיטורים ובגיבוי גורף ומהדהד של הנשיא קלינטון ושאר מנהיגי העולם החופשי. הפגנות ענק נגד, וגם בעד, הציפו את הארץ. הסקרים הראו ניצחון לרבין, אבל בהפרש דחוק. בינתיים פתח מבקר המדינה בחקירת מימון הפגנות התמיכה בממשלה. שמעון שבס נחקר בחשד לגיוס כספים לצורך מימון הקמפיין באמצעות עמותות קש. "אני חף מפשע", אמר שבס, "יש כאן ציד מכשפות". התיק נסגר מחוסר אשמה כמה חודשים אחר כך.
רבין ניצח בבחירות. בהפרש לא גדול, אבל כזה שאפשר לו להקים קואליציה סבירה שתתמוך בהסכם עם הסורים. בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד, גרף 21 מנדטים בלבד. קולות לפרישתו נשמעו מכל עבר. אריאל שרון הציע עצמו ל"שיקום הליכוד". ב-5 ביוני 1996 על המדשאה בוושינגטון, 29 שנה בדיוק לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים, חתמו חאפז אל-אסד, יצחק רבין וביל קלינטון על הסכם השלום הישראלי-סורי. הסכם דומה עם ירדן אמור להיחתם בתוך כמה חודשים.
במסגרת ההסכמים נסגרו משרדי ארגוני הטרור בדמשק. ראשיהם חיפשו מקומות גלות מרוחקים בתימן ובסודן. החיזבאללה פורק מנשקו בחסות אמריקנית-צרפתית. צה"ל אמור לצאת מלבנון עד סוף השנה, בשלוש נסיגות מדורגות שבסיומן עצרת עזיבה מרשימה. איראן בודדה ונותרה היחידה על "ציר הרשע". הלחץ הבינלאומי עליה גבר. מוחמד חתאמי, מועמד רפורמי לנשיאות, קרא במהלך הקמפיין שלו לאיראן לוותר על תוכנית הגרעין כדי לשפר את היחסים עם העולם, לפרוץ את הבידוד ולשפר את המצב הכלכלי.
הזירה הפלשתינית, בינתיים, בעבעה. ערפאת, שניסה להפעיל לחץ על ישראל, נדחה בבוז. "קצת סבלנות", אמר לו קלינטון, "צריך לתת לרבין זמן. אני מבטיח לך באופן אישי שנשוב למשא ומתן ביניכם מיד לאחר השלמת ההסכמים בזירה הצפונית. זה תלוי בכם. בינתיים, יש לך מחויבות לשמור על שקט".
ב-4 בנובמבר , יום השנה לניסיון הרצח, התקיימה בתל-אביב עצרת ענקית למען השלום. למחרת, בבית העלמין הקטן בהרצליה, נערכה אזכרה צנועה, כמעט מחתרתית, ליגאל עמיר. כשהתפזרו הנוכחים המעטים ניגשה אל הקבר אישה לא גבוהה, חובשת כובע, והניחה ורד אדום על המצבה. לריסה טרימבובלר שלפה ממחטה, מחטה את אפה, ניגבה דמעה ולחשה: "כמעט הצלחת, אהובי, כמעט".
בתיקה נח ספר עב כרס, פרי עטו של אחד, ברי חמיש. "הקונספירציה", זעקה הכותרת של הספר, שבו התווה המחבר את המזימה של שמעון פרס לחסל את יצחק רבין באמצעות מתנקש שכיר קשה יום מהימין הקיצוני. חמיש חשף כי יגאל עמיר ביקר כמה פעמים בסביבת מגוריו של שמעון פרס והראה צילום וידאו מטושטש שלפיו נראה עמיר, דקות לפני הרצח, מסמן משהו לעברו של שמעון פרס, שמחייך. טרימבובלר לא האמינה בתיאוריה הזו. היא הניחה את הספר לצד הקבר והציתה אותו. "לא אתן להם לחלל את זכרך", מלמלה .
למחרת התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה לקניון נתניה. 12 הרוגים. רבין כינס את הקבינט. שר הביטחון ברק דרש להפסיק מיד כל מגע עם הפלשתינים. בחוץ הפגינו כמה מאות מפגינים ודרשו לבטל את יישום ההסכם עם הסורים או לפחות לדחות את ביצועו עד מיגור הטרור. "אנחנו נמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור, ונמשיך להילחם בטרור כאילו אין שלום", אמר רבין. שמעון פרס תקף בחריפות את "הקיצונים שמנסים לחבל בחלום של כולנו". ואילו ב"ידיעות אחרונות" הופיע, בפעם הראשונה מאז ניסיון הרצח, מאמר פרי עטו של אריאל שרון. "אסור לרדת מרמת הגולן", קבע חבר הכנסת הוותיק, "זוהי פגיעה קשה בביטחון ישראל ועל כל חייל המתבקש לסייע בפינוי הרמה מוטלת החובה לסרב פקודה".
התרחיש המתואר כאן דמיוני ברובו. למעט הפגישה בין רבין לרוס ולאינדיק (שבה אכן התחייב רבין לחדש במהירות את המשא ומתן עם הסורים) והאזהרה של כרמי גילון בפני עורכי העיתונים (שלא לוותה, למרבה הצער, בפעולות המתבקשות), כל השאר הוא פרי דמיון פרוע בלבד.
יצחק רבין אמור היה להיות היום בן 83, ובכלל לא בטוח שהיה מנצח את נתניהו בבחירות שהיו אמורות להתקיים ב-1996. לא ברור אם אכן היה עוצר את המשא ומתן עם ערפאת עד הנחתת מכה על הפלשתינים. כמעט בטוח שהיה מחדש את המשא ומתן עם הסורים כדי לסגור עניין. היתה בו המנהיגות לעשות את זה, ולהכריע. אהוד ברק, שלוש שנים אחר כך, החמיץ את ההזדמנות.
רבין קבור כבר עשר שנים, משפחתו מתעטפת בשתיקה (הבן והנכד לא חיים איתנו כאן), יגאל עמיר, הרוצח הפוליטי הכי מצליח בעת החדשה, ממשיך לחייך בכלא (חמישית מהישראלים תומכים באפשרות להעניק לו חנינה) והעולם כמנהגו נוהג.
בדירה קטנה בראשון-לציון גר עדיין מנחם דמתי, הנהג, ועיניו מצטעפות בדמעות בכל פעם שהוא מדבר על יצחק. הדירה עמוסת מזכרות, תמונות וחפצים של רבין המנוח. "רק תן לי רבע שעה בפנים, בתא, עם הרוצח הזה", אומר דמתי, "אני כבר אדע לטפל בו".
ברחבת החניה של מרכז יצחק רבין החדש בתל-אביב חונה עדיין הקאדילק ההיא. כבדה, כסופה ושותקת. באיזשהו מקום במחסן מונח מיקרופון יד קטן של חברת בטי בם. המיקרופון שבו שר רבין את "שיר לשלום" ברגעיו האחרונים. מה היה קורה לו היה נשאר בחיים? אין לדעת. מספיק שאנחנו יודעים, וחווים, ונאנקים תחת מה שקורה מאז נרצח.
kaspit@maariv.co.il
