יורד לערבה ולעוד מקומות נמוכים
קיבעון אוראלי, שקרים והומור נמוך. אמנון דנקנר שם לב שמשהו רע עובר על נחום ברנע
שאלתי את עצמי מדוע נחום ברנע היה חייב להזכיר את המספר ומה גרם לו להוסיף אליו את ההגדרה "מספר מזל." המספר הזה היה בשנות החמישים והשישים, אולי גם היום, כינוי לתנוחה של יחסי מין אוראליים.
הנדתי ראש בחיוך, הרהרתי בעיתונאי המזדקן שאינו עומד ביצר לתבל את דבריו בבדיחה סרת טעם וחשבתי שבזה זה נגמר. מה רבה היתה הפתעתי כשפתחתי למחרת את המדור שלו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ובו ראיתי שאחד הקטעים שלו נפתח במשפט הבא: "לפני כמה חדשים ירדתי (במכונית, במכונית) לערבה."...
האמת היא שברוב טיפשותי תהיתי יותר מדי זמן מדוע היה דחוף לברנע להזכיר באיזה אמצעי תעבורה הוא גמא את המרחק דרומה, עד שהאסימון נפל: במקום לכתוב, פשוט, "לפני כמה חודשים נסעתי לערבה" הוא בחר בנוסח שבחר כדי להתבדח ברמיזה שאפרש אותה בפירוט, משום שהיא עלולה להיות לא מובנת לרבים מן הקוראים היותר מבוגרים.
ובכן, הסוגריים ואזכור המכונית נוספו לטקסט משום שאחרת, כך קורץ ברנע לקוראיו, היה אפשר להבין אותו, מחוסר ניקוד, כך שהוא ירד ל(בחורה ששמה) ערבה, כלומר, בעגה העכשווית ביצע בה – נחשו מה? – מין אוראלי.
הממממ... אמרתי לעצמי, יש לנו כאן בעיה קטנה של היקסמות מנושא מסוים שהכותב לא יכול לגבור עליה. בפסיכולוגיה קוראים לזה דליפה.
אבל כשעברתי לאחד הקטעים הבאים באותו מדור של ברנע, נוכחתי מיד לדעת שהבעיה האוטו-ארוטית שלו היא לא היחידה. הקטע הזה (שברנע הסתייע בו בשירותיו של התחקירן הקבוע של מוטי גילת, עוזי דיין,( ארוך להפתיע ומלא זדון, שנושאיו הם טומי לפיד, דן מרגלית ואני, גולל סיפור
החברה הזאת הוקמה ב1998- לצורך הפקת תוכנית בערוץ 2 בשם "הכל פוליטי." כשהתוכנית ירדה מן המסך לאחר שנה, הלכנו איש איש לדרכו ושכחנו מכל העניין.
מאז החברה לא היתה פעילה, לא הכניסה שקל ולא הוציאה שקל והיא רק לא נמחקה מהרישום ברשם החברות, כמו אלפי חברות אחרות שקמו וגוועו. בא ברנע וטוען: לפיד, כשהתמנה לשר, היה צריך להצהיר על שותפותו בחברה הזאת ולהעביר את מניותיו בה לנאמנות עיוורת, על פי הכללים.
לפיד, כשהמליץ על אלי זהר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, היה צריך לציין שהוא שותף שלו בחברה הזאת.
לבד מזאת, טוען ברנע, בכל פעם שדן מרגלית ראיין בטלוויזיה את לפיד, הוא היה צריך להודיע בגילוי נאות שהוא שותף עסקי שלו.
המשעשע בכל הקטע הזה הוא שברנע כותב שם שהוא מאמין ללפיד ולמרגלית שהם שכחו מזמן מכל עניין החברה הזאת. אם הוא מאמין – איפה הסיפור? הוא כותב שיותר מדי פעמים פוליטיקאים (כמו חבר הכנסת אפללו בעניין נסיעת החינם שלו באגרקסקו) טוענים לשכחה.
נו, אז מה? לפעמים טוענים לשכחה וזה מגוחך ולא אמין ולפעמים כשטוענים זאת – זה אמין ומשכנע. ברנע, על פי דבריו שלו, השתכנע. אם כן – אין סיפור.
ברנע יודע היטב כי לפיד, מרגלית, עורך הדין זהר ואני חברים ומתראים הרבה. אם כך, יש לנו באמת בעיה שאנחנו מתמודדים איתה יום יום: איך לדעת להפריד בין החברות ובין המקצוע והשליחות. אנחנו מפרידים.
