ילד חוץ שהפך למנהיג
שלום ירושלמי על עמיר פרץ, היחיד שהצליח לנענע את שמעון פרס
עמיר פרץ הוא מוביל חברתי מהליגה הלאומית, אבל מנהיג מדיני מהליגה הארצית. במפלגת העבודה הפכו את היוצרות וקבעו שהסיפור החברתי חשוב הרבה יותר מתוכניות השלום של שמעון פרס. המתפקדים החליטו שראש הממשלה שרון מיישם היטב את מדיניות השמאל ושהעבודה צריכה לשנות כיוון ולשים דגש על כלכלה חברתית אחרת שתילחם בקפיטליזם החזירי של בנימין נתניהו.
זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהעבודה בוחרת לעצמה יו''ר שמדבר על עוני, על שוויון חברתי, על שכר מינימום ועל מלחמה בחברות כוח אדם, ולא על מדינה פלשתינית, על שטחים ועל התנחלויות. הנה אנטיתזה אמיתית של אריאל שרון.
בוחרי העבודה גילו גם תושייה אזרחית יוצאת דופן. הם יצאו להציל את המפלגה שלהם מאבדון, אבל גם לשקם את התהליך הדמוקרטי במדינה. עשרות אלפי הבוחרים הבינו כי הנוכחות של העבודה בממשלת האחדות טובה אולי לשרי המפלגה ששוקעים באפס מעשה על כיסאותיהם הנוחים, אבל מבחינת המפלגה זו מכת מוות.
העבודה, כפי שהסביר בצדק עמיר פרץ, חייבת לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מהותית, עמוקה, שונה בתכלית. היא צריכה לצאת מנומך הקומה שכפו עליה שמעון פרס וחיים רמון ולהפסיק לצחצח מדי בוקר את הנעליים של אריאל שרון.
מפלגת העבודה, כך נקבע אתמול לפנות בוקר, תצא לבחירות 2006 מהאופוזיציה ולא מתוך הקואליציה. היא תנסה לנצל את הההתפרקות בליכוד כדי לבנות משהו חדש. ואם לא לבנות משהו, לפחות להתחיל ממשהו. עמיר פרץ משוכנע כי בסקרים הקרובים תקבל מפלגת העבודה בראשותו 30 מנדטים וכי הוא ינצח בבחירות. זה קצת יומרני למי שצריך להיחלץ מתוך הנישה ההסתדרותית. מעניין יהיה לראות איך פרץ ישלוף את שמונת שרי העבודה החוצה. בכל מקרה, מפלגת העבודה של פרץ תהיה מעתה מפלגה עם זהות ברורה, אמיתית וחלופית לטוב ולרע. מפלגה עם אמירה.
ברמה האישית זכה עמיר פרץ להישג היסטורי. הוא היו''ר הראשון ממוצא מזרחי של מפלגת העבודה שגם מוביל אותה בבחירות. פואד בן אליעזר החזיק בתפקיד הזה כמה חודשים, אבל חברי העבודה הדיחו אותו לפני בחירות 2003 ובחרו במקומו את עמרם מצנע. פואד טוען עד היום כי חברי העבודה הורידו אותו מהדרך אך ורק מסיבות עדתיות. לא במקרה הוא היה הראשון מבין מנהיגי העבודה שהתקשר לברך את עמיר פרץ, למרות התבוסה שלו בקלפי.
משה שחל אמר פעם כי מפלגת העבודה תשנה את החוקה הפנימית שלה אם מועמד מזרחי יאיים לקחת את ההנהגה. עמיר פרץ לקח את ההנהגה, אולי בזכות אלפי האנשים שהביא לעבודה ממקומות אחרים, לפעמים בדרך עקומה, אחרי שעברו דרך הצינור של ההסתדרות ושל עם אחד, והם אלה שהדבירו את האוכלוסייה הוותיקה של המצביעים. אבל פרץ בעיני רבים בעבודה הוא עדיין ילד חוץ.
פרס, ברק ואנשיהם לא יקבלו לעולם את המנהיגות שלו, וכבר החלו לעשות בו דה-לגיטימציה. במטה הבחירות של העבודה התבדחו ואמרו שעכשיו הגיע תורו של פרס להקים מפלגה חדשה. אם זה לא היה חסר תוחלת, אולי זה היה ריאלי.
עמיר פרץ הוא כנראה הראשון שהצליח לסמן באמת את סוף הקריירה של שמעון פרס, וגם זה הישג לא מבוטל. זה לקח הרבה מאד זמן. לפני 15 שנים
חצי שנות דור עברו מאז אותה פגישה עם פרס. כל המשתתפים שדרשו ממנו לפרוש עזבו את העבודה בדרך זו או אחרת, חלקם עזבו וחזרו, כמו עמיר פרץ, ורק פרס נשאר. "שמעון היקר, אני שוב חוזר ואומר", הפציר בו באותם ימים רחוקים הסופר א"ב יהושע, במכתב שנראה אקטואלי ביותר.
"מאחוריך הישגים גדולים ונכבדים. טביעות אצבעותיך מונחות בכל כך הרבה מקומות במדינה הזו. יש לך נפש עמוקה וסקרנית ועולם רוחני משלך. למה לך להיאבק שוב על אהדת אנשי סניף העבודה במגדל העמק או בעפולה? מה אתה צריך את כל זה? אני אומר זאת דווקא משום שכבודך וערכך כל כך חשובים בעיניי".
פרס לא שמע לאיש. הוא לא הלך לשום מקום וחסם את הדרך למחליפיו כמו הסורג המפורסם בבית של מולכו, הגיבור המיתולוגי של א"ב יהושע. דווקא עמיר פרץ הצליח במקום שבו נכשלו בכירי הפוליטיקאים והסופרים. הוא הזיז את פרס, האיש והמיתוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
