קיבעון האינטלקטואלים
לאינטלקטואלים מהזן הזה יש "הסבר", שהופך להצדקה, לכל רוע שטני. גם לפיגועי התופת יש להם "הסבר". תמיד יש מי שאשם - המערב, היהודים, הציונים, רק לא מי שאשם באמת
לצרפת, כמו לשאר ארצות המערב, הגיעו מיליוני מהגרים, ולא רק מארצות ערביות. גם הם התחילו בתנאי מצוקה קשים. רבים מהם, ובתוכם מיליוני מוסלמים, יצאו מהגטאות והגיעו להישגים. אחרים נותרו למטה. אבל יש שאלה אחת שממנה אינטלקטואלים מתחמקים: איך זה שקבוצות מסוימות הצליחו לצאת מהגטו ולהשתלב, וקבוצות אחרות נותרו בעליבותן?
ובכן, יש רוח רעה בקרב חוגים מסוימים, בעיקר מכיוון חסידי האוריינטליזם של אדוארד סעיד, שהשפעתם גדולה ורעה באקדמיה. לפי הרוח הזו, העיוורון הוא צו השעה. אסור לומר שהקבוצות הללו, ששקועות בבוץ, שקועות שם גם בגלל משהו שטמון בתוככי הקבוצות הללו. אסור לומר, למשל, שככל שבקבוצה "אחרת" יש יותר דיכוי פנימי, כחלק מהתרבות של אותה קבוצה, כך יש יותר סיכוי שהקבוצה הזו תישאר בעליבותה. אסור לומר שככל שקבוצה מסוימת מתאפיינת בדיכוי האישה - כך יש יותר סיכוי שהקבוצה הזאת תהיה מנוכרת מהחברה.
אבל הנה, אינטלקטואל ישראלי מעז להציע לצרפתים - כן, לצרפתים! - לאמץ את ה"רב-תרבותיות". הרי האתוס הצרפתי הוא רפובליקני במובהק. לדידם של רוב הצרפתים, "רב-תרבותיות" היא "קהילתיות" (Communautarisme) - מילת גנאי, שאפילו שימשה כחלופה לאנטישמיות. והאינטלקטואל הזה, משום מה, שוכח שמדינות אחרות באירופה, הולנד למשל, דווקא אימצו את הרב-תרבותיות. וזה עזר להתמודדות עם האיסלאם הרדיקלי ומשכנות העוני בערך כמו כוסות רוח למת.
כלומר, עם או בלי רב-תרבותיות, הבעיות זהות. והן זהות גם משום שרוב האינטלקטואלים עסוקים בלעיסת האקסיומות המטופשות, שיש בהן הכל רק לא התמודדות עם העובדה הפשוטה: בתרבות המזרחית יש דברים נפלאים, אבל יש שם גם משהו דפוק. יש שם מאפיינים שמחייבים עיקור וסירוס. מי שעבר את הסירוס הזה, באירופה ובישראל ובכל מקום, סיכוייו לצאת מהגטו גדלו. מיליוני מוסלמים עשו את זה בצרפת ובאירופה. הם הראו שאפשר גם אחרת. אבל חכמים בגרוש מציעים להם "רב-תרבותיות". בדיחה גרועה.
לא שאין אפליה וגזענות ודיכוי. בוודאי שיש. ומי שלא רוצה לקבל את הילד של המהגר, של השחור, של הערבי, בבית הספר שלו, שלא יתפלא שהוא מקבל אותו, אחרי עשור או שניים, על תקן של פורץ או מתפרע. אבל זה רק חלק מהסיפור.
ואינטלקטואלים שאינם מוכנים להתמודד עם העובדה שיש מרכיבי תרבות שהם מעכבי תרבות, רק תורמים לקיבעון. הם הופכים לספקי התירוצים לקהילות שלמות. הם משחררים אותן מאחריות עצמית. הם מטפחים את ההונאה העצמית. הם מעמיקים את השקיעה בבוץ. לאינטלקטואלים מהזן הזה יש "הסבר", שהופך להצדקה, לכל רוע שטני. גם לפיגועי התופת יש להם "הסבר". תמיד
וידוי אישי: בדיוק כמו המתפרעים של עכשיו, גם אני "דור שני ושלישי למהגרים". אבות אבותיי הגיעו ממדינה חשוכה. זה לא שציירו את התרבות המזרחית כחשוכה, כטענת אדוארד סעיד. בחלקים ממנה, היא אכן חשוכה. אין לי שום ערגה, ממש לא, למערכת ערכים שלמה שעדיין נהוגה שם (ויש מי שמטפח כאן, עיין ערך ש"ס).
דווקא על רקע האינטלקטואלים שסובלים מקיבעון, בולטים בני הזרם החדש של אינטלקטואלים ערבים ומוסלמים שנמאס להם מההונאה העצמית. ובולטות יותר הן בנות הדור החדש של מוסלמיות, במערב ובארצות ערב, שיוצאות נגד האימאמים המסיתים, שתומכות בחוק נגד הרעלה, שאומרות בדרך הנוקבת ביותר ש"רב-תרבותיות היא אישור לדיכוי פנימי בתוככי הקהילה המוסלמית באירופה".
אז כן, אני מצדיע לפרופ' פטימה מרניסי ממרוקו, ולעלי הירשי מהולנד, ולפדלה עמרה מצרפת, ולשירין עבדי, כלת פרס נובל מאיראן, ולאירשאד מנג'י מקנדה ולעוד נשים אמיצות. וכשאני שומע אותן, אני גם חש יותר ויותר בוז לאינטלקטואלים בגרוש, שכל כך התמכרו לסיסמאות של עצמם, עד שהם, גם הם, התמכרו להונאה העצמית.
yemini@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