מי ששמע, למשל, איך לפיד כועס עליי ועל מרגלית כשאנחנו כותבים עליו דברי ביקורת או מילה טובה על אריה דרעי – יודע. החברות הזאת ידועה ומפורסמת והיא בוודאי הרבה יותר בולטת ובעייתית מאשר איזו שותפות בחברה שחייה היו שנה אחת וזה שש שנים צללה לתהום הנשייה ונשתכחה מלב כולנו.
אם ככה ואם אין סיפור, למה בכל זאת הסיפור תפס מקום כה גדול בטור של ברנע? משום שבניגוד אלינו, בני התמותה הרגילים שמסוגלים לשכוח איזה פרט פה ושם, ברנע אינו שוכח דבר ובעיקר הוא אינו שוכח את השנאות, המריבות והקנאות שמענות את לבו החבול.
עם כל אחד מאיתנו יש לו חשבון עבר פעיל. לא סתם בחרתי במילה חשבון, משום שתחילת העניין במכה הגדולה שהוכה ברנע בשנת .1977 הוא היה שליח מלא שאיפות של "דבר" בוושינגטון, והמתחרה שלו מ"הארץ" היה דן מרגלית.
והנה, מרגלית הביא מוושינגטון את הסקופ הגדול בתולדות המדינה: הידיעה הבלעדית על חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין. מרגלית ולא הוא. הוא הרוס מזה, למרבה הפלא, עד היום.
כמו חוטא שאינו יכול לגבור על יצרו וחייב להשאיר עקבות מרומזים למניע שלו, ברנע היה פשוט מוכרח להזכיר בקטע שלו עלינו את אותו חשבון דולרים של הרבינים. לא היה בכך צורך.
הוא הזכיר אותו כדי להדגים כי בטענות על שכחה בתום לב אין די, שהרי גם לאה רבין יכולה היתה לטעון זאת.
ברנע יודע היטב כי לאה רבין לא שכחה את החשבון הזה. ראשית, כי היה בו הרבה כסף חי ופעיל. שנית, כי כל עניין החשבון התגלה מפני שלאה רבין עשתה פעולה בחשבון ארבעה ימים לפני פרסום הסקופ, ובגלל הפעולה הזאת התגלה הדבר.
אם כך מה? דני מרגלית, כותבת שם התודעה או תת-התודעה של ברנע (שהיא כנראה פעילה לא רק בענייני מין אוראלי,( לעולם לא אשכח ולא אסלח לך על הסקופ הגדול ההוא.
מה שמלמד עוד פעם כי אנשים יכולים להיות נבונים, מוכשרים ומתוחכמים, ועדיין תסביכיהם יגלשו לכתיבתם.
אשר לי – אני מבין שנחום ברנע לעולם לא יסלח לי על השקרים ועל ההשמצות שהוא כתב עליי במרוצת השנים. אל תופתעו – ניסיון חיי מלמד אותי כי גם אם הנפגע סולח ושוכח, הפוגע לא סולח ולא שוכח, משום שהבושה מכרסמת בו בחדרי לבבו.
אשר ללפיד – הוא סתם אינו מחמיץ הזדמנות להתנפל עליו בגסות, ואני מאוד מקווה שלפיד אינו משלם בכך על החברות שלו איתי.
אחרי שביררנו מה היצר המניע אותו, נוח יותר להבין מדוע בחר להקדיש זמן ומקום כדי לכתוב סיפור של כלום על כלום, שמה שנשאר ממנו בעיני הקורא הנורמלי הוא רק ניחוח של זיקוק די-נור שלא הצליח להתרומם. אבל זה לא נגמר כאן.
מכיוון שהעיסוק בקוצו של יו"ד באותה חברה גוועת ונשכחת תפס את כולנו בהפתעה, לקח מאמץ – חיפוש וזמן – למצוא במשרדו של עורך הדין אלי זהר מכתב המפזר סופית אפילו את השמץ האחרון.
במכתב שהועבר לברנע ביום חמישי אחרי הצהריים ושנכתב לפני למעלה משש שנים, הודיע לפיד לשלושת שותפיו כי הוא מתפטר מהתוכנית "הכל פוליטי," מחברת ההפקות שלה ומכל תפקידיו בה, ומעביר את המניות שלו בחברה לאלי זהר בנאמנות עיוורת.
ברנע קיבל את המכתב הזה המבטל את כל הטענות שנשארו לו, אם בכלל נשארו לו, זמן קצר לפני רדתו של הגיליון לדפוס.
מכיוון שבשל תפקידי אני קצת בקי בבעיות כאלה, ברור לי שברנע היה צריך לבטל את פרסום הסיפור שכל הקרקע נשמטה מתחת לרגליו ולא נשאר בו אפילו קמצוץ ובמהירות ובתושייה למצוא פתרון בהול.
כל עורך מיומן וכל בעל מדור נתקלים בבעיות כאלה לעתים קרובות ויודעים איך להתמודד איתן.
אבל ברנע הסתפק בכך שהזכיר את המכתב בקצרה בסוף הקטע, באופן שאינו מספק לקורא את ההסבר הראוי הבא: קורא יקר, בלבלתי לך את המוח על פני מאות רבות של מילים בהבלים קטנוניים, אבל מסתבר ברגע האחרון שאפילו הבעיה הפורמלית הלא חשובה שטיפלתי בה בכובד ראש מגוחך כלל אינה קיימת, ואני מתנצל על שבזבזתי את זמנך ופגעתי לשווא באנשים על לא עוול בכפם.
או, בעולם המושגים המבצבץ אצלו באחרונה: דבריי היו מצוצים (מן האצבע, מן האצבע.(
ברנע לא עשה זאת, כמובן. הוא ידע בוודאי כי האשמת השווא הזאת תדביק כתם כלשהו במעורבים.
טיבן של האשמות שווא זדוניות הוא שלא מאה אחוז מהקוראים מבינים שהן רק מה שהן. יש מספיק טיפשים, מספיק ששים בקלונם של אנשים מפורסמים גם אם הוא מדומה ומספיק גורמים פוליטיים שעטים על חומרים כאלה לסיפוק האינטרסים שלהם.
כך, למשל, היה די ברור שהגורמים שאינם רואים בעין יפה את המאבק בשחיתות שמנהל טומי לפיד ואת המסע של "איפה הבושה," גם הוא נגד השחיתות והטעם הרע, שניהל "מעריב" ושבו נטלנו חלק דן מרגלית ואני, יעשו שימוש בקטע הזה של ברנע.
זה קרה ביום שני, כשהשר מאיר שטרית התנפל על טומי לפיד שהגיש הצעת אי אמון בעניין השחיתות והזכיר את הקטע של ברנע עליו.
אם מותר לי לכתוב כאן שורה רגשית, ראיתי את הדיון בשידור ישיר בטלוויזיה וכשלפיד עלה לענות לשטרית נחמץ לבבי. קרה לי כבר לראות אנשים שהאמנתי בצדקתם מדברים עליה בגרון ניחר.
אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי איש כזה, שלא רק שאני מאמין לו אלא שאני יודע מידיעה אישית ברורה ומבוססת שלא דבק בו רבב ושההאשמות נגדו הן הבל עומד וצועק את צדקתו. זאת לא היתה חוויה קלה.
האם ברנע יתנצל בלב מלא חרטה על העוול שהוא גרם? לא הייתי מגזים בציפיות ממנו ומשכמותו.
בזמנו הוא היה הטופל הפומבי הרועש של עלילת הדם נגד האלוף איציק מרדכי, כאילו היתה לו יד ברצח המחבלים השבויים בפרשת קו .300 גם אחרי שהאמת התבררה הוא מעולם לא מצא את היושר והאומץ להתנצל בפני מרדכי, שסבל שנתיים איומות כשמעל ראשו העלילה של ברנע. ומה זה עלילת שווא ביורוקרטית לעומת עלילת דם ממש?
בקטע שלו עלינו, ברשעות מציקה ותחת הכסות של מי שמצטט מהרישומים של החברה, פרסם ברנע את שמותינו ביחד עם מספרי הזהות שלנו וכתובותינו הפרטיות.
ואכן, כבר היה מי שהגיע לביתי, כנראה בעקבות המידע שסופק לו בידי ברנע, והשחיל מעטפה ובה דברי בלע בהקשר הזה.
הייתי יכול, כמובן, לגמול לברנע כמידתו ולפרסם כאן את כתובתו ואת מספרי הטלפון שלו, אבל אז הוא היה עלול להיות קורבן להפרת פרטיות, ומי אני שאגרום להפרעה של תנומתו המתוקה של נחום ברנע שבה הוא חולם אתם כבר יודעים על מה.
dankner@maariv.co.il
